ויקח איש חרבו (בראשית לה,כה)
מניין אנו יודעים שנער יהודי נכנס לעול המצוות כשהוא מגיע לגיל שלוש-עשרה? מצאנו בעניין זה שתי דעות:
לפי דעה אחת, המקור לכך הוא מפרשתנו. שמעון ולוי לקחו "איש חרבו" ונכנסו לשכם כדי לחלץ משם את דינה אחותם ולנקום באנשי שכם. הם היו אז בני שלוש-עשרה אך התורה מכנה אותם "איש", ומכאן למדנו שבגיל שלוש-עשרה נעשה האדם בגדר איש.
על-פי דעה שנייה, גיל המצוות אינו כתוב בתורה אלא הוא מהשיעורים שניתנו למשה בהר-סיני. יש כמה וכמה שיעורים ומידות שהם בבחינת 'הלכה למשה מסיני', ואף גיל בר-מצווה בכללם.
טבע או הלכה
אם המקור לגיל בר-מצווה הוא משמעון ולוי, משמעות הדבר היא, שבגיל שלוש-עשרה נעשה האדם בר-דעת, כשם ששמעון ולוי כבר הגיעו לגיל שהיו מסוגלים להבין את הצורך לפעול כדי להציל את דינה משכם. התורה מגלה לנו אפוא, שטבע האדם הוא, שבגיל שלוש-עשרה הוא נעשה בר-דעת.
לעומת זאת, אם המקור לגיל המצוות הוא 'הלכה למשה מסיני', הרי זה ככל השיעורים והדברים שניתנו למשה מסיני, שאין לחפש בהם נימוק טבעי והגיוני, אלא זוהי קביעה אלוקית, על-שכלית, שניתנה למשה בהר-סיני.
איך מתחילים
מכיוון ששתי הדעות הללו דנות בגיל המצוות, יש כאן בעצם דיון בשאלה עמוקה יותר - מהו הבסיס לקיום המצוות וכיצד מתחילים לעבוד את ה'. על-פי הדעה הראשונה, ההתחלה היא בעניינים המובנים בהיגיון האנושי ומתקבלים על-פי טבעו של האדם. רק לאחר שהאדם מתרגל לעבוד את ה' בשכלו ועל-פי טבעו, הוא יכול להגיע לרמות גבוהות יותר של התבטלות ועלייה לדרגות שלמעלה מהשכל.
לעומת זאת, מהדעה השנייה עולה, שיש לבסס את קיום המצוות על קבלת-עול שלמעלה מההיגיון האנושי. גם בשלב התחלתי צריך יהודי לראות בתורה ומצוותיה צו אלוקי שלמעלה מגדרי אנוש ולקיימן בקבלת-עול, בבחינת "חוקה חקקתי... אין לך רשות להרהר אחריה".
יסוד על-שכלי
עם זאת, גם על-פי הדעה הראשונה חייב להיות יסוד על-שכלי בקיום התורה והמצוות, גם בשלב ההתחלתי. דבר זה נלמד מעצם העובדה שהמקור לגיל המצוות הוא הסיפור של שמעון ולוי, שעשו פעולה של מסירות-נפש, שלמעלה מן השכל.
כי גם אם עצם העבודה, עבודת ה', בשלב הראשון היא בעניינים המובנים בשכלו של האדם ומותאמים לטבעו ולתכונותיו, היסוד לכול הוא קבלת-העול ומסירות-הנפש שלמעלה מטעם ודעת. רק כאשר יש יסוד של קבלת-עול, יכולה העבודה בהבנה ובהשגה להיות כראוי.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 289)
|