אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק (בראשית כח,יג)
בפרשתנו מסופר על ההתגלות של הקב"ה ליעקב באומרו לו: "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק". יש כלל, שהקב"ה אינו מייחד את שמו על צדיקים בחייהם, כדי "שלא יטעה אותם היצר הרע" לחשוב שהם צדיקים גמורים, אולם כאן, אף-על-פי שיצחק עדיין חי, אמר הקב"ה "ואלוקי יצחק", וזאת "הואיל ונתייסם (=נתעוור) בעיניו, כאילו הוא מת, לפי שהיה גנוז לתוך הבית ויצר הרע פסק ממנו".
אמהם הגמרא אומרת שסומא חשוב כמת, וכשם שמת פטור מן המצוות כך יש דעה שאף עיוור פטור מן המצוות, אך לא מובן איך אפשר לומר שבגלל העיוורון "יצר הרע פסק ממנו"; אנו רואים בפועל שלאנשים עיוורים יש תאוות ופיתויים מצד יצר הרע והם עלולים לחטוא?!
סעודה לרבנן
הדבר יובן לאור המסופר בגמרא על רב יוסף, שהיה עיוור, ובהגיעו לגיל שישים ערך "יומא טבא לרבנן" (=סעודה לתלמידי-חכמים), והסביר שהסיבה לשמחה היא, שבהגיעו לגיל שישים יצא מאפשרות של עונש כרת.
נשאלת השאלה, למה לא מובא בשולחן-ערוך שבמלאות לאדם שישים שנה עליו לעשות שמחה וחגיגה מיוחדת? זאת ועוד: רב יוסף חי בדור השלישי של האמוראים, ולפניהם חיו דורות של תנאים; למה לא מצאנו שמישהו מהם יעשה "יומא טבא" בהגיעו לגיל שישים? עלינו לומר אפוא, שהדבר קשור במיוחד לדרגתו של רב יוסף ולעיוורונו.
מקורות החיות
העובדה שאדם רגיל, לאחר חורבן הבית, חי יותר משישים שנה, אין בה להוכיח שהוא יצא מגדר כרת. לאחר החורבן אין חיותנו באה אך ורק באמצעות חבל הנשמה האלוקית, שאותו כורת העוון שדינו כרת, אלא אנו מקבלים חיות גם באמצעות הסטרא-אחרא. לכן בזמן הזה יכול אדם לחיות מעבר לגיל שישים אף אם עבר על איסור כרת.
בזה ייחודו של רב יוסף. בגמרא מסופר על קדושתו ודרגתו הרוחנית, ועד שבמשך עשרים ושתיים שנה לא חלה איש מבני-ביתו אפילו במחלה קלה שמטפלים בה באמצעות הקזת דם (שיטת ריפוי נפוצה מאוד בימים ההם). גם עיוורונו בא משום שלא הצליח להימנע מלהביט מחוץ לד' אמותיו, ולכן התעוור כדי שלא ייכשל בהסתכלות אסורה. הדבר מוכיח שחיותו באה אך ורק ממקורות הקדושה.
טהור עיניים
בכל-זאת, בטרם מלאו לו שישים שנה חשש רב יוסף שמא יחטא, שהרי אמרו חז"ל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", אך כאשר מלאו לו שישים שנה, והוא נוכח שיצא מאפשרות של עונש כרת, ערך סעודה לרבנן.
אף אצל יצחק כך: עיוורונו של יצחק בא בגלל עשנן של נשי עשיו, שהקטירו קטורת לעבודה זרה. יצחק היה "טהור עיניים מראות ברע", ולא היה יכול לסבול עבודה זרה עד שנתעוור בעיניו. הדבר מוכיח שכל מהותו באה מהקדושה בלבד, ולכן לאחר שנתעוור, שוב אין ליצר הרע אפשרות של אחיזה בו, ומסיבה זו ייחד הקב"ה את שמו על יצחק אף בחייו.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 132)
|