מאמרים נוספים בפרשה
	יסוד הכול - קבלת-עול
	למעלה מהבריאה – ובתוך הבריאה
	אפשר להגיע אל העל-טבעי
	מתחילים בכפייה ומגיעים להכרה
	הברכה המיוחדת
	לשמור על המקדש
	ללמוד ולהבין מתוך התבטלות
	ליצור חיבור בין הבורא לבריאה
	"סימני כשרות" בעבודת-ה'
	יהודי מקדש את העולם
	דג שמלמד את עקרונות ההשגחה
	בלי ישות עצמית
	עבודת-ה' לשמה
	כוחו של ציבור
	לא קל להבחין ברע
	לפזז ולכרכר לפני ה'
	לא להחמיץ את השעה
	להחדיר את השמיני בתוך השבע
	כשהחסד והאמת נפגשים

המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' (הפטרת השבת, שמואל-ב ו,טז)

בהפטרת השבוע אנו קוראים על דוד המלך, שהוליך את ארון האלוקים מבית עובד-אדום הגיתי אל עיר דוד. שמחתו של דוד במעמד זה הייתה כה גדולה עד שנאמר: "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', ודוד חגור אפוד בד".¹

אחר-כך, בעיר דוד עצמה, רבתה עוד יותר שמחתו עד שהחל "מפזז (=רוקד) ומכרכר לפני ה'".² כשראתה זאת אשתו, מיכל בת שאול, בזה לו בליבה ואמרה, שהיום נגלה מלך ישראל "לעיני אמהות עבדיו כהיגלות נגלות אחד הריקים".³ ענה לה דוד: "לפני ה', אשר בחר בי מאביך... ושיחקתי לפני ה'".⁴

אפוד הנביאים

דוד, בתשובתו, לא הסתפק בהסברת פשר השמחה, אלא גם הזכיר לאשתו שה' "בחר בי מאביך". מכאן, שהסבר שמחתו המיוחדת נעוץ בהבדל שבין דוד לשאול המלך.

כאשר דוד היה בדרך נאמר, שלבש אפוד בד. אפוד זה, על-פי הרמב"ם⁵, לא היה משמונת בגדי הכהונה (האפוד של הכוהן הגדול נעשה גם מתכלת וארגמן, ואילו זה של דוד היה "אפוד בד", עשוי פשתן). הוא שימש לבוש לבני הנביאים הראויים להשראת הנבואה. אפוד כזה לבש שמואל הנביא וכך גם שמונים וחמישה הכוהנים בעיר נוב.

בת שאול לא הבינה

הזכרת אפוד הבד שלבש דוד מלמדת, שהוא עסק אז בהכנות להשראת הנבואה עליו. הדבר גם היה מחוץ לעיר, שהוא מקום הראוי לנבואה, שאחד מתנאיה הוא ההתבודדות. לכך אפשר לצרף גם את השמחה ששמח, שאף היא מתנאי הנבואה, שהרי "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה".

שמחה זו הייתה לשם מטרה מוגדרת - כדי לזכות להשראת השכינה. לכן הייתה מוגבלת, במידה מסויימת - רק "מכרכר". אך בהגיעו לעיר דוד - שמח שמחה בלתי-מוגבלת כלל. זו הייתה שמחה באהבת ה', ללא כל מטרה מוגדרת, ולכן סחפה את כל כוחות נפשו ואיברי גופו: "מפזז ומכרכר".

דבר זה לא יכלה להבין בת שאול. שמחה מחושבת, למען מטרה מוגדרת - ניחא, אך פיזוזים למעלה מכל טעם ודעת - זאת לא סבלה מיכל.

בלי חשבון

על כך ענה לה דוד: "אשר בחר בי מאביך". בזה היה נעוץ ההבדל בין עבודת דוד לעבודת שאול. שאול נהג על-פי שכלו. הוא לא החרים את כל עמלק, כי הבין בשכלו, שראוי לזבוח לה' את מיטב הצאן והבקר. משום כך ניטלה ממנו המלוכה וניתנה לדוד, שעבודתו היתה בקבלת-עול: דוד עבדי. דוד לא פעל על-פי מגבלות השכל. כשהגיע לשמחה גדולה באהבת-ה' - רקד ופיזז, בלי שום חשבון ושיקולים הגיוניים.⁶

זו גם הסיבה הפנימית לכך, שחסידים ואדמו"רים נוהגים לרקוד ולמחוא כף בשבת וחג (דבר הדורש ביאור מיוחד מצד ההלכה⁷): הואיל ומתקרבים לזמן הגאולה, עלינו לנהוג במידת דוד, שהוא "נשיא עליהם לעולם" - לפעול למעלה ממגבלות השכל, גם בעניין השמחה: "מפזז ומכרכר לפני ה'".

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 228)

----------

1) שמואל-ב ו,יד.

2) שם טז.

3) שם כ.

4) שם כא.

5) סוף הלכות כלי המקדש.

6) ראה רד"ק ותרגום שם, טז.

7) ביצה לו,ב. שולחן ערוך אורח חיים ריש סימן שלט. שאלות ותשובות מנחת אלעזר חלק א סימן כט.