מאמרים נוספים בפרשה
	קבלת-עול מתוך תענוג
	כמו אותיות חקוקות באבן
	התמזגות מוחלטת עם התורה
	להשקיע עמל בתורה
	השפעת התורה בלי גבולות
	תמורות בטבע העולם
	להפוך את הרע לטוב
	הברכות שטמונות בתוך ה"קללות"
	נבואת הגלות והגאולה
	התורה משנה את העולם
	להבין חוקים
	הפנימיות שבתוך הייסורים
	היש מידה למתן צדקה

וזכרתי את בריתי יעקב  (ויקרא כו,מב)

בפרשת התוכחה מתאר הקב"ה את הצרות שיפקדו את עם-ישראל אם יסור מדרך התורה. בסוף הדברים מנבא הקב"ה את התשובה שישוב עם-ישראל לדרך התורה ומיד לאחר מכן תבוא הגאולה.

אולם סדר הפסוקים מעורר תמיהה. בתחילה נאמר¹: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם". לכאורה לפנינו התעוררות של תשובה, ואחריה צריכה לבוא הגאולה. אך מיד אחר-כך נאמר²: "והבאתי אותם בארץ אויביהם, או-אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם". רק לאחר מכן נאמר³: "וזכרתי את בריתי יעקב". העלאת זכות האבות היא שתביא את הגאולה בפועל.

וידוי חיצוני

מכאן שהווידוי שיתוודה עם-ישראל על עוונו בסוף הגלות עדיין לא יביא את הגאולה. זו תבוא רק לאחר ש"יכנע לבבם הערל" מתוך כך שהקב"ה יביאם "בארץ אויביהם". וגם בכך לא יהיה די להביא את הגאולה, והיא תבוא רק בזכות האבות, אברהם יצחק ויעקב.

העובדה שעם-ישראל מתוודה על העוונות איננה מעידה בהכרח על תשובה אמיתית, שפירושה שינוי פנימי בלב האדם. פקדו את העם צרות רבות, ובעקבות לחץ הצרות מתנה עם-ישראל את מר-גורלו ומגולל את החטאים שגרמו לגלות ולכל הסבל; אולם עדיין אין כאן מהפך פנימי והחלטה לעזוב את דרך החטא ולדבוק בקב"ה.

ריצוי העוונות

משום כך אין הווידוי הזה גורם אפילו למחיקת העוונות, שכן אין כאן תשובה של ממש. ריצוי העוונות יבוא על-ידי "והבאתי אותם בארץ אויביהם", דבר שיגרום ל"או-אז יכנע לבבם הערל". שברון-הלב והייסורים יביאו לידי כך ש"ירצו את עוונם" - העוונות יתכפרו.

אך גם בריצוי העוונות לא די להביא את הגאולה. כדי שתבוא הגאולה חייב לחול שינוי פנימי בלב העם. הגלות והגאולה הן שני מצבים מנוגדים. הגלות היא ביטוי של הסתר פנים ואילו הגאולה היא ביטוי של "ופניתי אליכם"⁴ - גילוי והארת פנים מצד הקב"ה. לצורך זה נדרשת 'הפניית הפנים' מצד עם-ישראל אל ה', ודבר זה עדיין לא קרה. לכן יביא הקב"ה את הגאולה לא בזכות עם-ישראל, אלא בזכות האבות.

התחלת התהליך

אף-על-פי-כן, גם הווידוי החיצוני גורם שהקב"ה יתנהג כלפי עם-ישראל במידת הרחמים, וכפירוש רש"י⁵ על הפסוק "והבאתי אותם בארץ אויביהם" - "זו מידה טובה לישראל... אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאיי ומחזירן לתחת כנפיי".

עצם העובדה שאדם מתוודה בפיו על חטאיו, אף-על-פי שלא גמר בליבו לשוב בתשובה, יש בה פעולה חיובית.⁶ הדיבור עצמו מעורר את הלב, וכמו-כן, כשאדם אומר דבר שאין הוא שלם עמו, הוא חש רגש של בושה, וגם זה עצמו דבר חיובי.

לכן יש חשיבות גם ל"והתוודו על עוונם", ומכאן מתחיל התהליך שיביא בסופו של דבר את הגאולה האמיתית והשלמה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 207)

----------

1) ויקרא כו,מ.

2) שם, מא.

3) שם, מב.

4) שם, ט.

6) מתורת כוהנים.

7) ראה מנחת חינוך מצוה שסד. רמב"ם הלכות תעניות תחילת פרק ה.