מאמרים נוספים בפרשה
	תמיד אפשר לחזור
	אור לישראל גם בגלות
	בני-ישראל כצבאות ה'
	כיבוש הזמן
	המצווה הראשונה - לחולל חידוש
	שתי מצוות לפני החירות
	המבחן החשוב שלפני הגאולה
	תהליך הלידה של עם-ישראל
	כל בית יהודי - משכן ומקדש
	אין יהודי רחוק מדי
	פתח קטן שעושה את כל ההבדל
	לשחוט גשמיות ולאכול מסירות-נפש
	אות זיהוי על פתח הבית
	מה קרה בחצות הלילה?
	שכר עבודה במצרים
	הכוח לגאולה
	חג החירות ופדיון הבן
	דור המחר
	ארבעה שלבים ביציאה ממצרים
	נקודת-זמן שרק הקב"ה יודע
	להגיע לחירות אמיתית
	כך מתכוננים לצאת ממצרים

וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום (שמות יב,לו)

בפרשת השבוע כבר מתקדם עם-ישראל לעבר הגאולה ממצרים. המכות הרבות שהונחתו על מצרים כבר סללו את הדרך לגאולה, ועתה לא נותר אלא להנחית את המכה המכרעת ולהוציא את ישראל ממצרים.

ברגע מכריע זה, לאחר שנים כה רבות של עבדות, צריכות לכאורה כל השאיפות להתמקד ביציאה לחירות ובה בלבד. אבל אנחנו רואים שהקב"ה מדגיש את הצורך שהמצרים ייתנו מרכושם לעם-ישראל. הקב"ה מצווה את היהודים לשאול מהמצרים "כלי כסף וכלי זהב"¹, ואחר-כך הוא נותן את "חן העם בעיני מצרים"², והם משאילים להם את רכושם. גם משה אומר לפרעה³: "אתה תיתן בידינו זבחים ועולות, ועשינו לה' אלוקינו".

מדוע היה הדבר חשוב כל-כך לפני הגאולה ממש?

עונש או שכר

הגמרא מספרת, שבימי אלכסנדר מוקדון באו בני מצרים בטענה לעם-ישראל, על שרימו אותם ושאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ולא החזירו זאת להם. על כך ניתנה להם התשובה: "תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא ששעבדתם במצרים".

ניתן לפרש זאת בשני אופנים: א) נטילת ממונם של המצרים באה כעונש למצרים, על ששעבדו את בני-ישראל; ב) זהו תשלום שכר לבני-ישראל על עבודתם במצרים.

נתינה מרצון

אם זה עונש בלבד, אכן לא היה צורך שהמצרים ייתנו את הרכוש מרצונם; מענישים אדם גם נגד רצונו. אולם מאחר שמתן הרכוש היה בו גם משום מתן שכר לעם-ישראל, לכן חשוב היה שהמצרים ייתנו זאת מרצונם - דבר המעיד שזהו תשלום שכר שניתן מרצון.

זהו ההסבר לכך, שהקב"ה ציווה את עם-ישראל לשאול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב, ואחר-כך נתן את חן העם בעיני מצרים, שכן בכך התקיימה ההבטחה "ואחרי-כן ייצאו ברכוש גדול"⁴, בצורה המושלמת ביותר, כמתן שכר שניתן מרצון.

זיכוך מלא

מלבד זאת, היה בכך צורך גם מבחינת המהות הפנימית של יציאת מצרים. ידוע שגלות מצרים הייתה בבחינת זיכוך ובירור, ועל-ידה יכולה הייתה התורה להינתן לעם-ישראל. הביטוי של הזיכוך והבירור הזה היה בכך, שהמצרים עצמם סייעו לגאולה ונתנו מרצונם את רכושם לעם-ישראל.

אולם במצרים הייתה זו רק התחלת זיכוכו של העולם, ולכן הייתה היציאה משם בחיפזון⁵, תוך כדי בריחה מהרע. אולם בגאולה הקרובה לבוא יגיע העולם לזיכוכו המלא, ואז הוא עצמו יסייע בכל מאודו לגאולה. ולכן על הגאולה העתידה נאמר⁶: "לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", משום שלא יהיה צורך לברוח ממציאות שלילית, שכן "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי ספר השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 280)

----------

1) שמות יא,ב.

2) שם ג.

3) שם י,כה.

4) בראשית טו,יד.

5) "בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים טז,ג).

6) ישעיה נב,יב.