מאמרים נוספים בפרשה
	כוחה של ברית-מילה
	גם צדיק נדרש למול את עצמו
	למעלה מכוח האדם
	מלאכים כאורחים
	שינוי הטבע כדי להציל נפשות
	גמילות-חסד של יהודי
	גמילות חסדים על-שכלית
	לפעמים הלחץ מועיל
	להוסיף לחפור
	קיום מצוות בדרך הטבע
	הכוח הרוחני שבהכנסת אורחים
	האהבה הגדולה מכולן
	בלי שום שיקולי תועלת
	הפך את הברכה לשבועה
	סיפורה של הנשמה הזועקת
	חפירת בארות ומשמעותה
	חינוך הילדים משקף את מהותנו
	איך זוכים להתגלות של הקב"ה

ואנכי עפר ואפר (בראשית יח,כז)

כשהתחנן אברהם אבינו לפני הקב"ה שיסלח לאנשי סדום ועמורה, התבטא במילים¹: "ואנוכי עפר ואפר". אומרים על כך חז"ל²: "בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנוכי עפר ואפר', זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה ועפר סוטה".

ידוע, שהקב"ה משלם שכר בשיטה של "מידה כנגד מידה"³ - השכר הוא מאותו סוג של המעשה שבעבורו הוא משולם. עלינו לומר אפוא, שנוסף על הדמיון המילולי בין הדברים ("עפר ואפר", "אפר פרה ועפר סוטה") חייב להיות גם קשר מהותי בין הביטוי "אנוכי עפר ואפר" לבין שתי המצוות הללו.

גדולה וענווה

אברהם אבינו הצטיין במיוחד במידת החסד, כפי שנאמר עליו⁴: "אברהם אוהבי". הוא היה גומל חסדים בצורה מופלאה. אלא שגמילות חסדים יכולה לבוא משני מניעים: יש אדם הגומל חסד עם רעהו מתוך תחושת גדולה - הוא מרגיש עשיר וגדול, ומצד רגש גדלותו הוא רוצה להרעיף חסד על הכלל. ויש גמילות חסד שבאה דווקא מצד תחושת ענווה ושפלות - מתוך תחושה זו רוצה האדם לגמול חסד עם אחרים, כי הוא מרגיש שהם ראויים וחשובים ממנו.

החסד שמצד הגדולה יכול להתפתח גם לכיוונים שליליים (לחסד דישמעאל), שמטרתו להפגין עושר וגדולה. יותר משיש כאן חסד עם הזולת, יש כאן התפארות עצמית. לא-כן הוא החסד שמצד הענווה (חסד דאברהם), שכולו מסירות לזולת והתעלות על הצרכים האישיים.

לוותר למען הזולת

חסדו של אברהם אבינו נבע מענווה עצומה: "ואנוכי עפר ואפר". דווקא משום שהרגיש את עצמו קטן מכולם, והחשיב את הזולת בעל-ערך יותר ממנו, לכן הרעיף חסד על כל אחד ואחד. הוא העניק מכל אשר לו לזולתו, ולעצמו הותיר רק שיריים ומינימום הכרחי.

חסדו זה של אברהם נבחן בכך, שהיה מוכן לסכן⁵ את חייו במלחמה מול מלכים גיבורים כדי לפדות את לוט. אף את צרכיו הרוחניים דחה למען הזולת: פרשתנו מספרת⁶ על שלושת הערביים שעברו בסביבתו כשחזה בגילוי השכינה, והוא לא היסס לנתק את עצמו מגילוי השכינה כדי לקבל את פני אורחיו (ומזה למדו חז"ל⁷ שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה).

הקב"ה מוותר

נקודה זו של מסירות-נפש למען הזולת אנו רואים בשתי המצוות שקיבל כשכר - מצוות פרה אדומה ועפר סוטה. דין הפרה אדומה הוא, שהכוהן המטהר, שכל עניינו קדושה, נטמא, יורד מדרגתו הרוחנית, כדי לאפשר ליהודי שני להיטהר. אף בעפר סוטה אנו רואים מסירות-נפש - הפעם מצד הקב"ה - שציווה למחוק את שמו הקדוש על המים, כדי להשכין שלום בין איש לאשתו.

מצוות אלה הן שכר על ענוותנותו של אברהם אבינו, והן מורות לנו לנהוג במידתו: לסייע ליהודי שני אף במחיר ויתור על צרכינו הגשמיים והרוחניים, ועד כדי מסירות-נפש!

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 79)

----------

1) פרשתנו יח,כז.

2) סוטה יז,א. חולין פח, סוף עמוד ב.

3) סוטה ח,ב ואילך. ועוד. וראה תניא פרק לט (עמ' נג,א): "משכרה נדע מהותה".

4) ישעיה מא,ח.

5) ראה רש"י בראשית יד,ט.

6) בתחילתה.

7) שבת קכז, סוף עמוד א.