אהרון מורה לכוהנים, על איסור עבודה במשכן במצב של שכרות. כהן העובד בשכרות מתחייב מיתה. מפסוקים אלו לומדים גם על איסור הוראת התורה ופסיקת ההלכה בשכרות.

דיני כוהנים אוננים (י, יב-כ)

התורה מביאה דין ודברים בין משה לאהרון ובניו השרויים במצב הנקרא 'אוננות'. אונן הוא קרוב המת בקרבה ראשונה, טרם הקבורה. כזכור, באותו יום מתו נדב ואביהוא בני אהרון, וכך נוצרו כמה שאלות הלכתיות באשר להקרבת קורבנות על-ידי הכוהנים במצבם זה ואכילת בשר הקודשים.

מהדיון המרתק עולה, כי לכוהנים אסור לעבוד במשכן בהיותם אוננים, אך הכהן הגדול רשאי לעבוד גם כאונן. גם אכילת בשר הקודשים אסורה על הכוהנים באוננות, אך במקרה זה, יום השמיני למילואים, הותרה כהוראת שעה אכילת הקודשים המיוחדים ליום זה.

בעלי חיים טהורים וטמאים (יא, א-כג)

התורה קובעת כלל לכשרות חיות ובהמות: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע" - שפרסתה סדוקה לכל גובהה, ו"מעלת גרה" - שדרכה להעלות את המזון שנכנס למעיה וללעוס אותו שוב.

התורה גם מקפידה למנות בעלי חיים שעונים רק לאחד הסימנים, ולהתריע על כך שלמרות סימן הכשרות האחד, יש להיזהר מאכילתם: גמל; שפן; ארנבת; חזיר.

כל אלו והאחרים שאינם עונים למבחני הכשרות, אסורים באכילה ופגריהם טמאים ומטמאים.

(מובן שגם בעלי החיים המותרים, חייבים בשחיטה כשירה והכשרה קודם לאכילתם).

גם לחיות המים סימני כשרות הכרחיים: בעלי סנפיר וקשקשת.

בהמשך הפסוקים, התורה מונה את בעלי הכנף האסורים וכן את "שרץ העוף ההולך על ארבע" כשהכוונה לחרקים השונים, למעט אלו שהם בעלי יכול ניתור.

(חשוב להדגיש, כי כיום אנו נזהרים לאבחן עצמאית את התקיימותם של הסימנים והמבחנים השונים, ומקפידים לאכול בעלי חיים הידועים כמותרים על פי מסורת רבת שנים).

דיני טומאת בעלי החיים הטמאים (יא, כד-מז)

כאמור לעיל, בעלי החיים הטמאים אינם אסורים רק באכילה, אלא גם מטמאים במותם. התורה קובעת כי מגע בבעלי בפגרי הטמאים גורם לטומאת הגוף ולמי שנושא את הפגרים נוספת גדם טומאת הבגדים.

לצורך טהרה יש לטבול ולהמתין לשקיעת החמה.

כלי חרש, שונים בטומאתם מכלים אחרים, שכן אינם ניתנים לטהרה. הטומאה תפוג מהם רק כאשר ישוברו ויצאו מכלל שימושם.

התורה מסיימת את העניין בהדגישה את קדושתם של ישראל. ה' אומר : "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני.

(בפרשה 91 פסוקים)