בבואו של יעקב לשכם קנה את חלקת השדה שעליה התיישב, כפי שהתורה מספרת: "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה". רש"י מפרש ש'קשיטה' היא "מעה", ומוסיף: "אמר רבי עקיבא: כשהלכתי לכרכּי הים, היו קורין למעה קשיטה". אך כאן מתעוררת שאלה פשוטה: עשרים מעה הם שקל אחד, ולפי זה מאה קשיטה שוויים חמישה שקלים. מדוע אפוא בוחרת התורה להשתמש במושג חדש ובלתי-מוכר ("מאה קשיטה") במקום ב"חמישה שקלים"?

בהמשך הדברים, כאשר התרחשה פרשת שכם בן חמור ודינה, מספרת התורה ששכם ניסה לשכנעה – "וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה", ורש"י מפרש: "דברים המתיישבין על הלב: ראי, אביך, בחלקת שדה קטנה, כמה ממון בזבז". אך אם סכום הרכישה היה מאה מעה, אין זה סכום גבוה כל עיקר!

למה לקנות?

זאת ועוד: לשם מה התורה טורחת לספר לנו על הסכום שבו נקנה השדה, שאינו גבוה במיוחד? ושאלה כללית המרחפת מעל הסיפור כולו: לשם מה רכש יעקב אבינו את הנחלה בשכם, והלוא לא התכוון להשתקע בה, אלא להמשיך במסעו לביתו של יצחק אביו, כפי שאכן עשה, אחרי ששהה במקום שישה חודשים בלבד.

לעסקת הנדל"ן הזו כבר קדמה עסקת המכירה של מערת המכפלה שבחברון לסבו של יעקב, אברהם אבינו. שם זו הייתה רכישה לצורך אחוזת קבר, ולכן שילם אברהם סכום גבוה. אך כאן הרכישה לא הייתה לצורך שימוש בקרקע, אלא מתוך מניע נפשי שנבע מיעקב אבינו.

לשלם בקישוטים

ההסבר: שכם הייתה תחנתו הראשונה של יעקב בארץ כנען לאחר היעדרותו רבת השנים. סוף-סוף חזר אל הארץ המובטחת, שעליה אמר הקב"ה: "לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם", "וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת". הדבר הראשון שביקש לעשות כששב אליה - הוא לקנות בה חלקת קרקע מתוך אהבתו אותה.

התורה מדגישה שיעקב אבינו שילם מאה קשיטה, שכן בחז"ל מצאנו שהמילה 'קשיטה' היא מלשון קישוט. גם רש"י מציין בשם רבי עקיבא שבכרכּי הים, בערים החשובות, קוראים למעה 'קשיטה', שכן המטבעות האלה שימשו גם תכשיטים.

ערך רגשי

מכאן שהשווי הכספי אינו בעל משמעות כמו ההתייחסות הרגשית אל המטבע. מכיוון שהארץ הייתה יקרה ליעקב אבינו, ביקש לשלם עליה במטבעות המשמשים קישוטים ותכשיטים, אף שערכם הממשי מועט. לכן התורה מציינת שהוא שילם ב'קשיטה', אף שזה מטבע בעל ערך נמוך. כך ביטא את אהבת הארץ.

לעומת זה, בעיני שכם הייתה הרכישה בזבוז. הוא לא הבין לשם מה יעקב רוכש נחלה שלא יתגורר בה, ועוד משלם במטבעות המעידים על יוקרת הנכס בעיניו. לכן אמר לדינה: "אביך, בחלקת שדה קטנה, כמה ממון בזבז". אלא שבעיני יעקב היה לקרקע ערך רגשי לא ישוער, ואותו ביטא באמצעות הקנייה והתשלום ב'קשיטה'.