נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1004- כל המדורים ברצף
	לחפש יהודים "רעבים" ו"צמאים" ברוחניות ולספק צורכיהם
	להתמסר למלחמת בית דוד ולהביא את הגאולה
	עוד על סידרת 'אור התורה'
	פרשת וירא
	"שב לבד עם עצמך, עצום את עיניך, ותרגיש שאתה נמצא עם הרבי"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1004, ערב שבת-קודש פרשת וירא, י"ד במרחשוון ה'תשע"ד (18.10.2013)

  דבר מלכות

לחפש יהודים "רעבים" ו"צמאים" ברוחניות ולספק צורכיהם

נוסף להוראה בגודל חשיבות הכנסת אורחים בגשמיות ובסבר פנים יפות – חובה וזכות כל אחד להשתדל עוד יותר בהכנסת אורחים ברוחניות, בהפצת היהדות והמעיינות! * בן תשעים ותשע שנה, ביום השלישי למילתו, ישב אברהם אבינו לראות אולי יעבור אדם שאפשר להאכילו ולהשקותו ולפעול עליו לברך למי שאמר והיה העולם * העובדה שרואה יהודי במצב של פיקוח-נפש מהווה הוכחה שניתנו לו הכוחות לגמול עמו חסד ולקרבו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר כמה פעמים שכל סיפורי התורה הם חלק מ"תורה" לשון הוראה¹, הוראה לכל אחד ואחד מישראל בחיי היום-יום, ובמיוחד בזמן שבו לומדים וקורין פרשה זו בתורה, כפתגם רבינו הזקן² ש"צריכים לחיות עם הזמן", כלומר, לחיות עם הוראות פרשת השבוע, על מנת להמשיכן במשך כל השנה כולה.

ובנוגע לפרשתנו, פרשת וירא, שהתחלתה וראשיתה³ "וירא אליו ה'" – צריך להבין: מהי ההוראה שכל אחד ואחד מישראל יכול וצריך ללמוד מהסיפור ד"וירא אליו ה'", התגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו?!

ב. לכאורה יש לבאר הלימוד מ"וירא אליו ה'" – על-פי מה שכתב רש"י⁴ "וירא אליו, לבקר את החולה⁵, שמזה למדים חיוב ביקור-חולים, כדאיתא בגמרא⁶, אמר רבי חמא ברבי חנינא⁷ מאי דכתיב⁸ אחרי ה' אלוקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה... אלא הלך אחר מידותיו של הקב"ה... הקב"ה ביקר חולים, דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים".

ולימוד נוסף – גודל עילוי הכנסת-אורחים, כדאיתא בגמרא⁹ "גדולה הכנסת-אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב¹⁰ ויאמר אדנ-י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'", ש"הניחו (להקב"ה) והלך לקבל האורחים"¹¹.

אמנם, לימודים הנ"ל הם פרטים נוספים על עצם עניין "וירא אליו ה'": (א) המטרה והתכלית שבשבילה "וירא אליו ה'" – "לבקר את החולה", (ב) הנהגתו של אברהם אבינו בעת ש"וירא אליו ה'", ש"הניחו (להקב"ה) והלך לקבל האורחים"; ומכיוון שכל ענייני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שיש לימוד והוראה גם מעצם עניין "וירא אליו ה'", עצם ההתגלות האלוקית לאברהם.

ג. ובהקדים – המדובר כמה פעמים¹² בפירוש מאמר רז"ל¹³ "מעשה אבות סימן לבנים", שלא זו בלבד שמ"מעשה אבות" יודעים מה יהיה אצל הבנים, אלא יתירה מזה, ש"מעשה אבות" הוא הגורם להיות כן אצל הבנים.

ובפרטיות יותר:

ידוע¹⁴ שיש ב' סוגי "סימנים": (א) "סימן" שאינו אלא בירור הדבר, כלומר, הסימן הוא עניין חיצוני שאינו ממהות הדבר, אלא, שבגלל שייכותו החיצונית נעשה על-ידו בירור הדבר, (ב) "סימן" שגורם הדבר, להיותו (חלק) ממהות הדבר.

ויש להביא דוגמה פשוטה – בסימני אבידה, שיכולים להיות בב' אופנים: (א) ה"סימן" שרק מוכיח שחפץ זה שייך לפלוני שהרי יודע סימניו, ואפילו אם סימן זה נעשה על-ידו (לא רק שמכיר הסימן שהיה בו לפני זה), אין זה אלא שהוסיף בו דבר צדדי, (ב) ה"סימן" הוא ממהותו של פלוני, ועד שניכר כוח הפועל (האומן שעשאו) בנפעל, ולכן, אין זה דבר צדדי שמברר השייכות לפלוני, אלא דבר הגורם שייכותו לפלוני¹⁵.

ובנידון דידן, "מעשה אבות סימן לבנים" – ה"מעשה אבות" הוא סימן שגורם הדבר¹⁶, כי, להיותו ממהותם של האבות, לכן נמשך ונעשה גם חלק ממהותם של הבנים.

ועל-דרך הסימנים של בני-ישראל, "שלושה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי-חסדים"¹⁷, ג' המידות של האבות, "מעשה אבות" (החל מגמילות-חסדים של אברהם¹⁸, כמו שכתוב בפרשתנו¹⁹ "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו גו'") – ש"סימנים" אלו הם (לא דבר חיצוני, אלא) ממהותו של יהודי, כלומר, לא רק סימן שמברר שזהו יהדות, אלא ממהותה של היהדות, ובמילא, החיסרון בסימנים אלו הוא חסרון ביהדות.

ומזה מובן גם בענייננו – שסיפור "וירא אליו ה'" כשלעצמו נעשה "סימן לבנים", סימן הגורם עניין זה אצל הבנים, שנעשה ממהותם של הבנים, היינו, שגם אצלם יכול וצריך להיות העניין של "וירא אליו ה'".

ד. ויש לומר הביאור בזה:

מהמשך הכתוב "וירא אליו ה'... והוא יושב פתח האוהל גו'", משמע, שהישיבה פתח האוהל "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו"²⁰ (שהייתה לפני ש"וירא אליו ה'") גרמה לכך ש"וירא אליו ה'".

[ואין זה סתירה למה שכתוב בפירוש רש"י "וירא אליו, לבקר את החולה" – כי, גם ביקור-חולים קשור עם הכנסת-אורחים²¹, מכיוון ששניהם "בכלל ואהבת²² לרעך כמוך" (כפסק דין הרמב"ם²³)].

ועל-פי זה מובן שעניין "וירא אליו ה'" שייך לכל אחד ואחד מישראל²⁴ – שעל-ידי התעסקותו בהכנסת-אורחים (וגמילות-חסדים בכללותה) זוכה לגילוי של "וירא אליו ה'".

ויש לומר, ש"וירא אליו ה'" שנעשה על-ידי הכנסת-אורחים הוא עניין נעלה יותר מ"הקבלת פני שכינה" שעליה אמרו "גדולה הכנסת-אורחים מהקבלת פני שכינה" – להיותו "שכר" על הכנסת-אורחים ש"גדולה מהקבלת פני שכינה".

וזוהי ההוראה שלמדים מ"וירא אליו ה'" – "והחי יתן אל לבו"²⁵ – שבכוחו וביכולתו של כל אחד ואחת מישראל (בנו ובתו של אברהם אבינו) לזכות לגילוי ד"וירא אליו ה'", על-ידי השתדלותו בהכנסת-אורחים, מתחיל בהכנות לזה (וגמילות-חסדים בכלל).

ומזה מובן עד כמה צריכים להשתדל בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים – דוגמת הנהגתו של אברהם אבינו שחיפש אחר אורחים, וכשראם, רץ לקראתם כו', והאכילם והשקם דברים משובחים ביותר, כמו "ג' לשונות בחרדל"²⁶, ועל-דרך זה צריך כל אחד ואחד מישראל להשתדל בהכנסת-אורחים, מתוך זריזות, ובסבר פנים יפות וכו'.

ה. והנה, כשם שהדברים אמורים בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים בנוגע למזון גשמי של הגוף – כן הוא גם (ובמכל שכן וקל וחומר) בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים בנוגע למזון רוחני של הנשמה²⁷, על-ידי הפצת התורה והיהדות, והפצת המעיינות חוצה.

ויש לומר, שבנוגע להכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות מודגש יותר הגילוי של "וירא אליו ה'":

בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים בגשמיות – השייכות לגילוי "וירא אליו ה'", היא מצד כללות העניין דגמילות-חסדים, שמכיוון שגמל חסד לזולת, זוכה שהקב"ה יגמול לו חסד ויתגלה אליו.

אבל בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות – השייכוּת לגילוי "וירא אליו ה'" היא באותו עניין עצמו, שהרי פעולתו בגמילות-חסדים היא לקרב יהודי להקב"ה, ולכן זוכה אף הוא להתקרב יותר להקב"ה – "וירא אליו ה'".

ו. ובאותיות פשוטות – בנוגע לפועל ממש:

ישנם יהודים רבים שנמצאים במעמד ומצב של רעב וצמא למזון רוחני, יהדות, תורה ומצוותיה, עד לפנימיות התורה, כלשון הכתוב²⁸ "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'", ולכן, חובתו וזכותו של כל אחד ואחד להשתדל לחפש אחריהם (ובפרט שאין צורך לחפש אחריהם, מכיוון שפוגשים אותם בכמה מקומות), ולהאכילם ולהשקותם במזון רוחני – תורה, שנקראת לחם²⁹, וכן מים³⁰, עד לפנימיות התורה שנמשלה לחלב ודבש³¹, שמן ויין³².

ומובן גודל ההכרח והנחיצות שבדבר – מכיוון שזהו עניין של פיקוח-נפשות (ברוחניות³³), שהרי, לא מדובר אודות יהודים שחסר אצלם רק עניינים של תענוג בלבד (שגם אז צריכים להשתדל לתת להם, כאמור, "ג' לשונות בחרדל"), אלא, אודות יהודים שחסר אצלם המזון הרוחני המוכרח לקיומם, יהודים שאין להם אפילו "לחם³⁴ צר ומים לחץ"!

ובלשון הרמב"ם – "חיי בעלי חכמה (כל אחד ואחד מישראל, "עם חכם ונבון"³⁵) בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"³⁶), ולכן, כשפוגשים ברחוב יהודי שהיה צריך להיות ניכר עליו שהוא "חכם" "במעשיו כו' ובדיבורו ובהילוכו וכו'"³⁷ (עשרה דברים), ובפועל ממש לא ניכרת בו תכונת החכמה (אפילו באחד מעשרה דברים הנ"ל), הרי מובן ופשוט גודל הרחמנות עליו, להיותו במצב של פיקוח-נפשות ("כמיתה חשובין").

ומכיוון שכן, צריך כל אחד ואחד להשתדל בהכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות – על-ידי הפעולה בהפצת התורה והיהדות, עד להפצת המעיינות חוצה.

ז. יכול מישהו לטעון (וכן הוא באמת) שכבר עסק רבות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, וכבר קירב יהודים רבים לתורה ומצוות, ומהו ההכרח כל-כך שגם ברגע זה יעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה?

והמענה על זה – בהנהגתו של אברהם אבינו:

במשך שנותיו של אברהם אבינו (לפני המילה) – עסק רבות בפרסום אלוקות בעולם, כמו שכתוב³⁸ "הנפש אשר עשו בחרן", "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים כו'"³⁹, ובלשון הרמב"ם⁴⁰ "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא כו' עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות כו'".

ואף-על-פי-כן, בהיותו בן תשעים ותשע שנה, ביום השלישי למילתו (לאחרי שזה עתה מל (לא רק את עצמו, אלא גם) את "כל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף"⁴¹) – ישב פתח האוהל לראות את יש עובר ושב שיכניסם בביתו, אולי יעבור עוד אדם אחד שיכול להאכילו ולהשקותו ולפעול עליו לברך למי שאמר והיה העולם⁴², ומיד כאשר "וירא והנה שלשה אנשים", אזי "וירץ לקראתם וגו'".

ומזה מובן גם בענייננו – שאף-על-פי שכבר עסק ופעל רבות בהפצת התורה והמעיינות, עליו להמשיך ולהוסיף יותר ויותר, לקרב עוד יהודי ועוד יהודי כו'.

ובפרטיות יותר – המשך הפעולה (לא להסתפק במה שפעל עד עתה) נוגע הן מצד הזולת והן מצידו הוא:

מה שטוען שכבר עסק רבות בהפצת התורה והיהדות, הרי זה בבחינת "אני את נפשי הצלתי", למלא חובתו בהפצת התורה והיהדות; אבל אותו יהודי שנמצא עתה במצב של פיקוח-נפש – לא ייוושע מזה שפלוני עסק אתמול בהפצת התורה והיהדות!

ואפילו בנוגע לחובתו לעסוק בהפצת התורה והיהדות – הרי עצם העובדה שרואה ("וישא עיניו וירא") יהודי שנמצא במצב של פיקוח-נפש, בהשגחה פרטית (כתורת הבעל-שם-טוב הידועה⁴³), מהווה הוכחה ברורה שעניין זה שייך אליו, היינו, שהפעולה על יהודי זה היא חלק מתפקידו ושליחותו (ובוודאי ניתנו לו הכוחות הדרושים לכך, שהרי אין הקב"ה מבקש אלא לפי כוחו⁴⁴), ולכן, עליו להניח כל ענייניו ולרוץ ("וירץ לקראתם") כדי לגמול חסד עם יהודי זה, לקרבו להקב"ה, לתורה ומצוותיו.

ובפרט לאחרי שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הכריז שתפקיד דורנו – צו השעה – לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כפי שהכריז גם אתמול ושלשום כו', בשנה שעברה, ולפני עשר שנים וכו', וחוזר ומכריז בעצם היום הזה!

ויש להוסיף ולהדגיש שהמדובר אודות הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה שייך לכל אחד ואחד מישראל, למגדול ועד קטן, האנשים והנשים והטף – שיכולים וצריכים להשפיע על כל אחד ואחד מהם, וכל אחד ואחד מהם יכול וצריך להשפיע על אחרים (ואם טוען שאינו יודע כו', הרי בכל מקום ומקום ניתן למצוא מי שילמד אותו, ויוכל להשפיע כו'), גם הקטנים, שכן, בימינו אלו נתבארו גם ענייני החסידות באופן המובן גם לקטנים, ובלשון הזוהר בפרשתנו⁴⁵ "כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמא כו'" (בבחינת "וירא אליו ה'"⁴⁶).

[ולהעיר, שיכולים וצריכים להתחיל בזה תיכף ומיד, וגם במקום זה, שבוודאי נמצאים כאלו שיכולים להוסיף אצלם ידיעות בתורה, הן בנגלה דתורה והן (ועל-אחת-כמה-וכמה) בתורת החסידות, החל מעניינים שהזמן גרמא – ענייני שבת וכו'].

ח. והוראה נוספת מסיום הפרשה (בשיעור יום השבת-קודש) – שגם היא נכללת ב"וירא אליו ה'" (כנ"ל סעיף א') – פרשה העקידה:

תוכן פרשת העקידה הוא – עניין המסירות-נפש להקב"ה. וההוראה מזה – שעניין "וירא אליו ה'" צריך לחדור וחודר בכל מציאותו, עד למסירת נפש, כולל גם שעבודתו בגמילות-חסדים (שעל-ידי זה נעשה הגילוי ד"וירא אליו ה'") נעשית מתוך מסירה ונתינה מוחלטת, עד למסירות-נפש, על-דרך ובדוגמת המסירות-נפש של אברהם אבינו לגלות אלוקות בעולם.

ועד לתיבה האחרונה שבפרשה – "מעכה", ראשי תיבות מלך על כל הארץ⁴⁷, תכלית הביטול, שהרי, מציאותו של המלך היא המציאות של כל אנשי המדינה, שאין להם מציאות מצד עצמם, אלא כל מציאותם היא מציאות המלך⁴⁸, ועניין זה פועלים בכל העולם כולו – "מלך על כל הארץ".

ומזה באים לפרשת חיי-שרה (שמתחילין לקרוא בתפילת מנחה) – "ויהיו חיי-שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה"⁴⁹, "כולם שוין לטובה"⁵⁰, היינו, שאצל כל אחד ואחת מישראל (בנה ובתה של שרה, ראשונה שבאמהות) חודרת נקודת המסירות-נפש ("פרחה נשמתה"⁵¹, שלימות העבודה⁵²) בכל שנות החיים – נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, יותר מקכ"ז שנה, עד לחיים נצחיים.

ט. אמנם, עדיין יכולים לשאול על האמור לעיל שאצל כל אחד ואחד מישראל יכול להיות העניין של "וירא אליו ה'" – מדוע לא רואים הגילוי של "וירא אליו ה'" בפועל ממש?!

והמענה לזה:

א) לכל לראש – העובדה שאינו רואה בעיני בשר, אינה משנה את המציאות בפועל, כידוע המשל דכ"ק מו"ח אדמו"ר⁵³ מחכמים שנוסעים בעגלה רתומה לסוסים ומדברים דברי חכמה, שמחשבתם של הסוסים על התבן כו' אינה משנה את מציאותה של החכמה שבה עוסקים החכמים היושבים בעגלה.

ב) מצינו בכמה עניינים ש"אף-על-גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי"⁵⁴, ועל-דרך זה בנידון דידן, ש"מזליה חזי" הגילוי ד"וירא אליו ה'", ובמילא, פועל פעולתו גם בחלק הנשמה המלובשת בגוף, עד לפועל ממש.

ג) ועיקר: "וירא אליו ה'" בפועל ובגלוי ממש – יהיה בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, וכל פעולה ופעולה (ובמיוחד בעניין הכנסת-אורחים וגמילות-חסדים ברוחניות) ממהרת ומזרזת עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיה "וירא אליו ה'" בפועל ובגלוי ממש.

ומכיוון שכן, יש להוסיף בכל הפעולות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ביתר שאת וביתר עוז, וביתר חיות והתלהבות כו', כדי למהר ולזרז את הגאולה האמיתית והשלימה, אשר, אפילו זירוז ברגע אחד בלבד הוא עניין גדול ביותר, מכיוון שמדובר אודות גאולת כל בני-ישראל שבכל הדורות, וגאולת השכינה!

וכן תהיה לנו – שתיכף ומיד ממש זוכים לגילוי "וירא אליו ה'" בראייה חושית, כפי ש"כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה"⁵⁵, כולל גם הגילוי בכל העולם כולו (בכל שבע ועשרים ומאה מדינה שעליהם מלכה אסתר בתה של שרה שחייתה שבע ועשרים ומאה שנה⁵⁶), כאמור, "מלך על כל הארץ" – בביאת משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, ולהר הקודש – "הר ה' יראה"⁵⁷, תיכף ומיד ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת וירא, ח"י במרחשוון ה'תשמ"ט - מוגה.
'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט, כרך א, עמ' 335-329)

____________________________

1)     ראה רד"ק לתהילים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית. זח"ג נג, ב. ועוד.

2)     "היום יום" ב' חשוון, סה"ש תש"ב עמ' 29 ואילך.

3)     וכבכל ענייני קדושה – כוללת ההתחלה והראשית את כל ההמשך שלאחרי זה, כל פרטי העניינים דהמשך הפרשה, עד לסיומה וחותמה.

4)     ריש פרשתנו – מב"מ פו, ב.

5)     ויש להעיר על עניין הדרוש ביאור בפירוש רש"י; מכיוון ש"וירא אליו, לבקר את החולה", כלומר, לא בגלל מעלתו המיוחדת של אברהם, אלא בגלל העניין דביקור חולים* – מדוע לא מצינו בכתוב (גם לא ברמז) שהקב"ה ביקר גם את ישמעאל וכל אנשי ביתו של אברהם שנמולו אתו בעצם היום הזה (כמ"ש בס"פ לך-לך), שגם אצלם היה זה יום השלישי למילתם, ה"ז לכאורה היפך מ"ש (איוב לד, יט – הובא בפרש"י ויקהל לה, לד) "לא ניכר שוע לפני דל"?

ושאלה נוספת בהמשך העניין, "ויתן אל הנער", "זה ישמעאל, לחנכו במצוות" (יח, ז ובפרש"י) – מדוע הטריח את ישמעאל ביום השלישי למילתו, בהיותו במצב של סכנה (ר"ן שבת קלד,ב. רמב"ם הל' מילה פ"ב ה"ח. ועוד), בה בשעה שהיה יכול לצוות לא' השפחות לטרוח עבור האורחים? ו"תן לחכם ויחכם עוד".

_______________________

*)      ראה שפ"ח ש"פרש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו, לפי שמכאן למדין מצוות ביקור-חולים, לכך אמר לבקר את החולה (סתם), ולא להיותו אברהם בלבד".

_______________________

6)     סוטה יד,א.

7)     וי"ל שרש"י מרמז זה בהביאו שמו של בעל המאמר – "אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו".

8)     פ' ראה יג,ה.

9)     שבת קכז, סע"א. וש"נ. וראה רמב"ם הל' אבל פי"ד ה"ב. – נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ה עמ' 70 ואילך.

10)   פרשתנו יח,ג.

11)   פרש"י שבת שם.

12)   וראה לקו"ש ח"ה עמ' 61. ועוד.

13)   ראה תנחומא לך-לך א. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך-לך יב, ו. לקו"ש חט"ו עמ' 76. וש"נ.

14)   ראה צפע"נ על הרמב"ם ריש הל' מאכלות אסורות. לקו"ש ח"א עמ' 222 ואילך. ח"ב עמ' 375 ואילך.

15)   אלא שאעפ"כ, סימן זה אינו מכריח שחפץ זה שייך אליו, שהרי, יתכן שמלכתחילה עשה החפץ עבור פלוני (או שמכרו אח"כ), ולכן, הדוגמא המתאימה יותר היא – סימני טהרה בבע"ח, שהסימנים הם הגורמים הטהרה, להיותם מעניין הטהרה, תכונות הקשורות לטהרה (ראה בארוכה לקו"ש שבהערה 14). וראה לקמן בפנים בנגוע לסימנים דבנ"י.

16)   כדמוכח מהדוגמאות שהובאו ברמב"ן שם ע"ד פעולת הנביאים – "ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כו'", שמעשה הנביא הוא מהות תוכן הנבואה, וכן הדוגמא ש"החזיק הקב"ה את אברהם בארץ כו'" – שע"י הפעולה ד"קום התהלך בארץ" נעשה קניין הארץ. וראה ב"ר שם: "אמר הקב"ה לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך".

17)   יבמות עט,א. וראה גם ירושלמי קידושין פ"ד ה"א (ובכ"מ במדרז"ל) נתבאר בארוכה בלקו"ש השבועי. וש"נ.

18)   כבר"ת "גבר", שהסימן הראשון הוא גומלי-חסדים, כסדר האבות מלמעלמ"ט (ראה לקו"ש הנ"ל הערה 49).

19)   יח,יט.

20)   פרש"י עה"פ.

21)   כלומר: פעולתו של הקב"ה "וירא אליו ה', לבקר את החולה", היא כתוצאה – "מידה כנגד מידה" (גמ"ח) – מהשתדלותו של אברהם בהכנסת-אורחים* ("והוא יושב פתח האוהל"), וי"ל בעומק יותר – שכולא חד, כי, קיום מצוות הכנסת-אורחים ע"י אברהם היא באופן דצוותא וחיבור עם הקב"ה, דוגמת פעולתו של הקב"ה; ופעולתו של הקב"ה לבקר את החולה בעולם דלמטה היא כמו פעולתו של אברהם, שהיא פעולת מדת החסד שלמעלה שעומדת ומשמשת למטה (ראה לקו"ש ח"ה עמי' 314).

________________________

*)    וי"ל, שמרומז בשמו של בעל המאמר, "חמא בר חנינא" – שהראיה ("חמא") ד"וירא אליו ה'" היא כתוצאה ("בר") מהפעולה דגמילות-חסדים ו"חנינא").

________________________

22)   קדושים יט,יח.

23)   הל' אבל רפי"ד. וראה ב"מ ל,ב: "ביקור-חולים היינו גמילות-חסדים".

24)   ועפ"ז יומתק דיוק הלשון "וירא אליו ה'" (ולא "וירא ה' אל אברהם", כמ"ש לפנ"ז (לך לך יז,א)), "אליו" סתם – שאין זה מצד מעלתו המיוחדת של אברהם אבינו דווקא, אלא, עניין השייך גם לכאו"א מישראל (וראה לעיל הערה 5).

25)   קוהלת ז,ב.

26)   ב"מ פו,ב. פרש"י פרשתנו יח,ז.

27)   להעיר, שעבודתו של אברהם אבינו בהכנסת-אורחים בגשמיות (לתת מאכל ומשתה לכל עובר ושב) הייתה בשביל להכניסם תחת כנפי השכינה – "לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו... מי שאמר והיה העולם", שעי"ז "נקרא שמו של הקב"ה אלוקה לכל העולם" (פרש"י פרשתנו כא, לג – מסוטה יו"ד, סע"א ואילך).

28)   עמוס ח,יא.

29)   ראה ברכות נז, סע"א.

30)   ראה תענית ז, סע"א.

31)   ראה חגיגה יג, סע"א.

32)   ראה לקו"ת שה"ש כד,ד ואילך. ובכ"מ.

33)   ומכיוון ש"נשמתם עיקר וגופם טפל" (ראה תניא פל"ב), נמצא, שפיקוח נפשות ברוחניות הו"ע חמור יותר מאשר פיקוח נפשות בגשמיות, ולהעיר גם מספרי ופרש"י (תצא כג, ט) "המחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו". וראה דרך-חיים פ"א.

34)   ישעיהו ל,כ.

35)   ואתחנן ד,ו.

36)   הל' רוצח ושמירת נפש רפ"ז.

37)   הל' דעות רפ"ה.

38)   לך-לך יב,ה.

39)   פרש"י עה"פ.

40)   הל' ע"ז ספ"א.

41)   ס"פ לך-לך.

42)   ראה לעיל הערה 27.

43)   "היום יום" ט' אייר. וראה בארוכה כש"ט הוספות סקי"ט ואילך. וש"נ.

44)   ראה תנחומא נא יא. במדב"ר פי"ב, ג.

45)   קיח,א.

46)   להעיר גם מהסיפור הידוע אודות כ"ק אדנ"ע (בעל יום ההולדת דכ"ף מרחשון, שמתברך משבת זו), שבקטנותו, בהיותו בן ד' או ה', בכה מדוע נראה ה' לאברהם ולנו (לו) אינו נראה ("היום יום" ט' חשון). שמזה למדים שע"י החינוך כדבעי יכולים לפעול אצל ילד קטן שתהיה לו תשוקה לגילוי אלוקות, עד כדי בכייה, ולא עוד, אלא, שגם אצלו יהיה הגילוי "וירא אליו ה'", ע"י ההנהגה דוגמת אברהם אבינו, כמובן מתוכן המענה של הצ"צ (ראה בארוכה לקו"ש חט"ו עמ' 129 ואילך).

47)   ולכן קורין ב(יום ב' ד)ר"ה (לא רק פרשת העקידה, אלא) גם הסיום עד "מעכה" – מכיוון שבר"ה מכתירים את הקב"ה להיות "מלך על כל הארץ".

48)   שלכן, העובר על ציווי המלך (גם בעניין שאינו שייך למלוכה) ענשו היפך החיים (ראה חגיגה ה,ב. לקו"ש ח"ד עמ' 1050. ח"ח עמ' 25. ועוד).

49)   ר"פ חיי-שרה.

50)   פרש"י עה"פ.

51)   פרש"י שם,ג.

52)   נוסף לכך שהעניין ד"כולן שוין לטובה" אינו שייך בעבודה דכוחות פנימיים, שיש בהם התחלקות, כי אם, מצד העבודה דקב"ע שמצד עצם הנשמה (ראה לקו"ש ח"ה עמ' 352).

53)   ראה סה"מ תרפ"ח בהוספות ס"ע רא. שה"ש תש"א עמ' 130.

54)   מגילה ג, סע"א. וש"נ.

55)   תניא פל"ו (מו,א).

56)   ראה ב"ר פנ"ח, ג. וש"נ.

57)   פרשתנו כב,יד. וראה ברכות סב,ב.

 משיח וגאולה בפרשה

להתמסר למלחמת בית דוד ולהביא את הגאולה

נר להאיר ולחזק אמונת הגאולה

ידועה שיחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (שנאמרה בשמחת תורה תרס"א) בקשר להתייסדות ישיבת תומכי תמימים בעניין "כל היוצא למלחמת בית דוד . . לאשתו" שתכלית ומטרת התייסדות ישיבת תומכי תמימים היא, להעמיד "חיילי בית דוד" שהם יצאו למלחמת בית דוד, היינו שיהיו "נרות להאיר" בכל העולם כולו, ויחזקו את האמונה בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו בזמן דעקבות משיחא, שאז ישנם אלו אשר "חרפו אויבך ה' אשר חרפו עקבות משיחך".

בעקבות משיחא ישנם כאלו אשר "חרפו עקבות משיחך", כלומר שהם לא רוצים שיכריזו ויצעקו "משיח נאו", למרות שגם הם יודעים שעל-פי ההוראה הברורה שבגמרא ומדרשי חז"ל נמצאים אנו בזמן ד"עקבות משיחך".

וזוהי מלחמתם של חיילי בית דוד – הארה וגילוי דמשיח צדקנו – לצאת כנגדם, ולחזק את האמונה בביאת משיח צדקנו. וכמבואר בארוכה כל פרטי העניינים שנאמרו בשיחה הנ"ל [שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו קורא אותה בשם מאמר].

...והנה מכיוון שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הכריז וגילה שהוא מייסד ומעמיד את חיילי בית דוד, אשר יצאו ל"מלחמת בית דוד" – דוד מלכא משיחא, ועל-ידי זה תבוא הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו – הרי בזה מודגשת ביותר השייכות שבין כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לדוד המלך, דוד מלכא משיחא.

...ומכיוון שכל עניינים אלו נמשכים ומתבצעים על-ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו – הרי זה באופן ד"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", כמאמר רז"ל אודות יעקב אבינו. ולהעיר שכל "נשיא" בישראל הוא בדוגמת יעקב אבינו, כידוע מה שכתוב בספרי קבלה ש"נשיא" ראשי תיבות "ניצוצו של יעקב אבינו" [. .].

ועל-ידי כללות עבודתם של "חיילי בית דוד" פועלים את ביאת משיח צדקנו – דוד מלכא משיחא, ובפרט על-ידי החיבור דנגלה דתורה ביחד עם פנימיות התורה באופן ששניהם נעשים תורה אחת – שזה היה עיקר חידושו של אדמו"ר מהורש"ב ביסוד ישיבת תומכי תמימים (שתלמידיה הם היוצאים למלחמת בית דוד).

וכמובן שכדי לפעול את ביאת משיח צדקנו בגלוי זקוקים ללימוד פנימיות התורה – כפי שמביא אדמו"ר הזקן באגרת הקודש מה שכתוב ברעיא מהימנא "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמים" ובוודאי שזקוקים ללמוד נגלה דתורה – כדי לדעת כיצד לקיים את המצוות בפועל ממש.

(שיחת הושענא רבה תשמ"ג, התועדויות תשמ"ג כרך א, עמ' 251)

 ניצוצי רבי

עוד על סידרת 'אור התורה'

חביבות מיוחדת ללימוד בספר חדש שיצא זה עתה מהכריכייה * בספרים אלו "ריבוי עניינים עד אין סוף" התבטא הרבי, והמתין בקוצר רוח לכל ספר שנכנס לדפוס – מתי יוכלו ללמוד בו בפועל... * כמו כן הורה – להעמיד בראש העדיפויות את הוצאתם לאור של מאמרי הצמח-צדק * ועל הדפסת המהדורה החדשה של "דרך מצוותיך" * רשימה שלישית

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

חביבות בספר חדש

"ולא שערתי כלל גודל הענין וערכו וכו', ואשרי חלקו שנעשה על ידו", כך כתב הרבי למהדיר סידרת ספרי אור התורה הרה"ח ר' אהרן חיטריק (ז"ל), (תשורה ט"ז אלול תש"ס).

מפעם בפעם גילה הרבי בהתוועדויות ברבים על הופעתם של ספרי אור התורה בדפוס. כך, לדוגמה, במאמר שפתיחתו (ודיבור-המתחיל שלו) בפסוק "והנה פרח מטה אהרן" תשמ"ה (שבת פרשת קורח – התוועדויות תשמ"ה כרך ד' עמ' 2353), שם אומר הרבי:

ויש לקשר כל זה עם המבואר.. ב'אור התורה' שיר השירים [כרך ג'] שנדפס וגם-כן יצא מן הכריכייה לפני שבת זו... ובמשך השבת יכלו להסתכל בהם על-כל-פנים.

וממשיך הרבי בתקוה:

ויהי-רצון שמכאן ולהבא גם ילמדו בהם, ובפרט  שיש בהם חביבות יתירה, להיותם ספרים חדשים.

ובהמשך ציטט מן הספר.

הפצתו – קשור לייעודי הגאולה

בליל ערב ראש השנה תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ד' עמ' 2075, 2078) מספר הרבי בהתוועדות כי:

זה עתה – ב"השגחה-פרטית" – הובא מבית הכורך ספר מתורתו של בעל יום ההולדת –  אדמו"ר הצמח-צדק...

כוונת הרבי הייתה לספר 'אור התורה' על מאמרי רז"ל וענינים, ואחר כך המשיך:

בספר הנ"ל, ישנם כמובן ריבוי ענינים עד אין סוף, אבל עתה נתעכב על ענין מסויים המופיע בתחילת הספר... וכבר נתפרסם עניין מסויים מספר זה באופן של הפצה...

והרי זה מהווה הכנה קרובה שגם הגאולה תבוא באופן של זריזות ומהירות, במהרה בימינו ממש.

בשנת תשכ"ה קיים הרבי התוועדות בשבת-קודש פרשת דברים – תשעה באב נדחה. במאמר החסידות שאמר, שנפתח (דיבור המתחיל) ב"אלה הדברים אשר דבר משה וגו'", ציטט הרבי את קושיית הצמח צדק בספר אור-התורה דברים, וב"דרך אגב" ציין (תורת מנחם כרך מד עמ' 159 הערה 2):

ולהעיר, שזה עתה יצא לאור כרך נוסף מ'אור התורה' על ספר דברים [=על פרשיות עקב-תבוא – ה' מנחם אב אור ליום ו' מנחם אב], והרי ענין זה מוסיף בקיום היעוד שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

קדימה לכל – מאמרי הצמח-צדק

מזמן לזמן הורה הרבי לפרסם במכתבי-עת על הופעתם של ספרי קה"ת וספרים חדשים במיוחד:

במודעה שפורסמה ב'המאור' גליון רנח תשרי-חשון תשמ"א, אודות "ספרים וקונטרסים שבהוצאת ספרים "קה"ת" – נזכרו שם: "אור התורה – מכ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' כולל דרושים ורשימות לחנוכה בראשית: כרך ב' 6.00 $. בראשית: כרך ה', 7.00 $".

ב"עלי עין" תשי"ב התפרסמה רשימת דפוסי ספרי חב"ד בשם "שערי חב"ד" בעריכת א. מ. הברמן. משזו באה לידי הרבי עיין בה וציין בשולי-הגיליון מספר הערות, אותן העתיקה מזכירוּת הרבי ושיגרה למר הברמן.

כמו כן בהקשר ל'אור התורה' ציין הרבי (אגרות קודש כרך כא עמ' רט) ["על סדר רשימת הספרים למספרם... 5"]:

– "שמות-בא". בספר זה באה רק פרשת שמות. וארא-בא נמצאים בדפוס.

מפִּרסומים מסוימים הסיק העורך כאילו הופיע כבר בדפוס אור-התורה לפרשיות שמות-בא. ועל כך הגיב הרבי את ההערה הנ"ל.

כאשר הוכנס ה"פתח דבר" לכרך ויקרא-בחוקותי בחורף תשל"ד, ציין הרבי את התאריך:

ט' כסלו יום ושנת המאתיים להולדת כ"ק אדמו"ר האמצעי – דודו ומו"ח [=ומורו וחמיו] של אדמו"ר הצ"צ.

בכ"א טבת תשל"ד כתב המהדיר הרה"ח הרב אהרן חיטריק לרבי מכתב מפורט הקשור לעבודתו. להלן קטע בודד מתוכו ותגובת הרבי:

ר"א חיטריק: "היום מסר לי הרה"ח חדקאב [חודקוב] שי' דברי כ"ק בעניין להוציא ב' ספרים הקשורים לכ"ק אדמו"ר הצ"צ".

הרבי הגיה והבהיר:

מהסידרה אשר עה"ת [=על התורה] שלזה קדימה לכל, שה"ז [=שהרי זה] מעין השלמת ושלימות דיותר מעשרים כרכים שכבר הו"ל [=הוציא לאור]. וק"ל [=וקל להבין] – וכל זירוז יש גם נחוץ וכו' וכו'.

ביום ה' שבט תשל"ד כתב ר"א חיטריק לרבי שברצונו לסדר ענין מסוים שהרבי תבע ממנו בעבר. הוא הכניס אפוא לרבי דוגמא, אך הרבי שב והדגיש:

הנ"ל – עוד חזון למועד

העומד ע"ס [=על סדר] היום ובדחיפות – מאמרי הצ"צ וכאמרי זה כו"כ [=כמה וכמה] פעמים...

סידור כרכי שיר-השירים התעכב בשל מספר סיבות זמן רב. תחילה הורה הרבי להדפיס כל מה שיש בכרך אחד; ר"א חיטריק כתב לרבי שכרך אחד מכיל 372 עמודים, אך אם יהיה צורך להכניס את כל שיר השירים יכיל הספר יותר משמונה-מאות עמודים!

בעקבות כך הורה הרבי:

לפ"ז [=לפי זה] לא יעכב ויו"ל עכ"פ [=ויוציא לאור על-על-פנים] חלק אחד.

לשאלה האם לכלול מאמר מסוים שנדפס במקום אחר, הגיב הרבי:

באם אפשר לא להדפיסם כאן – (אין לדבר סוף. ויש-לומר דגם אין צריך להיות כאן) די שיציין שנמצאים בס"פ [=בספר פלוני] כו'.

בחודש אדר תשל"ד כשמסרו לרבי שדפוס מסוים לא יוכל לבצע עבודת הדפסת חוברת ב' של תניא עם מראי מקומות וליקוט עבודת פירושים כו', הגיב הרבי בחריפות וכתב בין השאר:

ימסור תיכף ומיד הדפסה לשולזינגר שי' ויאמר לו שזהו בהמשך לשיחתנו (בעת ההתועדות) – בצירוף בקשתי להו"ל בהקדם, ובאם אפשרי לר"ח ניסן, ושבהמשך לזה ימסרו לו גם ההדפסה דאור התורה מכאן ולהבא, ואחכה לידיעה בהקדם בזה.

בערב ראש חודש ניסן תשל"ה כותב הרבי:

מתי יוכלו ללמוד בפועל... אור התורה שיר-השירים הנוסף עתה.

פעם אחת כתב לו הרבי:

בנוגע למאמרי אדמו"ר הזקן – כנראה מתעסק בהם על-חשבון שעות הצמח-צדק (דלא כהתנאי) – ויגמור מראש סדרת מאמרי הצ"צ.

דרך מצותיך

בהמשך העבודה בסידור המאמרים של הצמח-צדק מצא ר' אהרן חיטריק מאמר שמסגנון הלשון שייך ל'דרך מצותיך'. שלח אפוא הרא"ח העתק ממנו לרבי, וזאת אשר השיב לו הרבי:

באם ימצא עוד מהשייך לדרמ"צ [=דרך מצותיך]

– יצרף עם הנ"ל והקודמו

ולהו"ל [=ולהוציא לאור] בחוברת בפ"ע [בפני עצמה] כ"הוספה לדרמ"צ"

[ולצרף מ"מ [=מראי-מקומות] למאמרי צ"צ הנדפסים שבהם טעמ"צ [טעמי מצות] –

ע"ד [=על דרך] הנדפס – רשימה כו' (בהוצאת תשי"ג

ולהוסיף בה ניחום אבלים – קהלת רנ.

לאחר כמה שנים, בשנת תנש"א כשיצא הספר מחדש לאור בערב הפסח, כתב הרבי מיד פתק:

ב"ה ערב חג הפסח ה'תנש"א

לקה"ת ולהעוסקים בההו"ל דהספר דרך מצותיך

במהדורא החדשה באותיות מרובעות.

נת' ודבר בעתו מה טוב ובג' הדברים ע"ש [=על שום] מה

– ועיין שזהו הדרוש היחידי שבתוך ההגדה ומצה מה"ת [=מן התורה] נעשה דם ובשר כו'

מהימנותא ואסוותא

חה"פ כו"ש [חג הפסח כשר ושמח]

אזכיר עה"צ

עדיף להדפיס פעמיים

כבר ציטטנו בשעתו במדור זה כי בהתוועדות שבת-קודש פרשת עקב תש"מ (שיחות קודש תש"מ כרך ג' עמ' 879) הצביע הרבי (כב'דרך אגב') על העובדה שמאמר חסידות אחד של הצמח צדק הודפס פעמיים הן ב'ביאורי הזוהר' והן ב'אור התורה' לפרשת עקב.

מכל מקום הוסיף הרבי ואמר כי עדיף להדפיס פעמיים מאשר לא להדפיס כלל!...

אגב יצוין, כי כמה ספרים של 'אור התורה' נדפסו פעמיים החל מ'אור התורה' שמות שנדפס לראשונה בשנת תש"י ושוב בתשכ"א, וכן 'אור התורה' רשימות על שיר השירים, רות, קהלת – אשר נדפסו בתחילה יחד בתשכ"א (צילום השער ב'נשיא וחסיד' עמ' 460).

לסיום, כדאי לציין שבאחרונה יצאה לאור הסדרה 'אור התורה' מחדש על-ידי קה"ת.

 ממעייני החסידות

פרשת וירא

וירא אליו ה' (יח,א)

מבואר בזוהר, שעד שלא נימול אברהם היתה נבואתו בבחינת "מחזה" ("היה דבר ה' אל אברם במחזה"); ולאחר שנימול נתעלה לדרגת ראייה ("וירא אליו"). ויש לבאר, דהנה "וירא" היינו ראיית המהות, ו"מחזה" – ראייה על-ידי לבוש, המעלים על המהות (גם המילה 'מחזה' היא בלשון תרגום, שהוא בחינת 'לבוש' ללשון-הקודש).

בקיום מצוות מילה יש משום התבטלות מוחלטת לבורא והתאחדות גמורה עמו, שכן הביטול והאחדות נרגשים וניכרים גם בבשר הגשמי – "והיתה בריתי בבשרכם". וביטול זה ואחדות זו הם שהעלו את אברהם לדרגה הנעלית של ראיית המהות.

(ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 49)

* * *

"וירא" – זו דרגה נעלית בראייה ולא רק 'מחזה', התרגום של ראייה. "אליו" – הגילוי נמשך אליו, היינו שאברהם לא התבטל מעוצם הגילוי, אלא הדבר נקלט בו וחדר למציאותו. "הוי'" – הדרגה הנעלית של שם הוי', לא רק שם אלוקים. נמצא, שאף-על-פי שנתגלתה דרגה נעלית ביותר (שם הוי'), והגילוי היה באופן נעלה ביותר (ראייה) – חדר הגילוי למציאותו של המקבל, של אברהם.

(ספר-השיחות תש"נ כרך א עמ' 112)

* * *

גילוי זה נעלה יותר מהגילוי של "וירא אליו ה'" בפרשה הקודמת, וזאת בשני מובנים: א) התגלתה כאן דרגה נעלית יותר בשם הוי' גופא (ראה אור-החיים). ב) הגילוי התקבל אצלו בפנימיות ("אליו"), כלומר, אברהם נעשה כלי לגילוי (ואילו "עד שלא מל, לא היה בו כוח לעמוד"). עניין זה נפעל על-ידי מצוות מילה, שכן במצווה זו יש שתי קצוות אלו (דרגה נעלית יותר שנמשכת בפנימיות) – מצד אחד היא למעלה מכל המצוות, שעל כולן נכרתו ג' בריתות ועל המילה נכרתו י"ג, ומצד שני היא חודרת בגוף הגשמי ממש, "והיתה בריתי בבשרכם".

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 86)

וירא אליו ה'... וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים (יח,א-ב)

מה הקשר בין התגלות השכינה לביאת המלאכים?

ההסבר: בעקבות התגלות הקב"ה – "וירא אליו" – התגלות עצמית של מידת החסד (שאברהם היה לה בבחינת 'מרכבה') – נתעוררה אצל אברהם מידת החסד באופן גלוי. ומשום כך, העדר בואם של אורחים, ציער מאוד את אברהם. לכן מיד לאחר הגילוי ד"וירא אליו" ובהמשך ישיר לו, שלח אליו ה' את המלאכים – "וירא והנה שלושה אנשים".

(ליקוטי-שיחות, כרך ה עמ' 329)

יוקח נא מעט מים (יח,ד)

בחתונת בתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי עם הרה"ק רי"י מטשערקאס, אמר הרבי מאמר חסידות ארוך, כדרכו. כשסיים את הדרוש, הפטיר המחותן, הרב הקדוש ר"מ מטשרנובל: "יוקח נא מעט מים" – מעט מים...

נענה הגה"ח רבי יצחק-אייזיק, רבה של הומיל, שהיה נוכח בחתונה: המלאכים נדמו לאברהם אבינו כערבים, ולהם משפיעים "מעט מים", אולם לנשמות-ישראל חייבים לתת הרבה מים.

(מגדל-עוז עמ' קעב)

* * *

על כך הגיב החסיד רבי הילל מפאריטש: הלוא כל התורה היא כד מן הים – כ"ד ספרי אורייתא. מכאן, שככל שיאמרו הוא מעט, כד מן הים.

(ליקוטי-סיפורים - פרלוב עמוד קפא)

והישענו תחת העץ (יח,ד)

כתיב (בראשית ב) "ועץ החיים בתוך הגן". "עץ החיים" קאי על שם הוי', שהוא מחיה ומהווה כל חי. והוא "בתוך הגן" – הוא מתלבש בתוכיות ובפנימיות ג"ן פרשיות התורה. מי שיש לו עיניים לראות, מסתכל בפנימיות התורה (ובפרט בפנימיותם של הסיפורים בתורה), ואילו מי שאין לו – מסתכל ב"לבושא דמלכא", הוא רואה את סיפור המעשה הגשמי בלבד.

זהו שרמז הכתוב: "והישענו תחת העץ" – אל תביטו אל הלבושים החיצונים של העץ, כי אם אל מה ש"תחת" העץ – פנימיות העץ. כוונת האדם בלימוד התורה (ובקיום המצוות) צריכה להיות לפנימיות הדברים ולא רק אל הפשט בלבד.

(אור-תורה דף ח עמ' א)

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו (יח,ה)

רז"ל אמרו (עירובין סד) "אין מעבירין על האוכלין" (המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם, רש"י).

זהו שרמז אברהם למלאכים: "ואקחה פת לחם" – תחילה צריך לקחת את הלחם מן הדרך; "אחר תעבורו" – רק לאחר מכן מותר לכם לעבור.

(תורת לוי-יצחק עמ' קצו)

ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (יח, יט)

"הוי'" – לשון מהווה, מורה על השפעה תמידית של חיות אלוקית לצורך התהוות וחיות העולם.

"דרך הוי'" – הדרך להשפעה זו היא על-ידי –

"לעשות צדקה" – השפעת צדקה שעל-ידי האדם.

אך כדי שלא תהיה יניקה לקליפות מהשפעה זו, יש לעורר בחינת "משפט" למעלה, שלמעלה ישפטו ויגבילו את ההשפעה רק לעולם הקדושה.

כיצד מעוררים "משפט" למעלה? – על-ידי שהאדם שופט את עצמו ומסתפק רק במה שהוא צריך באמת ואת כל השאר נותן לצדקה.

(תורה אור סג, ב)

* * *

מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

אף לגבי צדקה רוחנית כך. על האדם לשפוט את עצמו – האם רשאי הוא ליהנות מתענוגים רוחניים, להתעלות בתורה ובעבודה, ולהתעלם מזולתו, המשווע לדברים הכרחיים ובסיסיים ביהדות.

(לקוטי שיחות חלק ה, עמ' 148)

צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי (כא,ו)

"צחוק" רומז לבחינת תענוג העליון שיתגלה לצדיקים לעתיד לבוא, כדכתיב (תהילים קד), "לוויתן זה יצרת לשחק בו". זו הסיבה שהשם "יצחק" הוא בלשון עתיד, כי גילוי זה יהיה רק לעתיד-לבוא.

תענוג זה נמשך על-ידי ההעלם וההסתר של שם אלוקים (המעלים ומסתיר על שם הוי'), דהיינו, על-ידי זה שמבטלים את ההסתר והופכים את החושך לאור ואת היש לאין. דבר זה מעורר תענוג למעלה, מאחר שיש בו משום חידוש, שהנברא, שהוא 'יש' ו'דבר', מבטל את עצמו. אולם גילוי התענוג הזה יהיה רק לעתיד-לבוא.

(תורה-אור, דף יז, עמ' ב)

* * *

"אלוקים" – מידת הדין והגבורה, רומז לבחינת הגבורות שבנפש, דהיינו יצר-הרע ונפש-הבהמית.

"צחוק עשה לי אלוקים" – על-ידי תיקון והמתקת גבורות אלו נעשה "צחוק" ותענוג למעלה.

ואף שההתבטלות של יצר-הרע ונפש-הבהמית לאלוקות, אין לה כל ערך לעומת הביטול השורר בעולמות עליונים (ואם כן, לכאורה, במה כוחה לגרום צחוק ותענוג למעלה), מכל-מקום, דווקא התבטלות זו היא הגורמת תענוג למעלה, מפני החידוש שבה.

והדבר דומה למלך שהשרים מבקשים לגרום לו תענוג, אזי הם מביאים לו 'ציפור המדברת', והמלך מתענג מזה. ונשאלת השאלה: הרי בני-אדם מדברים בבינה יתירה יותר מאשר הציפור? אלא התענוג הוא מהחידוש שבדבר.

(אור-התורה, בראשית, חלק ב, עמ' 566)

 עשרים במרחשוון

"שב לבד עם עצמך, עצום את עיניך, ותרגיש שאתה נמצא עם הרבי"

קטעים נבחרים מהתוועדות מיוחדת – אור לכ"ף במרחשוון, שנת הקהל, ה'תשמ"א – שבה עורר הרבי בלשון אישית וישירה להתנהגות חסידית אמיתית

לצאת מהגלות הפנימית

הניסיון הגדול ביותר בתקופתנו הוא לפעול אצל יהודי שיֵצא מגלותו הפנימית. וכפי שרואים בפועל עד כמה קשה לפעול עליו, שכאשר הוא יושב כאן, בערב רגיל, לכאורה, והוא חי בניו-יורק, שבה חיים למעלה מתשעה מיליון בני-אדם, וכאן יש לו את עסקיו, והוא מהרהר (מרצונו או שלא מרצונו) כיצד ינהל את העסקים מחר בבוקר – שיזכור בכל-זאת שזהו יום-הולדתו של אדם גדול, שנולד לפני 120 שנה [בשנת אמירת השיחה מלאו 120 שנה להולדת אדמו"ר הרש"ב], בעיירה קטנה מעבר לים, ודבר זה צריך להשפיע עליו ועל עבודתו בברוקלין!

יודע הוא, כי בעל יום-ההולדת היה אדם גדול, נשיא, נשמה כללית, עם כל העניינים שבזה, אבל אין הוא רואה את הקשר בין כל זה לבין "מעשיך" ו"דרכיך" ביום ה' פרשת חיי-שרה תשמ"א, בברוקלין.

אמנם מפני הנימוס והכבוד הוא מגיע ויושב בהתוועדות (הנערכת בקשר ליום ההולדת), אך מי יושב כאן – רק גופו; היכן נמצאת מחשבתו – זאת אי-אפשר לדעת.

אינך אלא חסיד של נשיא דורנו

יחד עם זה שאתה נמצא כרגע בברוקלין ואשר כאן גם עסקיך – הרי באותן דקות (או שעות) שבהן אתה נמצא במקום קדוש, מקום שבו למד והתפלל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ושבו בירך יהודים, קיבל את בקשותיהם, הצטער בצערם של ישראל והשתתף בשמחתם של ישראל שנמצאים בכל קצווי תבל – עליך לפעול על עצמך, שברגעים הללו תהיה בבחינת "תורתו אומנתו" – כעת אתה חסיד של הרבי נשיא דורנו, שהוא ממלא מקומו של בעל יום-ההולדת, ובתור חסיד עליך להיות בטל ונטול מציאות משל עצמך!

הנה הוא עומד ליד הרבי נ"ע

עליו לדעת, שהיום מלאו מאה ועשרים שנה מאז הולדתו של הרבי נ"ע, בעיירה קטנה מעבר לים. וביחד עם זה, בהיותו בברוקלין, ביום חמישי בערב, בפרשת חיי-שרה בשנת תשמ"א, דורשים ממנו שיהיה אצלו "הימים האלה נזכרים", ושיביא זאת לידי "ונעשים" – שהדבר יביאו עכשיו לידי מעשה בפועל, כאילו שהדבר קרה עכשיו, ובאופן של "חדשים" ממש.

ובפשטות הכוונה היא: שיתנתק מעצמו ומכל הסובב אותו ושיעמוד במעמד ומצב, שהנה הוא עומד ליד כ"ק אדמו"ר נ"ע.

ישנו הפתגם הידוע של כ"ק אדמו"ר נ"ע, "איך גיי אין הימל און די כתבים לאָז איך אַייך" [=אני הולך למרומים ואת הכתבים אני משאיר לכם]. הפירוש בזה הוא, שעל-ידי שמתקשרים לספריו ולכתביו של כ"ק אדמו"ר נ"ע – כלומר, לומדים את תורתו – מתקשרים אתו-עצמו.

וזאת דורשים מכל אחד ואחד – שיעמוד במעמד ומצב, שהנה הרבי עומד לידו, על-ידי לימוד מאמר שלו, מאמר לפרשת חיי-שרה או מאמר אחר – אבל מאמר שלו, שבזה ישנו העניין של "אנא נפשי כתבית יהבית".

במאמר זה הכניס כ"ק אדמו"ר נ"ע את נפשו, "נפשי", ואחר-כך כתב זאת, "כתבית", ואחר-כך מסר לנו אותו – "יהבית". הדבר היחיד שנשאר הוא, שיהיה "ובחרת בחיים" – מבקשים מכל אחד ואחד שיעשה משהו בעצמו ויבחר בחיים.

והכוונה בזה בפשטות, לא להסתכל כל הזמן בשעון ולחשוב שהנה כבר חלפה עוד דקה, אלא שישכח מקיומו של השעון ושישכח גם מעצמו.

ואף-על-פי שהוא זוכר שכבר עברו מאה ועשרים שנה מאז יום ההולדת, עליו לחוש – על-כל-פנים באותם רגעים או באותן שעות – שזהו דבר חדש ממש.

להסתגר, לעצום את העיניים ולהתבונן

ויהי רצון שכל אחד ואחד לפחות ינסה לפעול בזה, להתנתק מעצמו ומכל הסובב אותו, על כל פנים לכמה רגעים או יותר מזה, ויתבונן במאמר (וכיו"ב) של כ"ק אדמו"ר נ"ע, ובכך שעכשיו הוא חסיד של הרבי וכו', כנ"ל.

...ידוע הפתגם וההוראה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע ליום הולדת, "שביום ההולדת על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם כו'". כך כדאי לעשות גם מזמן לזמן, ומה טוב בכל יום ויום (שהרי בכל יום הוא יום-ההולדת של כל אדם, מאחר שבכל יום "נעשה כבריה חדשה"). פעם ביום, או על-כל-פנים פעם בשבוע, יסתגר בחדר ויעצום את עיניו (כדי שייקל עליו) ויפעל על עצמו (על-כל-פנים לכמה רגעים) שירגיש שהוא עומד עתה בהר-סיני בשעת מתן-תורה.

אמנם כאן זה ברוקלין – אך הוא עומד בהר-סיני. הוא אומר פסוק, "קורא" בתורה, והקב"ה קורא כנגדו; הוא אומר מאמר רז"ל, "שונה" בתורה, והקב"ה שונה כנגדו. והוא עושה זאת בכל העוצמה, ואז זה נהיה אצלו "באימה וביראה ברתת ובזיע", כשם שהיה בשעת מתן-תורה – הוא מתחיל להזיע בפועל.

ובקשר לטענה, שעבודה זו שייכת ליחידי סגולה – הרי כבר בשעת מתן-תורה נעשה עם-ישראל ל"עם סגולה", ועניין זה פעל על כל יהודי כיחיד, כמדובר כמה פעמים, שלכן נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד, ולאחר מכן נצטווינו ש"בכל יום" יהיו בעיניך "חדשים", כאילו ממש עתה קיבל את התורה.

אין בכך משום סתירה לצורך לנהוג בהנהגה הרגילה: כשמגיע זמן תפילת ערבית – הוא מתפלל במניין, עונה "אמן", עושה את כל ההכנות לקריאת-שמע שעל-המיטה וקורא קריאת-שמע שעל-המיטה.

וכך זה גם בתורה, שאף-על-פי שהיא "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", ולמעלה מזה, "נעלמה מעיני כל חי", אף-על-פי-כן נדרש כל יהודי להשקיע את עצמו בלימוד התורה, ועד שהוא משיגה ומבינה בהבנתו שלו, ובינו ובין התורה נעשה "יחוד נפלא כו'".

לספר התניא דיי בארון מעץ לא מלוטש...

גם בעבודה זו – שהוא מסתגר בחדרו ופועל על עצמו כאילו הוא נמצא כעת בהר-סיני – ישנם שני קצוות הופכיים: הוא נמצא בעולם הזה וביחד עם זה הריהו למעלה מן העולם.

מצד אחד הוא יושב בחדרו אשר בברוקלין, חדר שמרוהט כולו בשטיחים מקיר לקיר, והארון בחדר מיובא מחו"ל – שהרי אחרת לא נאה לו; הוא מוכרח ארון כזה כדי להניח בו את החומש או התניא – אף-על-פי שלאדמו"ר הזקן לא היה אכפת אם ספר התניא יהיה מונח בארון פשוט, מעץ בלתי מלוטש!

ואף-על-פי-כן הוא יושב שם, עוצם את עיניו ואינו רואה את הנעשה מסביבו (גם לא את השטיח מקיר לקיר, והארון המיובא), ומעמיד את עצמו במעמד ומצב כאילו הוא עומד עתה בהר-סיני בשעת מתן תורה.

כך צריכה להיות ההנהגה אצל כל יהודי, ובשני האופנים: מצד אחד יש להתנהג באופן של "ואתהלכה ברחבה", גם בעניינים גשמיים, כמו שכתוב "אוצרך הטוב לנו, תפתח", ובטוב הנראה והנגלה, וביחד עם זה, אין להשקיע בזה את החלב והדם, העונג וההתלהבות שלו.

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת וירא¹
ט"ו במרחשוון

הפטרה: "ואשה אחת... ותשא את בנה ותצא" (מלכים-ב ד,א-לז)².

יום שני
י"ז במרחשוון

תענית 'שני' בתרא.

יום חמישי
כ' במרחשוון

יום-הולדת את כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, בשנת תרכ"א³.

יום סגולה, שבו ה'מזלו גובר' של הנשיא פועל התגברות בעבודתם של חסידים ושל כלל ישראל, ועל-ידם – בכל העולם כולו⁴.

מהוראות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

ביום זה⁵, צריך כל אחד ואחד לקבל החלטות טובות להוסיף בהפצת המעיינות חוצה, לכל לראש – בנוגע לעצמו... ועוד ועיקר – הפצת התורה והמצוות והפצת היהדות בכללותה, חדורים בפנימיות התורה שנתבארה בתורת חסידות חב"ד, ועד להפצת אור הקדושה בכל העולם כולו, גם בנוגע למצוות שנצטוו בני-נח.

ב'שנת הבניין' הציע הרבי⁶, שביום זה (ומה טוב – גם בימים שלפניו ושלאחריו) ישתדל כל אחד ואחד הנמצא בכל עיר ועיר שבה קיימת ישיבת תומכי-תמימים וסניפיה, ועל-אחת-כמה-וכמה בארצנו הקדושה ת"ו, להיכנס לבניין הישיבה, ולעשות שם פעולות טובות בכל שלושת הקווים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים: להתפלל (או לומר מזמור תהילים, כולל ובמיוחד – המזמור המתאים למספר שנותיו של אדמו"ר מהורש"ב [השנה – מזמור ד]), וללמוד מתורתו.

בעיר שאין בה ישיבה זו – יעשו זאת בתוך בניין שתפקידו מעין הישיבה, כגון בית-חב"ד, בית תורה, תפילה וגמילות-חסדים. ומובן שעל-פי הציווי "ואהבת לרעך כמוך", יש להשתדל להשפיע על יהודים נוספים שגם הם יעשו כן, ועוד ועיקר – שפעולות אלה תיעשנה ברבים⁷. וכדאי ונכון שבין העניינים שלומדים מתורתו של בעל יום-ההולדת, ילמדו גם קונטרס 'החלצו', שעל-ידי זה יתווסף באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כמבואר בארוכה בקונטרס זה.

__________________________

1)    יש לזכור שהזמן שלמנהגנו נמנעים מלעשות בו קידוש בליל ש"ק בדרך כלל – מ-5:40 ועד 6:40 בערב, הוא עדיין בשעון קיץ, שעה אחת אחרי – 6:40 עד 7:40 (ראה שו"ע אדה"ז סי' רעא ס"ג. שלחן מנחם (או"ח) ח"ב סי' קסא. 'התקשרות' גיליון שע"ט).

2)     ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

3)     ראה בדבר הולדתו וברית-המילה שלו, ברשימות מדברי ימי חייו שנדפסו בראש קונטרס 'חנוך לנער', וב'ספר התולדות – אדמו"ר מוהרש"ב', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו, פרק א.

"להעיר, שהקביעות דכ"ף מרחשוון היא לעולם באותו יום שבו חל ראש-השנה (סה"ש תש"נ ח"א עמ' 118 הערה89). והוא "יום החמישים" מראש-השנה, שמורה על שער הנו"ן, בחינת הכתר (השייך לכ"ף מרחשוון)" – שולי-הגיליון שם.

4)     ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 70.

5)     'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 496 (מוגה), ובסגנון אחר בספר-השיחות תשמ"ז ח"א עמ' 69.

6)     ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 56. וצ"ב אם כל האמור הוא הוראה גם לכל שנה ושנה.

7)     "ובפרט על-פי מה שכתב בעל יום-ההולדת בקונטרס 'החלצו' (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' סא), ש'ההסכם אשר עושים שניים או רבים, יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפני עצמו'" (ס' השיחות שם).