פרשת לך-לך
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ סיפר:
בהיותי ילד נכנסתי פעם בשבת פרשת לך-לך, בבוקר לפני התפילה, לחדר אבי (הרבי הרש"ב נ"ע), ומצאתיו 'עובר' על פרשת השבוע ('שניים מקרא ואחד תרגום'). הוא היה שרוי במצב-רוח מרומם ובה בשעה זלגו מעיניו דמעות. עמדתי נרעש, בלא שיכולתי להבין כיצד אפשרי מצב-רוח מרומם יחד עם דמעות, אך לא העזתי לשאלו על כך. רק במוצאי שבת, כשנכנסתי כדרכי לאבי, אזרתי עוז ושאלתיו לפשר הדבר.
אבא ענה: אלה דמעות של שמחה. ומיד הוסיף והסביר: רבינו הזקן אמר ש'צריכים לחיות עם הזמן', זאת אומרת שיש לחיות עם פרשת השבוע ועם פרשת היום של השבוע. פרשת בראשית היא פרשה שמחה בעיקרה – הקב"ה ברא את העולמות והנבראים, והיה שבע-רצון, כפי שנאמר "וירא אלוקים כי טוב"; אולם סוף הפרשה אינו נעים כל כך.
פרשת נח, פרשת המבול, היא פרשה עצובה; אבל סוף הפרשה שמח – במזל-טוב נולד אברהם אבינו!
פרשת לך-לך היא פרשה של שמחה אמיתית. בכל יום ויום מהשבוע חיים עם אברהם אבינו – הראשון שמסר את נפשו לפרסם אלוקות בעולם, ומסירות-נפש זו על התורה ומצוותיה הנחיל אברהם אבינו בירושה לכלל-ישראל.
(ספר-השיחות תש"ב, עמ' 29-30)
* * *
שמה של פרשתנו מורה על הליכה מחיל אל חיל. ונשאלת השאלה: הרי בפרשה מסופר על מאורעות שהם בגדר ירידה – ירידת אברהם למצרים ולקיחת שרה לבית פרעה!
אלא ירידת אברהם למצרים גרמה לגלות מצרים; ועלייתו ממצרים, במקנה בכסף ובזהב, סללה את הדרך לגאולה ממצרים, ברכוש גדול. כך גם לקיחת שרה לבית פרעה הביאה לכך שבגלות מצרים לא משלו המצרים בנשי-ישראל, כשם שפרעה לא משל בשרה בהיותה בביתו. מובן אפוא שבפנימיות העניינים יש בירידה זו משום התחלת העלייה, שהרי מטרתה ותכליתה היא העלייה שבאה לאחריה.
(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 58)
ולאברם היטיב בעבורה (יב,טז)
רז"ל אמרו (פרש"י בראשית כד,סז) שבזכות שרה הייתה הברכה מצויה בעיסה.
זהו "היטיב בעבורה": 'עבור' הוא תבואה, כמו "ויאכלו מֵעֲבוּר הארץ" (יהושע ה). "היטיב בעבורה" פירושו, שהייתה ברכה מצויה בעיסה (בתבואה).
(ליקוטי לוי-יצחק עמ' שעז)
ולאברם היטיב בעבורה (יב,טז)
לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר, ולאברם היטיב בעבורה. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא – אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (=כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו. בבא-מציעא נט).
דבר זה, שעל אדם לכבד את אשתו כדי שיתעשר, נאמר על-ידי רבא. רבא הוא מבחינת 'אברם', כמובא בכתבי האר"י ז"ל ש'אברם' הוא אותיות 'מרבא'. לכן דווקא הוא אמר שעל אדם להוקיר את אשתו בשביל שיתעשר, בדיוק כפי שהיה אצל אברהם.
רמז נוסף לקשר שבין רבא לאברם – רבא היה גר במחוזא, ובאברהם נאמר (לקמן טו) "היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר".
זאת ועוד: "מחזה" בריבוע עולה ר"ג ובגימטרייה – רבא (203).
(ליקוטי לוי-יצחק עמ' שעז)
ואנשי סדום רעים (יג,יג)
ורבותינו למדו מכאן – ושם רשעים ירקב (רש"י)
"ושם רשעים ירקב" הוא מקרא מלא במשלי (י). מדוע אפוא הוצרכו רבותינו ללמוד זאת גם מפסוק זה?
אלא מהפסוק במשלי (מצד עצמו) לומדים רק שיש להימנע מהזכרת שם רשעים, וכך ישתכח השם מעצמו (ראה רש"י במשלי שם). ואילו מהפסוק דנן אנו למדים, שכאשר מזכירים את שמם של הרשעים (כאשר יש בכך צורך) – יש לגנותם ולהכתירם בתארי גנאי.
(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 42)
והנשארים הרה נסו (יד,י)
להר נסו, הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה"א בסופה (רש"י)
בריש פרשתנו (וכן בסוף פרשת נח) נאמר "ארצה כנען" ואין רש"י מפרש שם שהאות 'ה' בסוף מילה היא במקום 'ל' בתחילתה, וזאת לפי שהדבר ידוע ומובן מעצמו. מדוע, אפוא, דווקא כאן מוצא רש"י לנכון לפרש זאת?
אלא: בפסוק דנן היה אפשר לכאורה לצרף את תיבת "הרה" לתיבת "הנשארים" ולא לתיבת "נסו", ואז היה פירוש הכתוב: "והנשארים הרה – נסו" (כלומר, אותם שנותרו בהר, ברחו על נפשם). לפיכך מבאר רש"י שהפירוש הנכון הוא כי הנשארים ברחו אל ההר.
(ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 46)
אם מחוט ועד שרוך נעל (יד,כג)
בגמרא (סוטה יז) נאמר שבזכות אמירת אברהם "ועד שרוך נעל" זכו בניו לרצועה של תפילין (שרוך היינו רצועה). במדרש (רבה) כתוב, שבשכר זה נתן הקב"ה לישראל מצוות נעל דחליצה.
ויש להמתיק ולקשר הדברים: תפילין ומנעלים שייכים זה לזה, וכמאמר רז"ל (שבת סא) "כתפילין, כך מנעלין: מה תפילין בשמאל, אף מנעלין בשמאל".
(ליקוטי לוי-יצחק בראשית עמ' צו)
וגם את הגוי אשר יעבֹדו דן אנכי (טו,יד)
הרבי הרש"ב נ"ע אמר:
"וגם את הגוי אשר יעבֹדו" – זה שיש שליטה לאומות העולם על ישראל ("אשר יעבדו" לשון פועל יוצא),
"דן" – הוא מפני שבני-ישראל נדונים ונשפטים.
"אנכי" – על חוסר דבקותם ב"אנכי ה' אלוקיך"...
(ספר-השיחות תש"ג, אות מג, עמ' 74)
וגם את הגוי אשר יעבֹדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול (טו,יד)
לפעמים יש יהודים שעובדים את הגוי ובוטחים בו, כדרך ישראל בהיותם באשור ומצרים, שהיו עובדים אותם ובוטחים בהם. אבל כשהקב"ה דן את הגוי הזה, רואים ישראל שרק לה' הישועה, ויעשו תשובה וייצאו ברכוש גדול.
גם בגלותנו המרה, יש הבוטחים ב'אשור' וב'מצרים', וחושבים שישועת ישראל תבוא מהם. הקב"ה דן את 'אשור' ו'מצרים' בדין גדול (נוסף על העונש המגיע להם על חטאיהם ופשעיהם), כדי שבני-ישראל יראו וילמדו שלא לשים את ביטחונם בהם, שכן הם משענת קנה רצוץ. או-אז יעשו תשובה וייגאלו.
(ספר-השיחות תש"ג, אות ח, עמ' 55) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
