ניסים היה יהודי צנוע, ישר דרך ואהוב על הבריות. הוא התגורר בעיר חַלַבּ שבסוריה (ארם צובה בפי היהודים). לפרנסתו ניהל חנות מצליחה במקום מרכזי בעיר. נוסף על אחיו היהודים שהעדיפו לקנות אצלו, גם רבים מהתושבים הערבים סמכו על יושרו ונאמנותו וקנו אצלו בקביעות.
אולם היה מי שלא ראה בעין טובה את הצלחתו של היהודי. לא הרחק מחנותו של ניסים שכנה חנותו של סוחר ערבי, מקורב למושל העיר. באיש התלהטה קנאה עזה ביהודי, בראותו כי רבים מעדיפים את חנותו.
מה עשה האיש? הלך והסית את המושל לסלק את היהודי מדרכו. הוא לא נדרש למאמץ רב, שכן המושל עצמו היה עריץ, שונא ישראל. יום אחד נלקח ניסים לפתע בידי שוטרי המושל והושלך לכלא. לא הועילו זעקות המשפחה ואף לא השתדלות עסקני הקהילה. כתב האישום הוכן, ודינו של ניסים נחרץ למוות.
כבול באזיקים קיבל התליין את ניסים מידי הסוהרים, והובילו אל המקום שבו נהג לעשות את עבודתו האכזרית. גופות המוצאים להורג הושלכו אל בור אפל, כדי שלא יישאר מהם זכר.
התליין שב אל הממונים עליו ודיווח כי פקודת המושל בוצעה. ההודעה נמסרה למשפחה, וזו התעטפה באבל גדול, ועמה כל הקהילה היהודית.
בימי ה'שבעה' הספידו רבני הקהילה וחכמיה את ניסים. רבים מבני העיר, שהכירוהו, נעצבו על הוצאתו להורג, על לא עוול בכפו.
חלפו הימים ואחד מבני העיר ביקש לשאת את אלמנתו של ניסים. זו התרצתה, מתוך דאגה לשקם מחדש את חייה ולהבטיח עתיד טוב לילדיה.
האלמנה התייצבה לפני בית הדין וביקשה להתיר לה להינשא. הריגתו הזדונית של בעלה המנוח עדיין הייתה צרובה בזיכרון הרבנים, ולכן חתמו על כתב ההיתר. אולם בטרם מסרו לה את הכתב, הודיעו לה כי עליהם לקבל את חתימתו של רבי רפאל-שלמה לניאדו, רבה הראשי של חַלַבּ.
רבי רפאל-שלמה, מגדולי רבני אר"ץ (ארם צובה), היה רב תקיף ונערץ. במשך חמישים וארבע שנים הנהיג את עדתו, הרים את כבודם של תלמידי החכמים והכול ראו כי מן השמים מסייעים בידו.
כאשר באו הדיינים אל ביתו לבקשו לחתום על היתר האלמנה, הודיע להם הרב כי לא יוכל לחתום. "האם יש עדים שראו את הריגת הבעל?", שאל הרב. "הלוא כדי להתיר אשת-איש דרושה עדות, ומכיוון שאין כאן עדות, אי-אפשר להתירהּ".
משכו הדיינים בכתפיהם. אמנם עקרונית הצדק עם הרב, אבל במקרה הזה לכאורה ברור לחלוטין שהאיש הומת ואינו בין החיים. עם זה, לא יכלו להתיר את האישה בלי חתימת הרב לניאדו. האלמנה שבה לביתה במפח-נפש.
חלפו שנים. יום אחד מת מושל העיר העריץ, ותושבי העיר נשמו לרווחה. זמן-מה לאחר מכן נקראו לפתע כל דייני בית-הדין להתייצב בביתו של רבי רפאל-שלמה. לא עברה שעה קלה וכולם ישבו בבית הרב.
"מה דעתכם בעניין אלמנתו של ניסים?", פתח הרב בשאלה. "האם עדיין מחזיקים אתם בדעה שיש להתיר לה להינשא?".
נראה היה כי הרב חזר בו מהחלטתו הקודמת. אב בית הדין השיב: "אכן, בידענו כי האיש נמסר למיתה החלטנו להתיר את האישה מעגינותה".
רבי רפאל-שלמה התבונן בפני הדיינים ובחדר השתררה שתיקה. ואז קם הרב, פתח את דלת החדר הסמוך וקרא: "בוא-נא, ניסים, היכנס בבקשה!".
לעיניהם המשתאות של הדיינים נכנס אל החדר ניסים, הלוא הוא בעלה של ה'אלמנה', והתייצב מולם.
מבוכת הדיינים הייתה רבה עד שלא היו מסוגלים לפצות פה. רבה של חַלַבּ פנה אל ניסים וביקש: "ספר-נא את סיפורך", וניסים פתח:
"כפי שאתם יודעים, נמסרתי למוות בידי התליין, והוא אכן לקחני כבול באזיקים אל מקום ההריגה.
"ברגע האחרון עלה בדעתי רעיון. פניתי אל התליין ואמרתי: 'מציע אני לך עִסקה. הטמנתי אוצר של מטבעות זהב במקום מסתור, הידוע לי בלבד. אם תשחררני, אגלה לך את מקום האוצר והוא יהיה שלך'.
"התליין הביט כה וכה, ובראותו כי אין איש באזור, הסכים להצעתי בתנאי שאמלט מן העיר ואיש לא יֵדע כי ניצלתי ממוות.
"הוא התיר את האזיקים מעל ידיי ורגליי, ואני מיהרתי לברוח ונדדתי לעיר רחוקה. שם חייתי עד היום. חששתי לגלות את היותי חי אפילו לאשתי, מחשש שהשמועה תתפשט ואנשי המושל ירדפו אחריי. עתה בשומעי כי מת המושל, החלטתי כי הסכנה חלפה ויכול אני לשוב אל ביתי.
"מיד בבואי אל העיר פניתי אל בית הרב, כדי שיורני דרך מה לעשות, וכך אני עומד לפניכם היום".
קריאת התפעלות יצאה מפי הדיינים, והם נענו ואמרו: "אשרינו שזכינו ברבנו הגדול, אשר חכמת אלוקים בקרבו, ומן השמים עומדים לימינו ומסייעים בידו לפסוק דין אמת. מודים אנו בטעותנו, שכמעט גרמנו לאיסור אשת-איש".
ברוח של הכנעה יצאו הדיינים מבית רבה של חַלַבּ, והידיעה על 'תחייתו' של ניסים פשטה במהירות, לשמחת המשפחה וכל בני הקהילה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
