נושאים נוספים
	התקשרות גליון 993 - כל המדורים ברצף
	לנוס ל"עיר מקלט" – למקום של יראת-שמים
	לעשות כל ההכנות לבניין הבית
	ספר מראי מקומות על הרמב"ם
	פרשת שופטים
	"משה קיבל תורה מסיני"

גיליון 994, ערב שבת-קודש פרשת שופטים, ג' באלול ה'תשע"ג (09.08.2013)

  דבר מלכות

לנוס ל"עיר מקלט" – למקום של יראת-שמים

עבירה כמוה כשפיכת דם, והעובר עבירה נחשב "רוצח נפש", עליו נאמר "שופך דם האדם (דקדושה) באדם (בליעל) * חודש אלול הוא בבחינת "עיר מקלט", אליה יכול החוטא לנוס כדי להינצל מ"גואל הדם" * יש לערוך חשבון-נפש על כל המחשבות, הדיבורים והמעשים של כל השנה ולתקן את הטעון תיקון * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר¹ באריכות², שחודש אלול הוא עניין ערי מקלט.

[ותוכן³ העניין:

עניינם של ערי מקלט הוא – הסיוע לרוצח נפש להינצל מגואל הדם. ועד שאפילו רוצח במזיד – הרי "בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט", וכל זמן שהרוצח שהה בעיר המקלט היה ניצול מגואל הדם, ורק לאחרי זה "בית-דין שולחין ומביאין אותו משם"⁴, והיו עורכים משפט אם הוא חייב גלות, או אפילו עונש חמור יותר. ונמצא, שעל-ידי עיר המקלט ניצול הרוצח מגואל הדם על-כל-פנים עד לזמן הדין ומשפט, וגם בשעת המשפט – הרי "אפשר דחזו לי זכותא"⁵.

וזהו גם עניינו של חודש אלול – בבחינת "ערי מקלט" לעובר עבירה:

על-ידי כל עבירה שהאדם עושה – הרי הוא בבחינת רוצח נפש, "שופך דם האדם באדם"⁶, דם האדם דקדושה באדם בליעל (היצר-הרע)⁷.

וחודש אלול – הוא בבחינת "ערי מקלט", שבו יכול הוא להינצל מ"גואל הדם", הוא היצר הרע (ש"הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות"⁸), עד הדין ומשפט של ראש-השנה, ובינתיים יכול לחזור בתשובה.

ובעניין זה – ישנה מעלה בדין ומשפט שלמעלה (בראש-השנה) על הדין ומשפט שלמטה, שהרי בדין ומשפט שלמטה – לא על כל דבר מועילה תשובה⁹ (וכידוע¹⁰ הסיפור מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, שהעביר שוחט משחיטתו אף שעשה תשובה), מה-שאין-כן לגבי הדין ומשפט שלמעלה – התשובה מועילה על הכול.

ואפילו "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב (ש)אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (ועל-דרך זה "אחטא ויום-הכיפורים מכפר, אין יום-הכיפורים מכפר")¹¹ – הרי "דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו"¹².

וזהו עניינו של חודש אלול – עניין הגלות, ש"גלות מכפרת"¹³, ועד שנעשה "וחי"¹⁴ – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום"¹⁵, כמדובר בשיחה הנ"ל בארוכה].

ב. וישנה הוספה לעניין זה:

על עניין "שופטים ושוטרים גו'"¹⁶, איתא בספרי¹⁷, שה"שופטים ושוטרים"¹⁸ היו "בכל מושבותיכם – (גם) בחוצה לארץ". וממשיך בספרי: "יכול אף ערי מקלט יהיו נוהגות בארץ ובחוצה לארץ? תלמוד לומר, אלה כו' – ערי מקלט אינן נוהגות אלא בארץ". ומכל-מקום איתא בספרי¹⁹, שערי מקלט קולטות גם רוצח שבחוץ-לארץ, אלא שערי המקלט עצמן היו בארץ-ישראל דווקא.

מזה שהספרי מדמה את עניין "שופטים ושוטרים" לערי מקלט, שכשם ש"שופטים ושוטרים" היו גם בחוץ-לארץ, קא-סלקא-דעתך שגם ערי מקלט היו נוהגות בחו"ל – משמע, שערי מקלט שייכות ל"שופטים ושוטרים".

עניין ה"שופטים", ואפילו ה"שוטרים" שהיו רודין²⁰ – לא היה כדי להעניש, אלא הכוונה היתה כדי שעל-ידי זה יהיה זיכוך²¹. וזהו גם כן עניין ערי מקלט, גלות – "גלות מכפרת"¹³. וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן באיגרת-התשובה²² ש"כפרה היא לשון קינוח, שמקנח לכלוך החטא", ועד כדי כך שנעשה "מרוצה... כקודם החטא"²³.

ובמילא היה מקום לומר שעניין זה ישנו גם בחוץ-לארץ-ישראל, שהרי ארץ-ישראל, שהיא "ארץ" סתם²⁴, עניינה – כמאמר²⁵ "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצות קונה", ופירוש "חוץ-לארץ" הוא – חוץ מרצון זה. ואם כן – בחוץ-לארץ יש להבטיח עניין זה יותר מאשר בארץ-ישראל.

ואף-על-פי-כן, רק ה"שופטים ושוטרים" היו גם בחוץ-לארץ, אבל ערי המקלט – רק בארץ-ישראל.

ג. בתשובה ישנם שני עניינים²⁶: חרטה על העבר וקבלה על להבא, ובאיזה אופן היא החרטה הראויה – כאשר מכאן ולהבא מקבל על עצמו להתנהג כדבעי, דאם לא כן, מהי פעולת החרטה, הרי הוא "כטובל ושרץ בידו"²⁷.

ולכן היו ערי מקלט רק בארץ-ישראל, כיוון שאם האדם נשאר מחוץ ל"ארץ שרצתה לעשות רצון קונה" – מהי פעולת החרטה. ולכן ערי מקלט קולטות גם רוצח מחוץ-לארץ, שגם עבורו מועילה הגלות, אבל הגלות עצמה צריכה להיות בארץ-ישראל דווקא – "ונס שמה"²⁸.

מה-שאין-כן העניין של "שופטים ושוטרים" – היה גם בחוץ-לארץ, כיוון שלגבי משפט על הזולת שנינו²⁹ "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"; בית-דין שבארץ-ישראל אינם יכולים להכיר את ההעלמות וההסתרים שישנם בחוץ-לארץ, אשר על כל עניין במעשה, ואפילו בדיבור ובמחשבה, צריך להיות יגיעה רבה, וישנם ניסיונות רבים. בארץ-ישראל – מצב ש"עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"³⁰ – אין להם שום מושג בזה. ולכן הוצרכו להיות "שופטים ושוטרים" גם בחוץ-לארץ, כדי לשפוט את בני ישראל שבחוץ-לארץ.

וכידוע הסיפור אודות אדמו"ר האמצעי ואודות אדמו"ר הצמח-צדק³¹, שפעם אחת, באמצע "יחידות", הפסיק למשך זמן, ואחר-כך חזר לערוך "יחידות". וכששאלוהו הטעם לזה, הסביר, שכאשר באים ל"יחידות" לבקש "תיקון", צריך למצוא – בדקות דדקות על-כל-פנים – עניין זה בעצמו, ואז אפשר לענות. וכשבאו אליו לשאול אודות עניין פחות ביותר – לא היה ביכולתו למצוא בעצמו עניין זה אפילו בדקות דדקות, ולכן הפסיק את ה"יחידות"³².

וזהו גם כן עניין מה שאמר הקב"ה למשה רבינו בשעת חטא העגל "לך רד כי שחת עמך"³³: משה היה אז ברקיע, למעלה מעלה, "לחם לא אכל ומים לא שתה"³⁴ ובני ישראל היו למטה מטה. ולכן אמר לו הקב"ה "שחת עמך", הם העם שלך³⁵ – שעל-ידי זה נעשה משה קשור עמם, והיה יכול ללמד עליהם זכות.

ועל-דרך מה שכתב אדמו"ר הזקן³⁶ ב"בד קודש"³⁷, שאין רצונו שהמשפט יהיה על-ידי "שרים", כיוון שעל "שרים" אי-אפשר לסמוך, אלא בקשתו ש"מלפניך (דווקא) משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים"³⁸. ה"שרים" אינם מרגישים מהם העלמות והסתרים, ולכן צריך להיות משפט של נשמה בגוף – "מלפניך" דווקא. וזהו העניין ש"שופטים ושוטרים" היה צריך להיות בחוץ-לארץ דווקא.

ד. אף-על-פי שערי מקלט היו בארץ-ישראל דווקא, מכל-מקום יש בזה חילוקי מדריגות: היו ערי מקלט בערי הירדן – ד"שכיחי רוצחים"⁴; בארץ-ישראל, ש"למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה"; ואפילו לעתיד-לבוא, כש"ירחיב הוי' אלוקיך את גבולך"³⁹ – גם אז יהיו ערי מקלט.

והיינו, שעניין "שופך דם האדם באדם"⁶, שעל זה הוא עניין ערי מקלט – ישנו בכל מדריגה לפי עניינה. ואפילו לעתיד, שאז תהיה העבודה, וממילא גם העדר העבודה, באופן נעלה לגמרי – גם בעניין זה ישנו עניין "שופך דם האדם (דקדושה) באדם (בליעל)⁷, ועל זה צריכים ערי מקלט שקולטות.

והיינו לפי שבכל מדריגה ישנו את עניין העדר והיפך העבודה כפי עניינה, כלומר שלפי ערך מעלת מדריגתו הרי זה עניין של העדר העבודה, ועד שבמדריגת "ובו תדבקון" – העבודה של "אותו תעבודו" היא עניין שצריך לעשות עליו תשובה⁴⁰.

ה. וכן הוא גם בחשבון-הנפש של חודש אלול, שהוא עניין ערי מקלט כנ"ל – שהוא אצל כל אחד כפי אופנו. עליו לעשות חשבון-הנפש על כל מחשבותיו, דבוריו ומעשיו במשך כל השנה, אם היו על-פי שולחן ערוך, אם היו לפנים משורת-הדין, ואם היו "לפום גמלא"⁴¹; ואם לא היה כך – עליו לעשות תשובה.

ומזה מובן, שלא בעלי עסקים בלבד, אלא גם יושבי אוהל, שבמשך כל השנה נמצאים הם באוהלה של תורה ובאוהלה של תפילה – גם אצלם חודש אלול צריך להיות "עיר מקלט", "את בצר במדבר"⁴², בתורה⁴³, שעליה נאמר⁴⁴ "וממדבר מתנה", וכן בתפילה⁴⁵.

וזהו גם כן מה שדובר לפני שנתיים (בח"י אלול)⁴⁶ בעניין מנהג המדינה, שבימי אלול ותשרי נוסעים מהישיבות לבתיהם – שזהו היפך התורה וגם היפך שכל אנושי. במקום מה שמצינו⁴⁷ שבחודש אלול היו ממעטים בגופי הלכות ובחיבורים, והיו עוסקים יותר בתשובה – נוסעים מהישיבה לבתיהם!

בזמן חודש אלול צריכים להיות בישיבה, וצריך להיות "מונח" ("אפגעלייגט") אשר יעבור עלי מה, בשבועות האחדים שבחודש של "בקשו פני"⁴⁸ – אהיה כדבעי!

ו. עניין זה הוא הוראה גם לבעלי-עסקים – שאף שבמשך כל השנה שקוע הוא בעסקיו, הרי בזמן חודש אלול, או לכל הפחות מח"י אלול, שאז מתחיל החשבון "יום לחודש"⁴⁹, או בימי הסליחות על-כל-פנים, עליו לברוח ל"ערי מקלט" (שהיו גם בעבר הירדן שמחוץ-לארץ-ישראל), במקום של יראת-שמים, בישיבה והדומה⁵⁰, ו"שם תהא דירתו"⁵¹.

צריך להיות "ונס שמה", "ונס" – פירושו בריחה⁵², לברוח מכל העניינים שעוסקים בהם במשך כל השנה – ל"ערי מקלט", ו"שם תהא דירתו", שם עליו להתיישב, ובסגנון הזוהר⁵³ "קבורתיה דיליה (דמשה) משנה" – "שם תהא קבורתו"⁵¹.

עניין "קבורתו" הוא על-דרך מה ששנינו⁵⁴ "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" – שכאשר הוא "בן מאה", וסיים לפעול את כל העניינים בכל פרטי כוחות הנפש (יו"ד הכלולים מיו"ד), אזי "עבר ובטל מן העולם" – אין לו שום שייכות עם העלם העולם, וממילא יכול להאריך ימים ושנים, כיוון שאין לו ממה לחשוש⁵⁵.

וזהו פירוש "קבורתו" – פירוד הד' יסודות, וכל אחד מהם מגיע ומתחבר לשורשו, "עפר אתה ואל עפר תשוב"⁵⁶, הביטול ד"ארץ"⁵⁷, שעל-ידי זה בא אחר-כך בניין המלכות שבראש-השנה.

ועל-ידי עבודת חשבון-הנפש שבחודש אלול, עד "ונס שמה" – נעשית ההכנה לכתיבה וחתימה טובה של ראש-השנה, לשנה טובה ומתוקה בבני, חיי ומזוני רוויחי.

(קטעים מהתוועדויות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים החודש וערב ראש-חודש אלול, ה'תשי"ד;

תורת-מנחם כרך יב, עמ' 182-187 – בלתי מוגה)

_______________________

1)    מכאן עד סוף השיחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 380 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    שיחת שבת מבה"ח אלול תשי"א ס"ד ואילך ('תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ג עמ' 285 ואילך). וש"נ.

3)    החצ"ר – מהנחה בלתי מוגה.

4)    מכות ט,ב.

5)    גיטין כט, רע"א.

6)    נח נט,ו.

7)    ליקו"ת במדבר יג,ג.

8)    ב"ב טז,א.

9)    ראה שו"ת נוב"י או"ח מהדו"ק סל"ה.

10)  ראה תורת-מנחם שם עמ' 288 הערה 33.

11)  יומא פה,ב (במשנה).

12)  תניא אגה"ת פי"א.

13)  ברכות נו, סע"א. וש"נ. וראה מכות יא,ב ותוד"ה מידי.

14)  ואתחנן ד,מב. ועוד.

15)  שם,ד. וראה אבות דר"נ ספל"ד.

16)  ר"פ שופטים.

17)  מובא בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קעו. לפנינו בספרי זוטא (מסעי לה,כט).

18)  ממש"כ בספרי ר"פ שופטים ובסנהדרין (טז,ב) מנין שמעמידין שופטים לישראל ת"ל כו' שוטרים ת"ל כו', משמע לכאורה דצריך לימוד מיוחד לשוטרים, ובכל מושבותיכם (מסעי שם) דמיניה ילפינן דנוהג גם בחו"ל (מכות ז,א. וספרי שם), הרי מדבר רק בשופטים. אבל מדברי ר' אלעזר (תנחומא ר"פ שופטים) אם אין שוטר אין שופט, משמע דבכ"מ שממנים שופטים מוכרח שיהיו גם שוטרים (וביל"ש שם מוכח דאינו חולק על הת"ק). ועפ"ז מובן בפשיטות: א) קושית הש"ס במכות (שם) א"כ מה ת"ל בכל שעריך, כיוון דגם שוטרים נוהגין בחו"ל. ב) הא דאין מונים העמדת שופטים ושוטרים בשני מ"ע. וראה תורה-תמימה ר"פ שופטים. פי' הרי"פ פערלא לסהמ"צ להרס"ג פרשה א בסופה. ג) ל' הרמב"ם בסהמ"צ (שם): מנין שממנים ב"ד לכל ישראל ת"ל שופטים ושוטרים כו' אלה הדינין נוהגין בין בארץ בין בחו"ל. – וראה גם לקו"ש חל"ד עמ' 103 ואילך.

19)  מסעי שם, יג.

20)  פרש"י עה"פ.

21)  וכלשון התנחומא (שם): שוטר שיוציא ממנו כו' משפט צדק ללמדך שצדקה עושין כו' ועם החייב שמוציאין את הגזילה מתחת ידו.

22)  פ"א.

23)  שם פ"ב.

24)  ראה תענית י, רע"א.

25)  ב"ר פ"ה, ח. יל"ש בראשית רמז ח.

26)  רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב. תניא אגה"ת לרבנו הזקן פ"א (צא, רע"א). אלא שחרטה על העבר צ"ל לא רק במחשבה, כי אם גם בדיבור – וידוי דברים (ועיין מצות וידוי ותשובה בסהמ"צ להצ"צ פ"א (דרמ"צ לח, א ואילך), מנ"ח מצווה שסד). ובנוגע מכאן ולהבא מצוות התשובה היא עזיבת החטא בלבד* [וראה לקו"ש חי"ז עמ' 197 ואילך]. (ועל כורחך צריך לפרש כן בלשון הרמב"ם שם רפ"א, בשערי-תשובה לרבנו יונה אות יט. ועוד) וכדמוכח בחו"מ סו"ס לד ובכ"מ. וראה ג"כ קדושין (מט, ב). וצ"ע.

27)  ראה תענית טז,א. רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ג.

28)  מסעי לה,יא.

29)  אבות פ"ב מ"ד.

30)  עקב יא,יב.

31)  ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שנו,ב ואילך (אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג עמ' שעט ואילך).

32)  דמכיוון שסו"ס באו לשאול אצלו עד"ז, לא היה יכול, או שלא רצה, להמשיך בעריכת "יחידות" (מהנחה בלתי מוגה).

33)  תשא לב,ז.

34)  שם לד,כח.

35)  דהיינו שהכוח שלך נמצא בהם (מהנחה בלתי מוגה).

36)  ראה הקדמת כ"ק אדמו"ר ל"בד קודש" (קה"ת, תש"ז (ועוד), ולאח"ז באגרות-קודש אדמו"ר האמצעי ח"א עמ' תצח).

37)  פ"ז (אגרות-קודש שם עמ' רחצ).

38)  תהילים יז,ב.

39)  פ' שופטים יט,ח. ירושלמי מכות פ"ב ה"ו בגמרא. ספרי עה"פ.

40)  ראה ד"ה אחרי ה"א תלכו וביאורו (בסופם –בסידור, בספר-המצוות להצמח-צדק) בליקוטי-תורה.

41)  כתובות סז, רע"א. וש"נ.

42)  ואתחנן ד,מג.

43)  ראה מכות י,א.

44)  חוקת כא,יח. וראה עירובין נד,א.

45)  עיין ליקו"ת ביאור לד"ה וידבר גו' במדבר סיני (ג, סע"ב ואילך). לעיל בעניין ובו תדבקון.

46)  שיחת ח"י אלול תשי"ב סי"ג ואילך ('תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ו עמ' 166 ואילך). וש"נ.

47)  אלף-למטה במטה-אפרים סתקפ"א סקט"ו.

48)  תהילים כז, ח.

49)  ראה קונטרס ח"י אלול תש"ג עמ' 42 (סה"ש תש"ג עמ' 177).

50)  ושם צריכים להתכנס כולם יחד (מהנחה בלתי מוגה).

51)  מכות יא,ב (במשנה).

52)  ע"ד כי ברח העם (ראה תניא פל"א).

53)  ח"א כז, סע"ב. וראה ביאורי הזוהר שם.

54)  אבות ספ"ה.

55)  ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ז ס"ע 157 ואילך. וש"נ.

56)  בראשית ג,יט.

57)  שהו"ע "ארעא אתבטלת" (ספד"צ – זח"ב קעו,ב). – מהנחה בלתי מוגה.

 משיח וגאולה בפרשה

לעשות כל ההכנות לבניין הבית

הייתכן אצל יהודי סברא ש"לא עת לבנות"?!

...מה אמר חגי בנבואה לישראל, וכאמור שזוהי נבואה שהוצרכה לדורות, ובמה החלה הנבואה שהיא דבר ה' "ומילתו על לשוני": שהקב"ה שואל בתמיהה גדולה: כיצד ייתכן שיש יהודים שאומרים "לא עת לבנות בית ה'"! שאין זה הזמן המתאים לכך! הייתכן כדבר הזה!?

וכמדובר שזוהי נבואה שהוצרכה לדורות, שכפי הנראה, יש כאלה שצריכים להבהיר אצלם דברים כאלו. וכאשר מראים להם שדבר זה כבר הובהר ובמילים ברורות שתיתכן כזו מציאות – אמנם מציאות משונה, שהרי הוא אומר "אחכה לו בכל יום שיבוא", והכוונה היא לכל יום בפשטות – יש לבוא מיד בנבואה 'סוערת': הייתכן שישנו יהודי או יהודים האומרים "לא עת לבנות בית ה'"!

ומיד מבהירים, שאין הכוונה רק לשאלה ותמיהה, אשר לא כל אחד מוכן לקבל, ורק סוף כל סוף הוא מקבל, מכיוון שזוהי נבואת ה', ובכך הוא יוצא ידי חובה – אלא אומר מיד בנבואה, שעל הדבר לבוא מיד למעשים בפועל – "לכו אל ההר וקחו עצי זית", ושיבנו את הבית! היינו, שאין כוונתו בנבואה לומר מוסר, ושהמוסר יתקבל, ואחר-כך יעזוב וילך ל"תחת גפנו ותחת תאנתו" בעניינים הכי נעלים – אלא מקשר זאת מיד עם מעשה בפועל: שייקח את רגליו, ושרגליו ייקחו אותו לגמרי "אל ההר", למעלה ממעלתו ומדריגתו לגמרי, כי אפילו בגשמיות העולם הרי הוא הר. ולא רק שהולך הוא כי נעים לו ללכת שם, למקום גבוה בגשמיות, שהוא גם מקום גבוה ברוחניות – אלא כדי לקחת עצי זית, לעשות מעשה בפועל! ועם זאת לרדת מן ההר ולהתחיל לבנות את הבית.

אומר ה': אתכם אני

זוהי נבואה ברורה שנאמרה ביום ראשון של חודש אלול, שציוו לכותבה מכיוון שזו נבואה שהוצרכה לדורות, אף שהובן מיד שיהיו על זה שאלות והסברות, הייתכן?! והרי אין סומכין על הנס? וכו' – ממשיך מיד ואומר שחגי בא שוב במלאכות ה', למסור להם את שליחות ה': שהקב"ה אומר 'אתכם אני בית-ישראל'!

זאת מבין אפילו קטן שבקטנים ואף פחות שבפחותים, שכאשר הקב"ה אמר ש"אתכם אני", והוא הולך עמם "אל ההר", יחד עמם לוקח את עצי הזית, ומתחיל לבנות "את הבית" – דבר ברור הוא, שלא שייכים אז שום מניעות ועיכובים.

אין זאת אלא שמכיוון שמשיח עדיין לא בא בגלוי, לכן לא ניתן לבנות את בית המקדש, מכיוון שלא יודעים את מקומו, ודרוש לכך משיח צדקנו שיבנה את בית המקדש במקומו, אך יש לעשות את כל העניינים הקודמים לכך – "עלה אל ההר", ולקחת שם "עצי זית", ולהכינם ולהביאם, ולשומרם הכן, והעיקר – לצאת מן הגלות הפנימי! –

שהרי נאמר "עלה אל ההר" ולא שיצא אל ההר, ובעמדו על ההר יצעק שהוא נמצא בגלות..., אומרים על כך, לא! הולך הוא אל ההר מכיוון שזוהי שליחותו של הקב"ה, לקחת משם עצי זית לבנות את בית המקדש.

אלא שהקב"ה ציווהו שחס ושלום לבנותו בפשטות, זאת יעשה משיח צדקנו שיבנה בית המקדש במקומו, וקודם לכן יפעל – "ויכוף כל ישראל ללכת בדרכה", לדאוג להתמסר ולהתעסק בעצמו עם כל יהודי, שיקיים את דרך ה' על-ידי קיום מצוות מעשיות.

וכאשר יודעים שהדבר כרוך במניעות ועיכובים, אזי "ילחום מלחמת ה'", ולא נבהלים מכך ו"אל יבוש מפני המלעיגים", שדבר ודאי הוא ש"ינצח", כי זוהי מלחמת ה' כפי שאומר בנבואה 'אתכם אני בית-ישראל'!

(משיחת ראש-חודש אלול ה'תש"מ, שיחות קודש תש"מ כרך ג, ע' 966, בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

ספר מראי מקומות על הרמב"ם

מפעל ייחודי של הרבי שיצא לדרך בשלהי שנת תשד"מ * אליו נרתמו חברי הכולל שעל-יד המזכירות ובהמשך גם תלמידי תות"ל המרכזית * הספר הוכן בתוך פחות משבועיים(!) בהמרצת ובעידוד הרבי, ושבועיים לאחר מכן הודפס * לעשות מה שביקש הרמב"ם לעשות בעצמו * להוציא בזריזות הכי גדולה, ולהוסיף חוברות "מילואים" בעתיד – הורה הרבי במהלך ההוצאה-לאור

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

משאלתו של הרמב"ם נמלאה

ספר מראי מקומות על הרמב"ם שיצא-לאור לאחרונה – ספר שמכיל ריבוי עמודים, ורואים בו מלאכה הכי גדולה והכי חשובה בליקוט מראי-מקומות מספרים קודמים, בתוספת כמה-וכמה מראי-מקומות...

כך סיכם הרבי (בהתוועדות כ"ף טבת תשמ"ה – התוועדויות תשמ"ה כרך ב' עמ' 1020) את מעלת ספר "מראי מקומות לספר משנה תורה הוא היד החזקה", שהופיע במהדורה ראשונה לקראת ח"י אלול תשד"מ, ושוב לקראת י"ט כסלו תשמ"ה.

הספר (שבו תתמח עמודים) מהווה מפעל עצום וייחודי, אשר הורתו ולידתו הייתה בהוראה של הרבי בשלהי קיץ תשד"מ – בהמשך לתקנת לימוד היומי ברמב"ם עליה הכריז הרבי בחודש ניסן תשד"מ, והוא נועד להגשים את משאלת ליבו של הרמב"ם שביקש לעשות זאת בעצמו – כפי שציין באיגרתו "בדעתי אם גוזר השם-יתברך שאעשנו אף על פי שיש בו טורח הרבה".

דברים אלו כתב הרמב"ם לאחר שהבהיר קודם לכן: "ודע שכל הדברים סתם שבו (שבספרו הנ"ל) תלמוד ערוך הוא בפירוש, בבלי או ירושלמי או ספרא וספרי או משנה ערוכה או תוספתא, על אלה סמכתי ומהם חיברתי... שהודעתי בתחילת החיבור שכולו מתלמוד בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא... ועל זה ניחמתי שלא חיברתי עם חיבור זה שאני אומר לך... שכל הלכה שאינה במקומה באותו ענין אודיע מקומה כו'", וטעם הדבר – ממשיך הרמב"ם – מפני שכאשר "יבוא השואל וישאל היכן נאמרו דברים אלו, פעמים אני אומר לו מיד במקום פלוני ופעמים לא, וחייך לא אזכור מקומן עד שנחפש אחריהן", ובדידו של הרמב"ם הוי עובדא שהיה צריך לחפש כו' עד שמצא את המקור להלכה מסוימת, ולכן סיים שבדעתו לערוך ספר מקורות כנ"ל.

"ומזה מובן – הסביר הרבי בהתוועדות ח"י אלול תשד"מ – שכאשר תלמידי הרמב"ם, תלמידי תלמידיו וכו' ובכלל כל המציינים את המקורות לספר הרמב"ם – בזה מתקיים רצונו של הרמב"ם שרצה לעשות כן בעצמו".

מועיל לפסקי דינים

גודל התועלת שבספר – ציין הרבי – היא כפולה:

א) עם העיון במקורות – מיתוספת הבנה והשגה – שקלא וטריא וכו' [בנוסף ולאחר לימוד פשוטן של הלכות], וניתן להתייגע ולהעמיק ללא צורך להקדיש זמן לחיפוש וליקוט המקורות.

ב) ועוד ועיקר: כאשר לימוד ההלכה הוא עם המקורות והטעמים – אזי לכל הדעות (כולל גם לדעת הרא"ש ואדמו"ר הזקן) יכולים לפסוק דינים מחיבורו של הרמב"ם (ראה גם התוועדויות תשמ"ה כרך ב' עמ' 1021).

הרעיון עצמו עלה שנים רבות לפני כן. בעצמו ציין הרבי מקורות לפסקי הרמב"ם וכן לספרים שעסקו בתחום זה כפי שמובא בכמה וכמה מאיגרותיו ושיחותיו (ראה ספר 'עבד מלך' עמ' 252); כמו כן, מיד עם תחילת יישום תקנת הרבי ללימוד הרמב"ם התפרסמו בקובצי התורה השונים שהופיעו על-ידי ישיבות חב"ד ברחבי תבל מדורים מיוחדים בהם ציינו הכותבים (אנ"ש והתמימים) מראי מקומות וציונים לרמב"ם. בשלב מסוים ביקש הרבי שמערכות הקובצים עצמם ירכזו את הציונים לקובץ אחד, כדלהלן (ספר 'מאוצר המלך' כרך ראשון עמ' 363):

...להוציא-לאור קובץ בפני עצמו בו יוכנסו כל מה שהוצא-לאור כבר במראי מקומות וכו' – (כמובן על הסדר ביד [החזקה]) ולשלימות יוסיפו גם-כן (במקומם) המראי-מקומות שבמפרשי הרמב"ם מאז והנוספים וכו' (זהו מזמן לזמן – ובמילא ימשיכו בקובצים שזהו דבר בעתו)...

אמנם, לפועל הוציא הרבי את הדברים בצורה שונה – והתפקיד הועבר לחברי הכולל שעל-יד מזכירות כ"ק אדמו"ר.

"קונטרס... שיוסיף אור והתיישבות"

בהתוועדות ליל ט"ו באב תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ד' עמ' 2362) ביקש הרבי:

דבר טוב ונכון ביותר שיתקבצו אחדים מחברי ה"כולל" שעל-ידי ה"מזכירות", ובזריזות הכי אפשרית – יאספו וירכזו את כל המראי-מקומות לכל פסקי-הדינים שבספר היד להרמב"ם, וידפיסום בקונטרס בפני-עצמו, כך שכל אחד ואחד יוכל למצוא בנקל את מקורות הפסקי-דינים שבספר היד – דבר שיוסיף אור והתיישבות בלימוד ספר היד להרמב"ם.

והוסיף להבהיר:

יש להתחיל באיסוף המראי-מקומות מהתחלת הספר (למרות שבשיעורי לימוד הרמב"ם עומדים כבר באמצע)... למצוא ספרים ומחברים רבים שכבר עסקו בכיוצא-בזה, לאסוף וללקט מהם את כל המראי מקומות – שעד עתה הם באופן ד"מפוזר ומפורד" – ולהוציאם לאור באופן מרוכז...

הרבי גם ציין שאלה שתחת ידם ספרים נדירים שעוסקים בבירור מקורות לרמב"ם ישגרום למערכת.

ביומן רישומה של שנה תשד"מ נסקרה הפרשה על-ידי כותב רשימה זו בהרחבה ובפרטיות (ראה שם), ונציין אפוא פרטים אחדים:

יום שני ט"ו מנחם אב – החלו אברכי הכולל לגבש תוכנית עבודה; ראש הכולל הרה"ג ר' יוסף העלער שליט"א נקרא אל הרב חדקוב קיבל הוראות ונתבקש להציג את פרטי תוכנית העבודה. ביום שלישי החלה העבודה. בשבת-קודש כ"ף מנחם-אב (התוועדויות תשד"מ כרך ד' עמ' 2425) הזכיר הרבי שוב את "איסוף וקיבוץ מראי מקומות לפסקי-דינים שבספר הרמב"ם... שזהו בדוגמת עניין ה'מעיינות' מקור המים".

ושוב נדרש הרבי לעניין זה בהתוועדות כ"א מנחם אב (שם עמ' 2433), והפעם מבקש להוציא זאת "בזריזות האפשרית, וכל הזריז הרי זה משובח". הרבי מציין "שהיגיעה הקשורה עם הזריזות שבדבר ("יגעתי ומצאתי") תביא להצלחה גדולה יותר (איסוף מספר רב יותר של מראי מקומות, וכיוצא בזה)" – מאשר אילו ההתעסקות בדבר תהיה שגרתית ("באופן של "תמידין כסדרם"").

למחרת התקיימה אסיפה בין חברי ה"כולל". הרבי התעניין אודות תוצאותיה לפועל וכך גם מספר פעמים בימים הבאים. כשקיבל הרבי דו"ח ביום ראשון כ"ח מנחם-אב ציין כי הזריזות בכך אינה באופן של "מהדרין מן המהדרין". והוסיף כי אם יתווספו מראי מקומות אחר תחילת ההדפסה, יוסיפום בסוף הספר כ"מילואים".

בשלב זה הצטרפו אל העבודה תלמידי ישיבת "תומכי תמימים" המרכזית.

בצהרי יום שני כ"ט מנחם-אב, לקראת נסיעת הרבי ל"אוהל" הושלמה המלאכה, וביום שלישי בערב הוכנס לרבי כל החומר. הספר יצא מבית הדפוס לקראת שבת קודש פרשת תבוא, ח"י אלול.

אשרי חלקם וגדול זכותם

"מטרת ספר זה – צוין במבוא לספר – היא: א) לאסוף בחיבור אחד את ציוני מקורות הרמב"ם שנמצאו בנושאי-כלי הרמב"ם ובשאר ספרים המציינים מקורות לדברי הרמב"ם, ב) להשלים את ציוני המקורות של ההלכות שלא נסמנו, או שלא נסמנו בשלימות".

"ואשרי חלקם וגדול זכותם של כל אלו שעסקו במלאכה זו, ועליהם הכתוב אומר 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'", אמר הרבי בהתוועדות שבת פרשת תבוא ח"י אלול תשד"מ כשדיבר על הספר ( – להתוועדות נכנס הרבי כשהספר בידו).

הרבי ציין כי מלכתחילה ביקש שלא ימתינו עד שהמלאכה תושלם ("השתדלות שלא לעכב את ההוצאה-לאור עד שהספר יהיה 'מנופה בי"ג נפות' (כי אם להסתפק בהגהה אחת))". הספר הנוכחי יהיה מעין "מהדורה קמא", ולאחר מכן יבואו "מילואים" או "מהדורה שנייה", ולקראת ערב ראש השנה תודפס חוברת מילואים (ראשונה). הרבי עצמו העיר בקשר ל"מראה מקום" הראשון והאחרון בספר, ובסיום השיחה אמר:

ויהי רצון אשר כל חברי המערכת והעומד בראשה – בראשם, יוסיפו מרץ וחיות בכל הקשור למהדורא בתרא והשלמת ספר זה בשלימות הכי אפשרית ומתוך זריזות.

הרבי נתן את בקבוק המשקה לראש הכולל הרה"ג העלער שליט"א, וקודם לכן מזג 'לחיים' לראשי המתעסקים בעריכת הספר.

ביום שני שלאחר מכן, כ' אלול, הייתה הוראה כי גם תלמידי הישיבה השייכים ישתתפו בעריכת 'לוח התיקון' לספר.

הפצתו בין גדולי ישראל

נ.ב. [=נכתב בצידו]

אתכבד בזה להמציא לכת"ר [=לכבוד-תורתו] ספר "מראי מקומות לספר משנה תורה הוא היד החזקה" להרמב"ם – שיצא לאור בימים הכי אחרונים.

כך כתב הרבי במכתב כללי-פרטי ששיגר במצורף לספר – לכמה וכמה מחשובי גדולי התורה בארץ-הקודש ובחו"ל. תאריך המכתב "ימי אלול ה'תשד"מ" (צילום המכתב להרה"ג רבי יצחק ידידה פרנקל מופיע בספר 'שמן ששון מחבריך' כרך ד' עמ' 101; ולבעל ה'פני מנחם' מגור – בעתון כפר חב"ד לקראת יום פטירתו).

לפי הוראת הרבי, צורף מכתב מטעם המערכת ובו נאמר: "הננו פונים אליכם שכל מי שיש תחת ידו מקורות לדברי הרמב"ם שאינם מצויינים בהספר או הערות על המצויין בהספר לשולחם לכולל אברכים שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר שליט"א בהקדם בכדי שנוכל לצרפם ל"מילואים" שיצאו-לאור אם-ירצה-ה' עוד לפני ראש השנה.

"וכן מבקשים מכל מי שיש תחת ידו ספר המציין מקורות לדברי הרמב"ם שלא נדפס ברשימה שבפתח דבר, לשלוח את הספר אלינו (ובאם רצונו על-מנת להחזירו) או העתק ממנו.

"בברכת כתיבה וחתימה טובה. המערכת".

בין השאר שוגר הספר לכוללי חב"ד בעולם:

"ב"ה.
כבוד חברי הכולל שיחיו,

בקשר להדפסת "מילואים" לספר "מראי מקומות לרמב"ם" – הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א שישתתפו בזה כל חברי כוללי חב"ד ולכן הננו פונים אליכם..." ('ימי תמימים' כרך ח' עמ' 249).

מחוברים לטהור...

בשעתו פרסמנו מעל בימה זו צילום מכתבו של ה'פני מנחם' אשר הזדרז במיוחד לשגר מענה לרבי ובו כתב:

"ב"ה, ירושלים,

"בעזרת השם-יתברך יום ה' לסדר 'ואתה מרבבות קודש' תשמ"ה לפ"ק ח' תשרי [תשמ"ה],

"אל הוד כבוד קדושת פאר מקדושים כו' מרן האדמו"ר מליובאביטש שליט"א, השי"ת יאריך ימיו בטוב עד התגלות משיח-צדקנו בב"א,

"בהיותי בטוח שהוד מעכ"ק [=מעלת כבוד-קדושתו] בתפילתו זוכר את כל בני-ישראל לגמר חתימה טובה ולשנה טובה, שנה שבה יגאלנו ה' יתברך ויקבץ נדחי ישראל ברינה, הנני מרשה לי לברכו בגמר חתימה טובה לשנה טובה.

"בתודה קבלתי את המראה-מקומות של הרמב"ם ובפרט אלה הזריזים וממהרים שלומדים במסלול לשנה אחת ונחוץ להם לדעת מקור הדברים.

וראיתי במכתבים של הכולל שליד מזכירות הוכ"ק [=הוד כבוד קדושתו] המו"ל, שמבקשים ממי שיש לו להוסיף, שיוסיף, כי הדבר נעשה בחיפזון במהדורא זאת בגלל היות דבר המלך נחוץ ללומדים כעת. ואכן ציינתי לי לפי מבט ראשון כמה עשרות מראי-מקומות נוספות שאולי אפשר לומר שכדאי להוסיפם – אולם חשבתי כי מסתמא ידוע להם, אלא שישנה איזו סיבה שלא צירפם.

בכל-זאת בלי-נדר אשלחם מיד אחר יום-הכיפורים, כי הנני בא רק לעורר, ומה שבדעתם להוסיף או להשמיט יעשו, ובפרט שהם כל-כך מחוברים לטהור ליד מזכירות הוכ"ק שליט"א.

"והנני כופל ומברכו בידידות ובהוקרה עמוקה,

"פינחס מנחם בהרה"ק מגור זצללה"ה".

כשקיבל הרבי את המכתב נהנה מאוד, וציין בכתב-יד-קדשו למזכירות להכין מכתב תשובה (תשורה משפ' לוין, ח"י אלול תשס"א):

ערב חג הסוכות

הרה"ג הרה"ח הוו"ח אי"א נו"נ בנש"ק עוסק בצו"צ וכו'...

בתשואות חן נתקבל... ותשואות חן על הבשורה טובה שישלח כת"ר [=כבוד תורתו] הערות (ובטח גם – הארות) ותוספת מראי מקומות והרי זכות הרבים הוא וכו'.. ובפני עצמו נשלח חוברת המילואים לספר המראי-מקומות – הראשונה, מכלל שמכינים שניה וכו', ובפרט דקאתינן מיום חתונתו זה מתן-תורה.

בספר 'עבודת הקודש' (נ.י. תשנ"ה) עמ' קסד מספר הרב שלום דובער לוין:

כשיצא הספר מראי מקומות לס' משנה תורה לאור על פי הוראת כ"ק אדמו"ר, נצטוויתי לשלחו, יחד עם קונטרס המילואים [=כנראה חוברת א'], לכמה ספריות. כשקבלתי אישור מהספריות שקיבלו את הספר, והכנסתי את מכתבם (תחילת מר חשון תשמ"ה), השיב הרבי:

ראיתי ות"ח.

להחזיר.

כדאי שישלח (בשמי) הנ"ל גם למנפרעד מנשה לעהמן הידוע.

מקור שלא צוין?!

הדברים האמורים בתחילת הרשימה (מהתוועדות כף טבת תשמ"ה) לא נאמרו כ"מחמאה" גרידא, כי-אם אדרבה בתור תביעה להשלמה ולתוספות.

באותה הזדמנות ביאר הרבי את דברי הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש ריש פרק ז') "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין", והצביע על מקור בפסוק מפורש (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה בעליה", שממנו למדים שאצל "בעלי החכמה" ("בעליה" בלשון הפסוק) ה"חכמה" איננה רק ענין של תוספת תענוג כי-אם ענין של חיים ("תחיה"). הרבי ציין שמראה-מקום זה צוין באחד הספרים המציינים מראי-מקומות לספרו של הרמב"ם ("רמב"ם לעם" ירושלים תשי"ט) וכאן הוסיף:

ולפלא הכי גדול: בספר מראי מקומות על הרמב"ם שיצא לאור לאחרונה – לא ציינו מראה-מקום הנ"ל (אף שצוין, כאמור, באחד הספרים שהשתמשו בו בליקוט המראי-מקומות).

הרבי הוסיף:

ושגיאה זו – ויתכן שישנם עוד כיוצא-בה, שהרי "שגיאות מי יבין" – צריכה לעורר להוסיף ולהשלים מלאכה זו, כלומר, שלא להסתפק במלאכה הגדולה והחשובה שנעשתה עד עתה, ומכאן ואילך לאכול מן המוכן – אלא יש להוסיף בזה עוד יותר, כלימוד התורה בכלל שצריך להיות באופן ד"לאפשה לה", ובפרט בנוגע לציון מראי-מקומות שניתן להוסיף בזה יותר ויותר, והדבר ניתן לביצוע בתוספת חשק וחיוניות – מצד הרגש ד"קב שלו", שמצא מראה-מקום נוסף שלא נדפס אפילו בספר הנ"ל.

וסיים הרבי:

ובהתאם לכך כדאי ונכון שלקראת יום הולדתו של הרמב"ם יוציאו לאור עוד ריבוי מראי-מקומות בתור הוספה על הספר שיצא-לאור כבר, ועל-ידי-זה יתוסף עוד יותר בהבנת דברי הרמב"ם כו'.

ואכן בערב שבת הגדול (תשמ"ה) הופיעה חוברת ב' של "מילואים"; ובמשך הזמן יצאו לאור עוד:

חוברת ג' בימי הסליחות תשמ"ה; חוברת ד' לי"א ניסן תשמ"ו; חוברת ה' בט' שבט תשמ"ז, וחוברת ו' בערב י"ט כסלו תשמ"ח; כל אלו בתוספת של מראי-מקומות נוספים נכללו בכרך מפואר של "מילואים" לספר מראי מקומות שיצא לאור בכ"ף טבת תשנ"ג (בן שצ [390] עמודים).

תישאר עוד עבודה לרמב"ם...

בז' אדר תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב' עמ' 1310) מאחל הרבי:

ויהי-רצון שכל פעולות אלו ימהרו ויזרזו את קיום היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר" והרמב"ם בתוכם,

ואז יפתור הרמב"ם בעצמו את כל השאלות שבחיבורו, וכן בנוגע לפסקי-הדינים שלעת-עתה לא מצאו להם "מראה-מקום" – ישאלו את הרמב"ם עצמו, ובוודאי ישיב מיד ויצביע על ה"מראה-מקום" הנכון.

כאן המקום, אפוא, להזכיר ענין זה – כדי לעורר על-דבר סיום והשלמת ה"מראי מקומות" על הרמב"ם:

הרמב"ם הוא שהחליט על הצורך בחיבור מיוחד שיצויינו בו מקורות פסקי-הדינים שבחיבורו. [היה זה לאחר ששאלוהו פעם למקורה של הלכה מסויימת והשיב באופן מסויים, ושוב השיב באופן אחר... וסוף-כל-סוף הצביע על המראה-מקום המדויק. ולזה החליט כנ"ל].

והנה כאשר יבוא הרמב"ם עכשיו בוודאי ישיב מיד על המקור ("מראה-מקום") הנכון. אמנם, בינתיים, יש להשתדל למצוא את כל ה"מראי-מקומות" שיש ביכולת ואפשרות למצוא עתה. ואחר-כך, יישאר גם עבור הרמב"ם מה להשלים!...

גם בהתוועדות שבת-קודש פרשת וישב כ"א כסלו תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב' עמ' 916) מאחל הרבי ("ויהי רצון") שעל-ידי ההוספה בכל הפעולות בהפצת התורה והפצת המעיינות חוצה... נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", והרבי מדגיש:

כולל – לימוד ספר הרמב"ם, ביחד עם העיון והעמקה בדברי הרמב"ם, ובפרט לאחרי העזר והסיוע של הוצאה לאור מראי מקומות על ספר הרמב"ם שעל-ידי-זה יכולים ללמוד גם את טעמי ההלכות.

ובתקופה מאוחרת יותר (ז"ך ניסן תשמ"ח) – כאשר רבנים שיגרו לרבי מראי מקומות ביקש הרבי שמערכת הספר תשיב להם:

"כ"ק אדמו"ר שליט"א הואיל למסור לנו את הערתו לספר "מראי מקומות", והננו מביעים את תודתינו על כך".

ובנוגע לעצם ההערה: "בודאי יפה העיר... גם הציון הנדפס בספר "מראי מקומות"... יש לו עיקר".

 ממעייני החסידות

פרשת שופטים

פרשת שופטים

פרשתנו נקראת לעולם בחודש אלול.

מבואר בספרים ש'שעריך' רומז לגוף, שנקרא 'עיר קטנה' (נדרים ל"ב), ו'בכל שעריך' רומז לשבע שערי הגוף (ב' עיניים, ב' אוזניים, ב' נחירים והפה), ובאמצעות 'שופטים ושוטרים' עושים מהגוף 'עיר אלוקינו' (תהילים מח). והרי זוהי עבודת חודש אלול – 'משפט' וחשבון צדק בנוגע לכל העניינים דמחשבה דיבור ומעשה שהיו ב'עיר קטנה' במשך כל השנה כולה.

זהו גם הקשר למה שנאמר בתחילת פרשת תצא "ובכתה... ירח ימים", שקאי על חודש אלול, כידוע: ה'משפט' מעורר בכייה של תשובה.

(שיחת ר"ח אלול תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 348)

שופטים ושוטרים תיתן לך (טז,יח)

שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצוותם, שמכין וכופתין במקל וברצועה (רש"י)

בראש ובראשונה יש 'לפסוק את הדין' – על האדם להתבונן בהשגה אלוקית השייכת לאחד מחסרונותיו, הן בצד השלילי (גודל החסרון) והן בצד החיובי (העילוי שיהיה לו עם תיקון החסרון). אולם אם אין התבוננות זו משפיעה על יצר הרע, צריכים 'להכותו במקל', כמאמר (ברכות ה) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".

(ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 247)

שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך (טז,יח)

"שעריך" – רומז לכוח הבינה שבנפש, כמאמר (ראש השנה לא) "חמישים שערי בינה נבראו בעולם". כשם ששער גשמי משמש הן לכניסה והן ליציאה, כן גם כוח הבינה: כניסה – השגת המוח חודרת אל הלב ומעוררת את המדות. יציאה – התעוררות המידות מביאה לזיכוך הגוף ובירור המידות הטבעיות.

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" – כשם שיש חמישים שערים בקדושה כך יש חמישים שערי טומאה, ולכן יש צורך ב"שופטים ושוטרים", כלומר: להכיר כל דבר לאמיתותו ולדעת אם אין בו מעצת היצר ותחבולותיו.

(ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 247)

שום תשים עליך מלך (יז,טו)

כשם שבזמן הבית נצטוו ישראל למנות להם מלך, כך בזמן הזה ישנו הציווי "עשה לך רב" (אבות פ"א), וכמאמר חז"ל (ראה גיטין סב) "מאן מלכי רבנן".

כל יהודי צריך שיהיה לו 'רב', שיקרא לפניו את הפרשיות שהיה המלך קורא בהקהל: "שמע" – ה'רב' יפעל בו קבלת עול מלכות שמים, "והיה אם שמוע" – הוא יסביר לו ש"ואספת דגנך" תלוי ב"שמוע תשמעו".

וציווי זה שייך במיוחד לזמננו, ערב ביאת משיח צדקנו, שיהיה הן רב (ילמד תורה את כל העם) הן מלך ("מלכא משיחא").

(לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 105)

ראשית דגנך (יח,ד)

עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד משישים, עין בינונית אחד מחמישים (רש"י)

עין יפה אחד מארבעים – אדם ששוקד בתורה שניתנה לארבעים יום זוכה להתקשר לחכמה עילאה.

עין רעה אחד משישים – מי שמברר את המידות הרעות של הנפש הבהמית מתקשר לשש המידות העליונות, כפי שכל אחת כלולה מעשר.

עין בינונית אחד מחמישים – מי שמתבונן בגדולת ה' מגיע לחמישים שערי בינה.

(אור התורה במדבר עמ' קנה)

ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תיתן לו (יח,ד)

דגן תירוש ויצהר, שהם מיני אוכל, מסמלים את הכוחות הפנימיים, השכל והמידות; ואילו ראשית הגז, שממנו עושים בגדים, מסמל את הכוחות המקיפים, כוח הרצון וכוח התענוג. את הראשית והמובחר של שני הסוגים יש להקדיש ל'כוהן' שבאדם, הנפש האלוקית.

(לקוטי שיחות ב, עמ' 326)

תמים תהיה עם ה' אלקיך (יח,יג)

"תמים תהיה" – תהיה תמים ושלם על-ידי שתתאחד עם כלל-ישראל מתוך אהבת-ישראל. שכן כל ישראל הם כגוף אחד גדול, וכשם שאיברי הגוף כלולים זה מזה (שלכן אפשר לרפא איבר אחד על-ידי רפואת איבר אחר) כמו-כן כל הנשמות כלולות זו מזו ומשלימות אחת את השנייה. הרי שאדם ששונא את חברו הוא 'בעל מום', שכן חסרה לו השלימות של נשמת חברו, ורק על-ידי אהבת-ישראל לכל ישראל ניתן להגיע לתמימות.

"עם ה' אלקיך" – רק אז תוכל להתחבר עם ה' בעת התפילה, שכן תפילה חשובה כקרבן, ובעל מום אסור להקריב קרבן.

לכן נהוג לומר קודם התפילה "הריני מקבל עלי מצוות-עשה של ואהבת לרעך כמוך".

(אור התורה דברים עמ' תתלט)

תכין לך הדרך (יט,ג)

מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים (רש"י)

המצב של העם היהודי בזמננו מחייב כל יהודי להתייצב ב'פרשת דרכים', שם נמצאים יהודים שאינם יודעים באיזו דרך ללכת, ולהפנותם לדרך התורה, שהיא מקלט רוחני מפני 'גואל הדם' – השטן המחטיא והמקטרג. כמאמר רז"ל (מכות י) "דברי תורה קולטין".

(לקוטי שיחות ב עמ' 365)

כי האדם עץ השדה (כ,יט)

וכי אדם עץ שדה הוא?! אלא... אם תלמיד-חכם הגון הוא – ממנו תאכל ואותו לא תכרות (למוד הימנו, רש"י); ואם לאו – אותו תשחית וכרת (סור מעליו, רש"י) (תענית ז)

בחסידות מבואר שהאותיות הן בחינת 'דומם' שבנפש; המידות – 'צומח' שבנפש; השכל – 'חי' שבנפש; ושורש כוח הדיבור – 'מדבר'. לאור זאת נשאלת השאלה:

"וכי אדם עץ שדה הוא" – וכי גדולתו וחשיבותו של האדם הוא בבחינת ה'צומח' שבו, היינו מידותיו, והלא ייחוד האדם הוא בהיותו 'מדבר', דהיינו בשכלו?!

והתשובה היא:

"אם תלמיד-חכם הגון הוא" – אמנם מעלת האדם היא שכלו, 'תלמיד-חכם', אבל השכל אינו מושלם אלא כאשר הוא משפיע על הלב ועל המעשה, "תלמיד-חכם הגון".

(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1115)

* * *

אדמו"ר הזקן אמר לאחד האברכים, שהיה למדן מופלג, ב'יחידות' הראשונה שלו:

"כי האדם עץ השדה". אילן שאינו עושה פירות הוא אילן סרק. אפשר להיות בקי בש"ס ולהיות אילן סרק ח"ו. מה התועלת בתורתך ועבודתך, אם לא הארת אור ביהודי אחר?

והרבי סיים: "דרחים רבנן", מי שעושה מיודע-תורה אוהב-ה', ומראה לו דרך בעבודת הבורא, "הוויין ליה בנין רבנן" (שבת כא).

(ליקוטי-דיבורים חלק א, עמ' קלב)

 פרקי אבות

"משה קיבל תורה מסיני"

משה קיבל תורה מסיני (פרק א, משנה א)

ההוראה מאופן נתינת התורה במעמד הר סיני, שעל זה אמרו חז"ל "מה להלן כו' אף כאן כו'":

אף-על-פי שהתורה ניתנה לכל שישים ריבוא בני-ישראל, ועד שאיתא במדרש שאילו היו ישראל שישים ריבוא חסר אחד לא היתה ניתנת התורה אפילו למשה רבינו, מכל מקום, "משה קיבל תורה מסיני" באופן ש"אתה (משה) מחיצה לעצמך", היינו שישנו עניין של הבדלה בין משה רבינו לכל בני-ישראל, מכיוון שמשה רבינו צריך למסור את דבר ה' כמו שהוא, מבלי להתחשב איך יתקבלו הדברים אצל השומעים.

וזהו גם שבמעמד הר סיני היו מסתכלים למזרח ושומעין את הדיבור יוצא "אנוכי גו'", וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, היינו, שמכל הצדדים היה אך ורק גילוי אלוקות כמו שהוא לאמיתתו.

ובהתאם לכך צריכה להיות גם הנהגתם של רבנים ומורי הוראה – לומר את האמת של התורה כמו שהיא, ללא פשרות, ולא לנסות להתאים את התורה לפי רוחם של הבעלי-בתים שומעי לקחם, בגלל שחוששים שאם לא יהיו הדברים לפי רוחם, לא יקבלו את הדברים, ובמילא יתמעט הכבוד שרוחשים לרבנים, מפני שיחשיבום ל"בטלנים"...

וכאמור, שאצל כל בני-ישראל צריכה להיות ההנהגה על-פי מאמר המשנה "הוי מתלמידיו של אהרון... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'", ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר אודות רבנים ומורי-הוראה, שתפקידם לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים.

(שיחת יום ב' חג השבועות ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך כ עמ' 63)

ידוע ומבואר בספרים בדקדוק הלשון בכמה מקומות שקבלת התורה הייתה "מסיני" – "משה קיבל תורה מסיני", "הלכה למשה מסיני" – שלכאורה הווי ליה למימר "הלכה למשה ממתן-תורה", "משה קיבל תורה מהקב"ה" וכיוצא בזה, ומה נוגע כאן הענין ד"סיני"? – ומבואר בזה, שקבלת התורה אצל משה הייתה על-ידי זה שלמד מאופן ההנהגה ד"סיני":

הטעם שהר סיני זכה שעליו ניתנה תורה, הוא – לא מפני היותו גבוה מכל ההרים, אלא אדרבה – להיותו "מכיך מכל טוריא".

ועניין זה שהר סיני היה נמוך מכל ההרים, אינו מפני שמצד עצמו לא היו בו מעלות שבשבילן יהיה גבוה – שהרי איתא במדרש "וסיני מהיכן בא . . מהר המוריה נתלש כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו", מהמקום שבו ייבנה בית-המקדש ושבו הייתה המסירות-נפש של אברהם ויצחק; ואף-על-פי-כן נשאר הר-סיני בתנועה של עניוות "מכל טוריא", מהר תבור והר כרמל כו' שנקראו "הרים גבנונים", ובזכות עניוות זו זכה שעליו ניתנה תורה.

ועל-דרך-זה בנוגע למשה רבינו – שלמרות כל מעלותיו, שהיה משבט לוי, ובשעה שקיבל את הנבואה בפעם הראשונה היה ראוי להיות כהן גדול, שהוא "קודש הקדשים" מכל ישראל – היה "עניו", ולא "עניו" סתם, אלא "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". היינו, שבכל מקום שבו ישנו אדם מישראל, מזמן משה ועד הדורות האחרונים, "עד היום האחרון", עומד משה בתנועה של ענוה ושפלות ("אַראָפּגעפאַלנקייט") לגביו! ובזכות הנהגה זו – שלמד משה רבינו "מסיני" – קיבל את התורה.

ולכן מי הוא ה"תלמיד ותיק" ש"עתיד לחדש" – מי שיזכור שהתורה ניתנה "למשה מסיני", עם כל העניינים שהיו שם: הביטול של הקדמת נעשה לנשמע, והעניין ש"מכיך מכל טוריא".

(שיחת ליל ג' חול המועד סוכות, ה'תשט"ז. תורת מנחם כרך טו עמ' 96)