תזמור כרמך (כה, ג)

"כרמך" - רומז לכל יהודי, המשול לכרם, כדכתיב (ישעיה ה), "כי כרם ה' צבאות בית-ישראל".

"תזמור כרמך" - כל יהודי חייב לבצע את "עבודת הכרם" בנפשו פנימה, לסקל ולזמר את המידות הרעות שבה - קנאה, שנאה, תאווה וכיוצא בהן.

(ליקוטי-תורה ויקרא מא)

והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה... ולבהמתך (כה,ו-ז)

"שבת הארץ" - שביתת וביטול הארציות והחומריות ("שבת" מלשון "והשבתי חיה רעה") צריכים להיות לא רק בשעת עסק התורה והתפילה, אלא גם:

"לאכלה... ולבהמתך" - בכל ענייני האדם, גם באכילתו ובשתייתו וכיוצא בהם, שבהם הוא דומה לבהמה.

(ליקוטי-שיחות כרך ט עמ' 407)

ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול (כה,ז)
כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית; כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית (רש"י)

תוכנה של מצוות השמיטה הוא ביטול ה'יש': שש שנות הזריעה והקצירה, כאשר השדה ויבולה שייכים לבעל השדה, הן בבחינת ישות ומציאות; ואילו בשמיטה, כאשר השדה ופירותיה מופקרים ובעל הבית שווה לכל שאר בני-האדם - זהו ביטול ה'יש'.

לפיכך תלה הכתוב אכילת אדם באכילת חיה, שכן מחמת עוצם הביטול - האדם והחיה שווים כביכול.

(ליקוטי-תורה ויקרא מב)

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית (כה,כ)

"שנה השביעית" - רומזת לאלף השביעי, כמאמר רז"ל (סנהדרין צז) "מה שביעית משמט אחת לשש שנים, כך העולם משמט אחת לששת-אלפים שנה".

"מה נאכל בשנה השביעית" - מאחר שמצוות בטלות לעתיד-לבוא (נידה סא), כיצד תהיה אז המשכת והשפעת אור אלוקי? והרי אין המשכה באה מלמעלה ללא עבודת האדם!

"וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" - על-ידי עבודתנו ומעשינו עכשיו, בשית אלפי שנין דהווי עלמא, תהיה ההמשכה באלף השביעי בבחינת 'אתערותא דלעילא' מצד עצמה ולא כתוצאה ישירה מעבודת האדם.

(אור-התורה ויקרא קפז)

אם בחקותיי תלכו (כו,ג)

שלוש משמעויות לתיבת "בחוקותיי": א) חוקה על-שכלית, ב) עמל תורה (רש"י), ג) מלשון חקיקה. ושלושתן קשורות זו בזו.

חוקה - על יהודי לעסוק בתורה מתוך קבלת-עול, בגלל שהקב"ה ציווהו ללומדה ולהבינה, ולא בגלל הטוב-טעם השכלי שבה.

עמל תורה - מי שעוסק בתורה בגלל ציווי הבורא מתייגע ועמל בה הרבה יותר מכפי רגילותו וטבעו (ואילו הלומד מחמת הנועם השכלי שבתורה אינו מתייגע אלא לפי מידת הנועם שמרגיש).

חקיקה - המתייגע בתורה מתאחד עמה עד שנהיה דבר אחד איתה, כאותיות החקוקות על האבן, שהן דבר אחד עם האבן.

(ליקוטי-שיחות כרך ג עמ' 1012)

אם בחוקותיי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם (כו,ג-ד)

מפרש הרב המגיד ממזריטש:

מסופר בגמרא (תענית כד) שרבי חנינא בן דוסא הלך בדרך, והתחיל לרדת גשם. התפלל התנא ואמר: "כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?", ומיד פסק הגשם.

זהו שרמז הכתוב:

"אם בחוקותיי תלכו" - אם תהיו כולכם צדיקים, אזי

"ונתתי גשמיכם בעיתם" -לא תועיל תפילת היחיד - שהוא צדיק - כנגד הרבים.

(אור-תורה עמ' מג)

וזכרתי את בריתי יעקוב... יצחק... אברהם (כו,מב)

רבי לוי-יצחק שניאורסון אמר פעם ליהודי שהיה נכדו של הרב הקדוש רבי זוסיא מאניפולי:

מדוע מוצאת התורה לנכון להזכיר בתוכחה את הייחוס והזכות-אבות שלנו? אלא שעצם הזכרת עובדת היותנו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב - בהתחשב במעמדנו ומצבנו - זו תוכחה שאין לך גדולה ממנה...

והוסיף: אני אומר זאת לך, ומתכוון לעצמי (הר"ר לוי-יצחק היה בן אחר בן לאדמו"ר ה'צמח צדק').

(מפי השמועה)