נושאים נוספים
	התקשרות 985 - כל המדורים ברצף
	ההתעוררות להתקשרות באה מהרבי, אולם קיומה תלוי במקושר עצמו
	העולם כבר מוכן!
	עצה ותושייה
	פרשת קרח
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 985, ערב שבת-קודש פרשת קורח, כ"ט בסיוון ה'תשע"ג (31.05.2013)

  דבר מלכות

ההתעוררות להתקשרות באה מהרבי, אולם קיומה תלוי במקושר עצמו

מחשבתם של רבותינו נשיאינו על מקושריהם, הינה כהבטה והסתכלות חזקה המעוררת אצלם את רגש ההתקשרות, כשם שמחשבה והסתכלות חזקה על כל אדם פועלת עליו אף בריחוק מקום גשמי * פעולת ההתקשרות לאחר ההסתלקות  מעמידה את החסיד בקירוב מקום רוחני אל הרבי, וממילא יזכה בקלות יותר ש'יסתכלו' עליו ויעוררו אותו * בשביל זה יש צורך בתוספת פעולות בענייני התקשרות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לקראת היום הקדוש ג' בתמוז

א. אחד הסיפורים שסיפר הרבי אודות הנהגת רבותינו נשיאינו ביחס שלהם עם החסידים המקושרים אליהם – הוא הסיפור דלקמן¹:

אצל רבותינו נשיאינו היה סדר להזכיר בינם לבין עצמם את המקושרים, ולהתבונן בעניין אהבתם והתקשרותם, ועניין זה היה פועל אצל אלו שהתבוננו אודותם – להתעורר בעניין ההתקשרות ביתר שאת, "כמים הפנים לפנים גו'"².

ובסיפורו הביא הרבי דוגמא לדבר – שכאשר מסתכלים על מישהו בהסתכלות חזקה, הנה אפילו כאשר מסתכלים מאחוריו, מרגיש זאת הלה ופונה ("ער גיט זיך אַ קער"); הוא אמנם לא יודע את פשר הדבר, אבל הוא חש בכך שמישהו מביט עליו.

וכיון שזהו סיפור שסיפר הרבי אודות רבותינו נשיאינו – הרי זו בודאי גם הוראה.

ויש לומר בדרך אפשר, שהכוונה בזה היא, לבאר ולהסביר את העובדה שלפעמים קורה שנתעורר מחדש עניין ההתקשרות או שמתעוררים להוסיף בעניין ההתקשרות לרבי הנשיא, ולא מוצאים ביאור מדוע נתעורר אצלו לפתע עניין זה – שיתכן שהסיבה לכך היא שהרבי הנשיא הרהר ("אַ טראַכט געטאָן") אודותיו, אודות עניין ההתקשרות שלו, ועניין זה עורר אצלו את רגש ההתקשרות "כמים הפנים לפנים".

ב. ויש להוסיף הסברה בזה:

אמרו חז"ל³ "צדיקים דומים לבוראם".

– בפנימיות העניינים, הרי הדמיון לבורא הוא מצות עשה מן התורה, כפי שמצינו שהרמב"ם מונה במניין מצוות עשה את הציווי להידמות אליו יתברך על ידי ההליכה בדרכיו⁴. אלא, שישנם כאלו שאצלם פעמים כך ופעמים כך, "אזיל הכא והכא"⁵, אבל אצל צדיק, ועל אחת כמה וכמה נשיא – עניין זה הוא בתמידות.

והעניין בזה – על פי המבואר באגרת הקודש⁶ ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים", והרי המקור והתוכן של רוחניות הוא אלקות, ולכן, אצל הצדיק העניין "להידמות בדרכיו" אינו באופן שמדמה את עצמו לדבר שני, אלא עניין זה מתעצם עמו – "זה א-לי ואנוהו"⁷ – שנעשה כוחו וחיותו; הוא חי בזה, ומתנהג בהתאם לכך.

והנה, בנוגע להנהגת הבורא (שדוגמתה היא הנהגת הצדיקים) אמרו חז"ל "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות כו'"⁸, ועל דרך זה ה"בת קול" שאומרת "שובו בנים שובבים"⁹.

וידוע ביאור הבעל שם טוב בזה¹⁰ – דלכאורה, כיון שאף אחד אינו שומע את הכרוזים הנ"ל, מהי התועלת שבזה? – שעצם הנשמה שומעת את הכרוזים, על דרך מאמר רז"ל¹¹ ש"אף על גב דאיהו לא חזי, מזלייהו חזי". והתועלת שבזה – שהרי בנוגע לעצם הנשמה אין צורך בכרוזים, כיון שנמצאת מלכתחילה במקום הראוי – שמעצם הנשמה נמשך ופועל בנשמה המלובשת בגוף, כשם שהעניין ש"מזלייהו חזי" פעל ש"חרדה גדולה נפלה עליהם"¹², אף שלא ראו ולא ידעו את סיבת הדבר, ובנדון דידן, שכתוצאה מהכרוז "שובו בנים שובבים", למשל, נופלים לאדם הרהורי תשובה ללא הכנה מצדו כלל, עד שאינו יודע מניין באו אליו הרהורים אלו.

ועל דרך זה הוא גם בצדיקים שדומין לבוראם – שהם מעוררים אצל החסידים את עניין ההתקשרות.

ג. אך עדיין צריך להבין – למאי נפקא-מינה לידע מניין באה ההתעוררות על עניין ההתקשרות?

ויש לבאר זה על פי המבואר בנוגע להרהורי תשובה שנופלים לאדם מצד ההתעוררות מלמעלה:

מבואר בלקוטי תורה¹³ שכאשר ישנו עניין שבא באתערותא דלעילא, מצד הכרוז דלמעלה – חל על זה מאמר רז"ל¹⁴ "איש מזריע תחילה", שאז "יולדת נקבה", והרי נשים דעתן קלות¹⁵, היינו, שההתעוררות היא באופן קל, ובמילא הרי זה עלול לשינויים, ועד שתסתלק ההתעוררות ללא תועלת, ללא פועל יוצא. ולכן, מיד צריך להיות בזה עניין של פועל מצד אתערותא דלתתא, שעל ידי זה תומשך ותתקיים למטה ההתעוררות שבאה מצד הכרוז שלמעלה.

כלומר: לכאורה יכול לחשוב לעצמו שכיון שנתעורר בהרהור תשובה, הרי זה סימן שנמצא בדרגה הראויה, ומה צריך לחפש עוד עצות כו'. ולכן יש צורך להבהיר שהרהור תשובה הנ"ל יכול לבוא מצד אתערותא דלעילא, ולולי הפעולה בזה מצד התחתון, עלול לחלוף ח"ו ללא פועל יוצא.

ועל דרך זה בנוגע למה שסיפר בעל ההילולא, שגם כאשר נופל לפתע הרהור או רגש כו' של התקשרות, יתכן שהוא מצדו לא עשה מאומה בשביל זה, אלא שהרבי הנשיא מתבונן בהתקשרותו ומעורר אותו באופן של "כמים הפנים לפנים" – כדי לידע שצריכה להיות בזה פעולה מצדו, שעל ידי זה נעשית ההתעוררות באופן השייך אליו, ומביאה אצלו עניין של פועל, שזוהי תכלית העניין.

כלומר: כשם שבנוגע להתעוררות אהבה ויראה, הרי אף שאהבה ויראה הם במניין מצוות עשה, ומה גם שגדלה ביותר מעלת האהבה ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"¹⁶, מכל מקום, נקראים אהבה ויראה בשם "גדפין" בלבד¹⁷, כיון שתכלית האהבה והיראה היא קיום מצוות עשה ושמירת מצוות לא תעשה,

וכמו כן בנוגע להתעוררות תשובה, אף שתשובה היא עניין נעלה ביותר, "בחילא יתיר", "בשעתא חדא וברגעא חדא"¹⁸, מכל מקום, התכלית היא שתהיה "שעה אחת בתשובה ומעשים טובים"¹⁹, היינו, שכתוצאה מההתעוררות תשובה יבואו מעשים טובים בפועל –

כן הוא גם בעניין ההתקשרות – שהעיקר הוא המעשים טובים שבאים כתוצאה מזה, וכדי שיוכל לעבוד עבודתו במעשים טובים שצריכים להיות לאחרי רגש ההתקשרות – הרי יתכן שרגש ההתקשרות אינו משלו; עניין זה נותן לו זה שמביט עליו בהסתכלות החזקה, והוא מצדו צריך לעשות כל התלוי בו להיאחז ("אָנהאַלטן זיך") בזה, שיומשך ויתלבש במעשיו ובפעולותיו בכל השעות והימים והשבועות והחדשים שלאחרי זה.

ד. ואם הדברים אמורים כאשר נשמת הצדיק מלובשת בגוף – על אחת כמה וכמה שכן הוא לאחרי ההסתלקות:

גם כאשר הנשמה מלובשת בגוף יכולים לחשוב אודות עניין ואודות אדם הנמצא בריחוק מקום ביותר, כיון שלגבי מחשבה אין המקום מפסיק; אבל אף על פי כן יש בזה הגבלה, כיון שהעניינים הנמצאים בקירוב מקום מסתירים ומושכים אליהם את שימת הלב, ויש צורך בהשתדלות ושימת לב במיוחד להתנתק מהעניינים הנמצאים בקירוב מקום, בד' אמות שלו, ולחשוב אודות עניין הנמצא בריחוק מקום גשמי.

– עניין זה הוא אמנם בכוחה של המחשבה, אבל בשביל זה צריך להשתדל בדבר, כי לולא זאת, קשורה ונמשכת המחשבה אחר העניינים הנראים לעין בקירוב מקום, כלשון חז"ל²⁰ "העין רואה והלב חומד", אלא אם כן יש השתדלות מיוחדת להסב את שימת הלב לעניינים אחרים.

אבל לאחרי ההסתלקות, שאין הגבלות הגוף ומקום גשמי – אזי שווים כל העניינים שנמצאים בכל המקומות, כיון שהנשמה נמצאת למעלה ממקום לגמרי;

אלא שאז ישנו העניין של מקום רוחני, וכל מה שנמצא בקירוב מקום רוחני תופס את העין הרוחנית שנמצאת במקום רוחני.

ועל זה מבאר הרבי הנשיא, בעל ההילולא, את פעולת עניין ההתקשרות – שמעמידה אותו (את החסיד) בקירוב מקום רוחני אל הרבי הנשיא שאליו הוא מקושר.

ואז – קרוב ונקל יותר, גם במידה פחותה של שימת-לב, שיזכה שיסתכלו עליו ויעוררו אצלו את רגש ההתקשרות "כמים הפנים לפנים".

ה. ויש להוסיף, שכל האמור נוגע אפילו לאלו שיש אצלם עניין ההתקשרות מצד עצמם – כיון שעניין ההתקשרות שמצד עצמם אינו מגיע לעניין ההתקשרות כפי שיכול להיות נפעל על ידי רבי ונשיא, ועל אחת כמה וכמה בהיותו בעולם העליון, אלא שביחד עם זה הרי הוא גם "מוצב ארצה"²¹.

ועל דרך המבואר בדרושי חסידות²² על הפסוק²³ "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", ונתבאר גם בקיצור בהערה לתיקון חצות שנדפסה בסידור²⁴ – החילוק שבין אהבה ויראה שבאים מצד עבודת האדם לאהבה ויראה שנשפעים מלמעלה.

ומזה מובן גם בנוגע לעניין ההתקשרות – שכיון שזוהי מצות עשה מן התורה שנמנית במניין המצוות²⁵,

– כדאיתא בספרי על הפסוק²⁶ "ולדבקה בו", "וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו . . אלא הדבק בחכמים ובתלמידים ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה", ולא עוד אלא "אפילו כאילו עשית מלחמה ונטלתה, וכן הוא אומר²⁷ עלית למרום שבית שבי" (דהיינו שמקבלים גם עניינים כאלו שבשבילם יש צורך במלחמה), שכל זה נעשה על ידי הדביקות בתלמידי חכמים, ועל אחת כמה וכמה בנשיא –

הרי "מצות עשה" בכלל היא נתינת-כוח מלמעלה שיוכלו לקיימה, ובפרט שישנה גם הנתינת-כוח מצד נשמת הצדיק כמו שהיא למעלה שמסתכלת עליו ומעוררת בו את עניין ההתקשרות;

אלא שבשביל זה יש צורך בתוספת פעולות בענייני ההתקשרות, כדי שעניין זה יהיה באופן של "יולדת זכר" – איש שדרכו לכבוש²⁸, היינו, לכבוש את כל העניינים שב"עיר קטנה"²⁹ להיות מקדש ומשכן לו יתברך.

ו. ובכל הנ"ל מיתוסף בכל שנה ושנה עלייה למעלה יותר, בעילוי אחר עילוי.

ועל פי הכלל שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה-מטה ביותר³⁰ –

הרי מובן שכאשר מיתוסף עילוי ב"גבוה", ניתנת האפשרות שיגיע למטה יותר, גם ב"מטה" שבשנה שלפני כן לא הגיעו אליו.

ולכן, גם העניינים שהחסירו בשנים שעברו ונשארו בבחינת מטה (מאיזה סיבה שתהיה) – הרי כיון שניתוסף ב"גבוה גבוה" עוד גבהות ועוד עלייה, יכולים להעלות גם את עניני המטה שבשנה שעברה ולפני שנתיים וכו' עדיין לא העלו אותם.

ז. ויהי רצון שכל אחד ואחד ינצל את ההוראות והנתינת-כוח שבסיפור צדיקים בנוגע לעניין ההתקשרות,

לעשות את הפעולות הדרושות בנוגע להוספה בעניין ההתקשרות שניתנה לו באתערותא דלעילא, ואתערותא דלעילא ממקום גבוה ביותר שלמעלה מהגבלות מקום גשמי, ובפרט העלייה שבאה לאחרי שנה העשירית, "העשירי יהיה קודש"³¹ – להמשיך זאת למטה מטה ביותר, בעומק יותר מכמו שהיה בזמנים שלפני כן,

ולאחד את ה"גבוה גבוה" עם ה"מטה מטה",

ולפעול שב"זרעו בחיים" יהיה "הוא בחיים"³², ועד שנראה זאת בעיני בשר – כשיקויים היעוד³³ "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם.

(מהתוועדות מוצאי-שבת קודש פרשת בשלח, י"א שבט ה'תשכ"א. תורת מנחם כרך ל, עמ' 63-68)

___________________________

1)    אג"ק שלו ח"ד ע' תלא (נעתק ב"היום יום" יד שבט).

2)    משלי כז, יט.

3)    רות רבה פ"ד, ג. וראה ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה. אסת"ר פ"ו, ב.

4)    ראה לקמן סכ"ה. וש"נ.

5)    לשון הזהר ח"ב קיד, א.

6)    ביאור לסז"ך (קמו, ב).

7)    בשלח טו, ב.

8)    אבות פ"ו מ"ב.

9)    חגיגה טו, א.

10)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סק"א-ב. וש"נ.

11)  מגילה ג, א. וש"נ.

12)  דניאל יו"ד, ז.

13)  ויקרא ב, ב ואילך. ובכ"מ.

14)  ברכות ס, א. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת ויגש מו, טו.

15)  שבת לג, ב. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת בראשית ג, טו.

16)  ראה זהר ח"ב נה, ב. ח"ג רסז, א.

17)  ראה תניא פ"מ.

18)  זח"א קכט, א-ב.

19)  אבות פ"ד מי"ז.

20)  פרש"י שלח טו, לט.

21)  לשון הכתוב – ויצא כח, יב.

22)  תו"א משפטים עח, ד ואילך.

23)  משפטים כג, כו.

24)  עם דא"ח – קנא, ג ואילך.

25)  ראה לקמן [בשיחה שלאחריה]. וש"נ.

26)  עקב יא, כב.

27)  תהלים סח, יט.

28)  יבמות סה, ב.

29)  נדרים לב, ב.

30)  ראה בארוכה שערי אורה שער הפורים ד"ה יביאו לבוש מלכות פי"ב ואילך, פל"ב ואילך.

31)  בחוקותי כז, לב.

32)  תענית ה, ב. וראה גם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט תשח"י ס"ב (תו"מ חכ"ב ע' 31). וש"נ.

33)  ישעי' כו, יט.

 משיח וגאולה בפרשה

העולם כבר מוכן!

הזמן שבו יחדרו הניסים בטבע העולם

..עדיין נשאלת השאלה – כפי שכמה שואלים: אפילו כאשר אני בעצמי עושה את עבודתי בשלימות, עד שאני מגיע לדרגה שמציאותי היא "יפוצו" (תכלית הביטול) – מה התועלת בזה, כאשר "אתם המעט מכל העמים", ובעולם סביב ישנם "שבעים אומות" שהם ריבוי עצום בכמות בערך ל"כבשה אחת".

ובסגנון אחר: מה יאמר העולם ומה יאמרו האומות על כך שיהודי עושה את עבודתו ב"יפוצו מעיינותיך חוצה", ובמיוחד – בקירוב הגאולה האמיתית והשלימה, הרי אין הם מבינים מה פירוש הדבר?! אמנם זוהי עבודה גדולה ונעלית – אבל צריכים לכאורה להתחשב – טוען הוא – עם העולם!

והמענה על זה הוא: העולם כבר מוכן! כאשר יהודי יעשה את עבודתו כדבעי – באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה כפי שזה מלובש בכלים של לבושי הטבע – יראה איך שהעולם, טבע העולם ואומות העולם, מסייעים לו בעבודתו!

אפילו פעם (כאשר היו מניעות ועיכובים) היה הסדר אצל החסיד שמצבו הוא – וממילא היה אומר – "ביטול אידיאט" [=ביטול צועד]; על אחת כמה וכמה עכשיו, כאשר כמה וכמה מהמניעות והעיכובים אינם [וכאמור לעיל שגם במדינה ההיא נעשו שינויים גדולים לטוב]. ואדרבה – בעולם עצמו רואים את הנסים והנפלאות שמתרחשים בשנים האחרונות [שנת נסים, ושנת אראנו נפלאות] – כבר הגיע הזמן, שהגם שצריך להיות עניין שלמעלה ממדידה והגבלה – נסים ונפלאות, עד לנסים ונפלאות דגאולה האמיתית והשלימה – הרי זה חודר גם בטבע העולם, שהעולם עצמו מסייע לצמיחת הגאולה [כפי שפרח מטה אהרן"...].

ועל דרך כפי שהיה ביציאת מצרים – שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות – שנוסף על הנסים שהיו אז, הרי היה "וינצלו את מצרים", באופן כזה שהגם שזה התחיל בדרך נס, הביא הדבר לכך שהמצרים בעצמם סייעו בזה לבני-ישראל, ונתנו יותר מכפי שביקשו. על אחת כמה וכמה בגאולה האמיתית והשלימה – כאשר יהיו נפלאות אפילו בערך לנפלאות יציאת מצרים, יהיה זה גם כן באופן כזה שהעולם וטבע העולם עצמו יסייע לכך.

(משיחת בדר"ח תמוז וש"פ קרח, ג' תמוז תנש"א. התוועדויות תנש"א חלק ג עמ' 405-406)

הקושיות באות מזה שחדורים ברגש הגלות

יש הטוענים שמזה גופא יש להקשות: הכרזת נשיא דורנו "לאלתר לגאולה", "הנה זה עומד אחר כתלנו", היתה לפני עשרות שנים, ואף-על-פי-כן, עדיין לא בא! וגם אליהו הנביא עדיין לא בא לבשר על הגאולה!

הנה קושיא זו עצמה באה מצד העובדה שחדורים ברגש הגלות . . ובמילא לא יכולים להשתחרר מ"חלום" הגלות, ולהרגיש שהמציאות האמיתית בהקיץ היא – הגאולה בפועל ממש.

אמנם, על-פי תורה ישנו צורך בעניין של גלות ושינה, מפני העילוי שבדבר כו' . . אבל אף-על-פי-כן, יכולים לצאת ידי חובת הגלות [והעיקר – "לצאת" מהגלות כפשוטו] על-ידי הגלות כפי שהיא בתורה . . היינו, יגיעה ושעבוד בלימוד התורה! ואילו בנוגע לפועל ממש – תבוא הגאולה למטה מעשרה טפחים!

(משיחת שבת פרשת פינחס תשד"מ. התוועדויות תשד"מ כרך ד, עמ' 2214-2213 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

עצה ותושייה

אחריות במקום השפעה, כללים בלימוד, צניעות הלבוש, טיסה במוצאי שבת, ברכת הגומל, תפילין לפני איזה מקומן, קביעות לשליח-ציבור ועוד * מה הציע הרבי לקחת אל שולחן הניתוחים * האם מותר להרהר בדברי תורה קודם ברכת התורה? ומה יש להדגיש בשיעורים בכלל ובפעילות עם בנות בפרט? * שלל הוראות הרבי בענייני הלכה ומנהג, לקראת היום הקדוש ג' תמוז

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

טיסה במוצאי שבת קודש

בשנת תשל"ו התכונן הרה"ת הר"ר שמואל הלוי הבר לנסוע לארץ-הקודש במוצאי שבת-קודש פרשת שלח, לאחר שקיבל את הסכמת הרבי.

ביום ו' ערב-שבת-קודש הודיע לרבי שכבר קנה כרטיס טיסה בטיסת 'אל על' שיוצאת במוצאי שבת-קודש. לפני כניסת השבת קיבל מענה דחוף, וזה לשון המענה ('תשורה' הבר ח' שבט תשס"ח עמ' 17):

[יום ועש"ק כ"ז סיון תשל"ו]

ה"ז [הרי זה] בקיץ ומוכרח הכנת המטוס כו"כ [כמה וכמה] שעות לפני הטיסה עבור בנ"י וק"ל [בני ישראל, וקל להבין], ע"כ [על כן] ישאל רב ומורה הוראה.

תפילין לפני איזהו מקומן?

להלן תוכן דברים שנאמרו לאחד ב'יחידות' לפי השמועה [על פי הערות וביאורים אהלי-תורה גיליון תתמה [ש"פ בראשית תשס"ג] עמ' 77-76, בלתי מוגה]:

שאלה: "בהיום יום" איתא ש"מניחים תפילין של יד ותפילין של ראש הרש"י קודם אמירת פרק איזהו [מקומן]" (וקודם לזה לובשין הטלית גדול) מהו הטעם שאין מניחין קודם לכן?

מענה: כדי למעט כמה שאפשר בהיסח-הדעת בתפילין, לכן מניחים אותן – כך שיהיו מונחים עליו (רק) "מינימום" זמן. אלא שמטעם זה לכאורה היו צריכים להניחם ממש לפני הודו שאז מתחילה תפילת המניין. אמנם, כדי להסמיך ה"קדיש דרבנן", שלא כדאי להפסיק בינו לבין הודו, לכן מקדימין הלבישה קודם אמירת "איזהו מקומן".

'הגומל' לנוסע במטוס

כך כותב הרה"ג ר' יהודה-לייב שפירא (ראש ישיבה גדולה מיאמי) ב'הערות וביאורים' אהלי תורה נ.י. (גיליון ראש השנה תשס"ח עמ' 69):

ובנוגע למעשה, סיפר לי הרה"ח וכו' מוהר"ר שמואל דוד ע"ה רייטשיק, שהוא עצמו שאל פעם את הרבי ב'יחידות' שאלה זו, האם צריך לברך ברכת הגומל מי שטס שלא מעל הים, והרבי ענה לו שהאווירונים עכשיו שונים מהאווירונים דמלפנים, ואין צריך לברך.

[לפני כן כתב שם שמהוספת הרבי ב'יגדיל תורה' נ.י. שנה ב' חוברת כב (סיון תשל"ח) עמ' תרמ – "זה עתה ראיתי בספר טהרת יו"ט חלק ח' (עמ' צז ואילך) ובשו"ת ציץ אלעזר חלק יא סימן יד כמה דעות בזה" (נעתק משם ב'שערי הלכה ומנהג' כרך א' עמ' ריז) משמע, שהרבי עצמו כותב שאין זה פשוט כל-כך שצריך לברך (מי שלא טס מעל הים והמדבר) כי-אם "כמה דעות בזה"].

וראה גם 'מקדש מלך' כרך ד' עמ' ת בעת ביקור בעל 'פני מנחם' שהרבי בירר אצלו איך נוהג, והשיב שמברכים בדרך לשדה התעופה.

בעל תפילה – זכות וחובה

בספר 'לשמע אזן' נ.י. תשמ"ט עמ' רצד מסופר:

כאשר הגיע [הרה"ח ר' שניאור-זלמן דוכמן נ"ע] לגיל שבעים, ביקש מהרבי לשחררו מתפקיד שליח צבור בימים הנוראים, שכן הדבר קשה עליו כי לא התברך בקול רם וקשה היה לציבור לשמוע את תפילתו. גם היה בוכה מפעם לפעם בעת התפילה, וכל אלה גרמו לו לבקש מהרבי לשחררו מתפקידו. הוא צירף גם את הצעתו למסור את התפקיד למועמד מסויים.

תשובת הרבי הייתה, כי אין הוא [הרש"ז דוכמן] בעל-בית על השחרית ולא יוכל  להשתחרר מזה. הרבי הביע את דעתו הברורה, כי רצונו שדווקא הוא יהיה בעל-שחרית בימים הנוראים.

סידור ותניא לשולחן ניתוחים

עוד ב'לשמע אזן' נ.י. תשמ"ט עמ' רצד:

פעם אושפז ר' זלמן [הרה"ח רש"ז דוכמן נ"ע] בבית הרפואה כדי לעבור ניתוח. בטרם הלך לשם נתן לו הרבי סידור ותניא, ואמר לו כי עליו לדאוג שיהיו על שלחן הניתוחים בעת הניתוח – והניתוח עבר ת"ל בהצלחה.

האפשרות להשפיע חשובה יותר

ב'המודיע' ט"ו טבת תשע"ג עמ' יו"ד סופר:

דבקותו [של הרה"ח הרב ברוך-שמואל היישריק זצ"ל] בפעילות בית-הכנסת [היכל מאיר בפתח תקווה] אף היא הייתה על פי הוראת הרבי מליובאוויטש, שלא הרשה לו לעזוב מקום זה. גם כשחשב לעבור לשטיבל חסידי שיתאים יותר לילדיו שגדלו – הוראת הרבי הייתה שלא יעזוב את המקום שיש לו בו השפעה רוחנית על אנשי הקהילה.

מהי יראת שמים בבנות?

כותב הרב דוד-מאיר דרוקמן במאמרו "נשים – חיובן במלבושי צניעות" (קובץ דברי תורה, כפר חב"ד תשל"ה, עמ' לז הערה 5):

"שמעתי מאחד העוסק בחינוך הבנות על טהרת הקודש שאמר לו כ"ק אדמו"ר ב'יחידות' שדווקא בשל העובדה שעניין צניעות הלבוש פרוץ כל-כך בעולם ובארץ הקודש בפרט, הרי היראת שמים של בת ישראל כיום מתבטאת דווקא בזה שהולכת בלבוש צנוע יותר".

סיוע להשבת גזֵלה

התשובה הבאה נכתבה במהלך פרשת הספרים שנלקחו מספרייתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, לרב החסיד ר' משה בוגומילסקי שסייע בהחזרת הספרים, ונדפסה בספרו "ה' טבת – דידן נצח – נצחון הספרים" (נ.י. תשס"ח, עמ' 44):

[תמוז תשמ"ה]

...הגזילות בעינן עומדות, ובמילא בכל רגע ממש – זה שאינו משיבה עובר במצות-עשה מן-התורה, ומזה מובן בנוגע לזה שיכול לסייע (ובפרט שכבר זכה ועשה והצליח בעזרת ה' יתברך בנוגע לספרים אחדים) ואפילו במקום ספק אמיתי – הרי זה ספק במצות-עשה מן התורה ובנוגע להמסייע נתוסף גם המצוות לא תעשה (דלפני עוור) – דמן התורה. וק"ל.

פסוק לשם 'קריינא'

בעניין הפסוקים לשמות אנשים שנוהגים לומר בסיום השמונה-עשרה היה מענה ב'יחידות' בקשר לשם "קריינא" לאשה (קובץ עיונים והערות חזון אליהו, תל אביב, גליון א', י"ט כסלו תשס"ט עמ' 166) – הפסוק שתאמר הוא "קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא" [איכה ג, נז].

הדרכות ללימוד כהלכה

"כנראה שאינו מנצל ככל האפשרי ה'מראי מקומות' שהובאו באנציקלופדיה התלמודית בערכים המתאימים בכדי לעיין על ידי זה בעוד מקום וכו'", כתב הרבי לתלמיד בישיבת תומכי תמימים המרכזית ב-770 (הרה"ג ר' חנני' יוסף אייזנבך – 'אלבום חב"ד בארצנו הקדושה', אלול תשס"ח, עמ' 86).

וב'יחידות' אמר לו (שם): "הלימוד שלנו הוא טוב... בכך שהוא ביסודות חזקים יותר".

בהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב' עמ' 1621) אמר הרבי:

רואים במוחש, שבהעדר לימוד וידיעת "כללי הלימוד" עלולים לטעות בעניינים פשוטים ועיקריים – ולפלא שלא לומדים את "כללי התלמוד" בישיבות!

בהזדמנות אחרת ('תשורה' פולק – ו' כסלו תשמ"ג עמ' 15) כתב אחד לרבי בקשר לכללי הש"ס, שיש מי שקדם לכללי הש"ס שנדפסו במהדורת הש"ס ראם – הוא התוספות שאנץ בסוטה דף ב' עמוד א (בדיבור המתחיל המקנא, דיעבד אין לכתחילה לא) – והרבי הגיב:

ות"ח [תשואת חן] על המ"מ [מראי מקומות], ומ"מ [ומכל מקום] תוקף להציון (דבהכללים) לרא"ש (סוכה פ"א, טו) דמביא זה בנוגע לפס"ד [לפסק דין].

הרהור מותר...

במאמר וידבר גו' אנכי שנאמר בחג השבועות תשי"ג מופיע החידוש ההלכתי הבא (תורת מנחם כרך ח' עמ' 200):

קודם ברכת התורה מותר להרהר בתורה ורק הדיבור אסור (ראה הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ב' סעיף יב), ואף שטוב יותר גם לא להרהר קודם ברכת התורה, הרי זה לחומרא בעלמא, אבל האיסור הוא רק שלא לדבר בדברי תורה קודם ברכת התורה.

המעשה – עיקר!

בחודש כסלו תשל"ו התחיל הרה"ת ר' שמואל הלוי שי' הבר למסור שיעור לבעלי-בתים במסכת סנהדרין, כשהודיע על-כך לרבי נענה (תשורה הבר ח' שבט תשס"ח עמ' 18):

כדאי להוסיף לימוד בהלכות הצריכות עכ"פ [על כל פנים] רגעים אחדים.

בקיץ תש"ל נתקבל הרב הבר כמנהל חינוכי במחנה פרדס חנה, ובדעתו היה למסור לפני המדריכות שיעור בספר קוהלת. הרבי הגיב על-כך (שם עמ' 17):

קשה לכאורה בהסברה והעיקר מהו הבכן [=הלקח לפועל] בשבילם.

לשאלה מה צריכה להיות ההדגשה במחנה-קיץ ('קעמפ') השיב הרבי:

המעשה הוא העיקר.

וכשנשאל איזה הלכות להדגיש בקצרה אחר התפילה, כתב הרבי:

בענינים הנוגעים להם.

 ממעייני החסידות

פרשת קורח

ויקח קורח (טז,א)

אחר ביאת מרגלים היתה בליעת קורח (סדר עולם רבא פ"ח)

פרשת קורח אירעה לאחר שובם של המרגלים, משום שכל עניין המחלוקת של קורח התעורר ועלה בהמשך לסיפור המרגלים:

המרגלים רצו להישאר במדבר ולהתמסר ללימוד התורה במנוחה ובשלווה, הרחק מטרדות העולם, ולא רצו לעסוק בקיום המצוות המעשיות, כפי שמתחייב בארץ-ישראל. כאשר הוכח לכול שטעו, ושצריכים בכל זאת להיכנס לארץ ולקיים שם את המצוות המעשיות, שכן "המעשה הוא העיקר", עמד קורח וטען: לו היה העיקר לימוד תורה – הרי שאין אדם היכול להידמות למשה רבנו, מקבל התורה; אך מאחר שהעיקר הוא מעשה המצוות, שבזה כל ישראל שווים – "מדוע תתנשאו"?

על כך ענה לו משה "בוקר ויודע ה'". כלומר: "בוקר" – מעשה המצוות צריך להיות מואר באור וחיות פנימי של אהבת-ה' ויראתו, כמו יום שמתאפיין בהיותו מואר, "ויודע ה'" – כך שיביאו לידי ידיעת וגילוי אלוקות. ובכוונת המצוות הרי יש הבדל גדול בין זו של משה לזו של כל שאר ישראל.

(ליקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1048)

עבודת מתנה אתן את כהונתכם (יח,ז)

"עבודת מתנה" – היינו "אהבה בתענוגים", שהיא הרגשת תענוג אלוקי נפלא, מעין עולם הבא. עבודה זו קרויה 'עבודת מתנה', שכן אי-אפשר לו לאדם להגיע לאהבה זו באמצעות השתדלות ויגיעה, אלא היא ניתנת כמתנה מן השמים.

(תניא פרק יד)

ואני הנה נתתי לך וגו' (יח,ח)

לפי שבא קורח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה (רש"י)

"לפי שבא קורח וערער על הכהונה" – קורח טען ש"כל העדה כולם קדושים", ואינם זקוקים להשפעת והדרכת הכוהנים.

"בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה" – כדי להדגיש את תלות העם בכוהנים, כיצד זקוק העם לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 219)

ברית מלח עולם (יח,יט)

מלח מצד עצמו – אין בו טעם. לעומת זאת, בשר ולחם – יש בהם טעם. ובכל זאת, המלח משביח את טעם הבשר.

'לחם' ו'בשר' מסמלים את לימוד הנגלה דתורה, שבה יש לאדם השגת המהות ('טעם'). 'מלח' מסמל את פנימיות התורה, שכאשר היא בפני עצמה אין בה טעם, כי בלימוד פנימיות התורה יש רק השגת המציאות (ולא במהות הדברים).

כשם שעל-ידי נתינת המלח על-גבי הבשר מיתוסף לבשר טעם, כן על-ידי לימוד הנגלה והחסידות גם יחד, מיתוספים מתיקות וטוב-טעם בלימוד הנגלה.

(ליקוטי-תורה ויקרא ה,ג)

ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו (יח,לב)

מנין אתה אומר שאם הפרשת אותו שלא מן המובחר שאתם בנשיאות עוון, תלמוד לומר ולא תשאו עליו חטא (ספרי)

מדברי הספרי נמצאנו למדים עד כמה חייב אדם לקיים כל מצווה בדרך של הידור מצווה, לפנים משורת הדין. וזה היה אחד הדברים שתבע הרבי הריי"צ, יותר מאשר הנשיאים הקודמים, ובמיוחד בשנותיו האחרונות.

(תורת מנחם כרך מ' ע' 185)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת קורח
ל' בסיוון, א' דראש-חודש תמוז

מנהגנו בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום לומר בסיומה את שתי¹ ההפטרות ("ויאמר שמואל" לפרשת קורח, ו"השמים כסאי" לראש-חודש, ובסופה פסוק ראשון ואחרון של 'מחר חודש'). למנהג רבותינו, אומרים ביום שישי לאחר קריאת שניים מקרא ואחד תרגום את ההפטרה "ויאמר שמואל", ובשבת קודש לפני תפילת שחרית, לאחר קריאת ה'שביעי' (פעם נוספת), את ההפטרה הנאמרת בפועל "השמים כסאי" והפסוקים שבסופה.

בתפילת ערבית, קודם שמונה-עשרה², טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור³.

* בשבת-קודש זו⁴, שקודם יום ההילולא ג' תמוז, ישתדלו לעלות לתורה. אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים⁵, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.

* ישתדלו שהמפטיר⁶ יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע, לפני ההגבהה מניחים את ספר-התורה השני על הבימה, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר התורה השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס: "וביום השבת... ובראשי חודשיכם... ונסכו". הגבהה וגלילה.

הפטרה: "כה אמר ה', השמים כסאי" (ישעיה סו) ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת 'מחר חודש' (שמואל-א כ,יח.מב)⁷.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

מוסף: 'אתה יצרת'⁸.

מנחה: פרקי-אבות – פרק ד.

שכח 'יעלה ויבוא' במנחה – חוזר. אם נזכר בזמן תפילת ערבית – מתפלל שתיים – הראשונה לערבית (ובה אומר 'אתה חוננתנו') והשנייה לתשלומי מנחה (עדיף לאומרה אחרי 'ואתה קדוש'). ואם שהה הרבה אחרי ערבית, אינו יכול להתפלל תפילת תשלומין⁹.

יום ראשון
א' תמוז – ב' דראש-חודש

ערבית, מוצאי-שבת: בראש-חודש (ובכל יום שיש בו מוסף) אין האבל יורד לפני התיבה, ואף לא בתפילת ערבית ומנחה¹⁰.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי, ובא לציון¹¹. יהללו. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם, קוראים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דר"ת. הש"ץ אומר איזה מזמור, חצי קדיש, מוסף.

* הוראות מיוחדות של הרבי לכל ראש-חודש : א) להשתדל "כל אחד ואחד לפעול בעניין ד"יוסף ה' לי בן אחר", לכל הפחות בנוגע ליהודי אחד". ב) להוסיף "כל אחד ואחד בעניין הצדקה (מלבד מה שרגיל לתת לצדקה בלאו-הכי)"...¹².

מנחה: שכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצאי-ראש-חודש – מתפלל פעמיים שמונה-עשרה, והשנייה – יתנה ש(אם הוא פטור מלהתפלל 'תשלומין') תהיה בתורת 'נדבה'¹³.

יום שלישי
ג' בתמוז

ביום זה, בשנת תרפ"ז, נשתחרר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מהמאסר בבית-האסורים ('שפלרניה', בעיר פטרבורג, שנקראה אז 'לנינגרד'), בתנאי שיסע מיד לגלות, בעיר מקלטו 'קוסטרומה' למשך שלוש שנים¹⁴.

יום ההילולא התשעה-עשר של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם-מענדל זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (תשנ"ד), דור שביעי לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בניו-יורק, ארצות-הברית, על-יד ציון כ"ק חמיו אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

סדר יום ההילולא:

ביום שני, תיכף אחר השקיעה¹⁵, מדליקים (בכל בית) נר שיידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה¹⁶.

יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום ההילולא, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.

בשעת התפילות ידלקו חמישה נרות.

אחר התפילה (ובבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה "ר' חנניא בן עקשיא... ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא¹⁷, קדיש דרבנן.

אחר תפילת ערבית – יחזרו חלק מהמאמר האחרון המוגה שזכינו לו, ד"ה "ואתה תצווה" תשמ"א (קונטרס פורים-קטן תשנ"ב, שחילקו כ"ק אדמו"ר בו ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים¹⁸), בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה – ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת שחרית. ולסיימו אחר תפילת מנחה.

בבוקר קודם התפילה – פרק תניא¹⁹. וכן לאחר תפילת מנחה²⁰.

בבוקר קודם התפילה – ירים כל אחד²¹ תרומה להענינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה.

לאחר תפילת שחרית – [יכתוב ו]יקרא כל אחד פ"נ²² (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר. ולשלחו (אם באפשרי –  בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו (מס' הפקס שליד הציון: 1-718-7234444).

במשך המעת-לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם²³.

במשך המעת-לעת – לעשות "התוועדויות פעילות ומתוך אהבת-ישראל"²⁴, ולהתחזק בכל ענייני לימוד התורה נגלה וחסידות, חיזוק התורה והיהדות והפצת המעיינות, ובמיוחד באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שהורנו, החל מההתוועדות הראשונה דקבלת הנשיאות²⁵, ועד ההתוועדות האחרונה לעת-עתה בש"פ ויקהל תשנ"ב – "גילוי האחדות הכללית בהבריאה ובבני-ישראל"²⁶.

לקבוע שעה במשך המעת-לעת – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו, ואשר גם עתה, כיוון "שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר"²⁷ – בוודאי שהוא מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהיה עד עתה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז²⁸. ולכן, גם השפעותיו לכל השייכים אליו מתעלות יותר ויותר. וכדי שיתקבלו בפנימיות, צריכים גם ה'כלים' של השייכים אליו להיות מזוככים יותר²⁹.

במשך המעת-לעת – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר, לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנותיו³⁰ על-דבר לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת (שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום או ספר המצוות), ועל-דבר מבצעי המצוות הכלליים שלו: מבצע אהבת-ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים – יבנה וחכמיה, נרות שבת-קודש ויום-טוב, כשרות האכילה ושתייה וטהרת-המשפחה, ואחדות כל בני-ישראל בכתיבת ספרי-התורה הכלליים³¹; לעורר את בני-נח בדבר קיום שבע מצוות שלהם³²; ועד המבצע האחרון והעיקרי – 'עמדו הכן כולכם'³³, לפרסם בכל מקום את הנבואה ש"לאלתר לגאולה" וש"תיכף ומיד ממש 'הנה זה ( – משיח) בא'³⁴, וההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח על-ידי לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה³⁵, כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה³⁶; ואף "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"³⁷.

אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.

במשך המעת-לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת-עתה אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף-סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולות הנוער.

מובן אשר, בהתאם לתנאי המקום, בכל אתר ואתר, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי יום ההילולא, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.

ויהי-רצון, שתיכף ומיד³⁸ ממש, עוד לפני ג' בתמוז, יחיש הוי' ביאת גואלנו, מהרה יגלה³⁹, והקיצו ורננו שוכני עפר, ונשיאנו, הוא כ"ק אדמו"ר, בעל ההילולא, בתוכם ובראשם, ישמיענו נפלאות וינהלנו בדרך העולה בית א-ל⁴⁰.

וכפי שסיים כ"ק אדמו"ר את מאמר-החסידות הראשון שלו⁴¹: "ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה, נשמה בגוף ולמטה מעשרה טפחים⁴², והוא יגאלנו".

ביקור ב'אוהל'

"שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגים שאין אוכלים, אבל שותים"⁴³.

מהנהגות הרבי ב'אוהל'⁴⁴:

נוסע לאוהל בנעלי בד (דתשעה-באב ויום-הכיפורים).

לפני שנכנס לאוהל, מקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] – כנוטל רשות הכניסה⁴⁵.

מיד כשנכנס, מתחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשמגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"⁴⁶, מדליק נר.

אחרי הדלקת הנר, ממשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן מתחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קורע ומניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם מכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. בשנת תשל"ח חלו שינויים בעניין זה.

באם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, קורעו ומפרידו מהפ"נ⁴⁷, ורק אחר-כך מניח את הפ"נ באוהל.

לאחר סיום קריאת הפ"נים, המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'.

לפני צאתו, מקיף (פעם אחת) את האוהל⁴⁸.

לפני צאתו נעצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. ואחרי-כן יוצא – לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה⁴⁹.

לפני היציאה, נעמד בפתח היציאה החוצה, ואומר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'.

עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א, הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה – לדקות ספורות⁵⁰.

לפני הכניסה למכונית, תולש עשבים ג' פעמים, וזורקם לאחוריו⁵¹.

מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים⁵².

בנסיעתו חזרה, ממשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי.

* במידת האפשר יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"⁵³.

הנחיות לכוהנים:

הרבי ציווה לבנות מחיצה בת עשרה טפחים סביב ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

לא הרשה לבנות גג מעל הציון, וגם הורה לכוהנים שלא ישלחו יד על הציון, וגם שלא יניחו בעצמם שם את הפ"נ.

בכל פעם שהולכים ל'אוהל' נהג הרבי לעורר, שעל הכוהנים להיזהר מאוד בכניסתם וביציאתם, שלא יעברו בתוך ארבע אמות של קבר. ולכן נהגו אנ"ש והתמימים להקיף את הכוהנים, בתור מחיצה בין הכוהנים והקברים⁵⁴. בשנים האחרונות בנו מחיצה של עשרה טפחים משני הצדדים לאורך כל הדרך מהכניסה למקום הקברים ועד האוהל.

___________________________

1)    בחוברת 'דבר מלכות' לשבת זו הדפיסו לקרוא בשמו"ת שלוש הפטרות: דפרשת קורח, דראש-חודש ודמחר-חודש. אמנם ב'היום יום' דש"ק זו (בקביעות זהה - שבת-ראש-חודש, ל' סיוון) איתא: "... וקורין גם ההפטרה, או שתי ההפטרות אם הוא שבת ראש-חודש..." –  שתיים ולא שלוש. ולכאורה: הפטרת קורח שייכת לפרשת השבוע, והפטרת ר"ח קוראים רק "שמא יקראוהו למפטיר" (שו"ע רבינו סי' רפה ס"י. וכן הוא גם ע"פ קבלה, ראה בכף החיים שם ס"ק לו) יחד עם פסוק ראשון ואחרון דהפטרת מחר-חודש, כמנהגנו, אבל את ההפטרה דמחר-חודש בשלימותה אין צורך לקרוא. ונפקא-מינה לכל פעם שקוראים פסוק ראשון ואחרון דהפטרה השייכת לתאריך ולא לפרשה. ועצ"ע מלשון ה'רשימות' (חוברת קפג. 'רשימות היומן' ס"ע שצז): "... אבל ביחידות אומרים ב' ההפטרות [בשבת הגדול הפטרת 'וערבה' וההפטרה דפרשת השבוע, אף כשערב-פסח אינו חל בשבת], וכן בשבת ראש-חודש וכה"ג [אומרים ביחידות את שתי ההפטרות]" – הרי מדובר בהפטרה השייכת רק לתאריך ולא לפרשה, ואינה נאמרת בפועל באותה שבת, ובכל-זאת אומרים אותה, ואף מקשרים אותה לאמירת ההפטרה דשבת ר"ח, כך שא"א לתרץ שזו הוראה מיוחדת בהפטרה זו.

2)    עיקר המנהג הוא בליל א' דר"ח (ראה 'מהרי"ל – מנהגים' עמ' ה, שבליל ב' דר"ח היו שלא הכריזו 'יעלה ויבוא' אלא 'ראש חודש'). אך יש הרגילים לטפוח על השולחן גם בב' דר"ח, וכן לומר בקול 'יעלה ויבוא' גם בשחרית ומנחה, ולהכריז לפני מוסף דשבת ר"ח 'אתה יצרת', כדי למנוע שכחה.

3)    סידור אדה"ז, תפילת ערבית.

4)    מנהגי יום ההילולא - הוראת בי"ד רבני חב"ד בארה"ק, ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משנת תשי"א ליו"ד שבט (אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ).

5)    כאשר לפחות שישה מהמשתתפים לא שמעו את קריאת-התורה (קצות-השולחן סי' כה סי"ד). ואפשר לעשות זאת אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית-חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע' בספר 'התפילה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות שם).

6)    ברכי-יוסף או"ח סי' רפד ס"ק א. שערי-אפרים שער ט סמ"ב. 'דרכי חיים ושלום' אות רי.

7)    ספר-המנהגים עמ' 33.

8)    בלוח כולל-חב"ד (שבת, ר"ח שבט) כתב: "טעה ואמר 'תיקנת שבת': עד שלא סיים תפילתו - חוזר ומתחיל 'אתה יצרת', ואם סיים תפילתו - חוזר לראש התפילה...". ואף שאמר "נעשה לפניך... ומוספים כהלכתם", ל' רבים (והרי במוסף בדיעבד די באיזכור בלבד, ראה בשו"ע אדה"ז סי' רסח ס"ז), כאן גרע, כיוון שהזכיר שבת ולא הזכיר ר"ח כלל. מקור דין זה – בברכי-יוסף (תצ ס"ק ח, הובא בשע"ת שם ס"ק ג ובכף-החיים סי' תכה ס"ק כו), שו"ת תשובה-מאהבה ח"א סי' קס, חכמת-שלמה סו"ס תכה, ליקוטי מהרי"ח (בדפוס המקורי – ח"ב דף צו ע"ב). ויש שנסתפקו בזה. וע' בס' אשי-ישראל (פרק מה הערה קצג) שיש לחלק בין שבת ר"ח וחוה"מ לבין ר"ה.

[סיום הדין בלוח כולל-חב"ד: "...ואם אמר 'אתה יצרת' אע"פ שחתם 'מקדש השבת' בלבד - יצא". אכן בסי' תפז ס"ג ביו"ט שחל בשבת, פסק אדה"ז שמשום ספק ברכה "טוב לחוש לדבריהם" של הפוסקים שלא לחזור לראש אחרי כדי דיבור, כשחתם בשבת או ביום טוב בלבד, כדי "שלא להכניס עצמו לידי ספק ברכה לבטלה" (אף שמשמע שם שמעיקר הדין היה צריך לחזור), אבל דין זה הוא רק בשאר תפילות ולא במוסף. וע' בס' אשי-ישראל פל"ט סעיף עה ובנסמן שם].

9)    ראה שו"ע אדה"ז סי' קח סעיפים ב,ה,ז.

10)  ספר-המנהגים עמ' 8.

11)  פעם אירע במניין של הרבי שהש"ץ סיים בקול "יגדיל תורה ויאדיר", לפני החזרת הס"ת, והרבי הורה לו לומר מיד את הקדיש [כנראה משום שעיקר חיוב אמירת קדיש הוא על ובא לציון ולא כהקדמה לתפילת מוסף. וראה בנימוקי או"ח ר"ס נה שהורה במצב זה (שמפסיקים בתפילין דר"ת ואף בדברים בטלים לפני הקדיש) לומר את הקדיש לפני החזרת הס"ת] וזה כנראה גרם שהתחילו לנהוג שם בקביעות, למהר ולהחזיר את הס"ת לפני אשרי ובא-לציון.

12)  משיחת ש"פ יתרו, ח"י שבט תשמ"ה (בלתי מוגה) סי"א, בהמשך ליו"ד שבט, התוועדויות ח"ב עמ' 1199. (תודה להרה"ת שמואל אופנר, בני ברק).

13)  לוח כולל-חב"ד בדר"ח מרחשוון, משו"ע אדה"ז סי' קח סי"ז.

14)  ראה בפירוט ב'ספר התולדות – אדמו"ר מהוריי"צ', כפר-חב"ד תשל"ב, ח"ג פרק כא. ספר-השיחות תרפ"ז, מבוא עמ' י. עמ' 168. ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 649.

מענה כ"ק אדמו"ר בעניין אמירת  תחנון ביום זה (נדפס בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' מז, עיי"ש בהערות): "בעניינים התלויים ברגש אין לשאול, כיוון שזו הוכחה שאין רגש". במניין של הרבי אמרו תחנון ביום זה (אבל אולי היה זה משום שהרבי לא רצה להורות בזה, אלא שהדברים יבואו באתעדל"ת), אך המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה לא הניח לומר תחנון ביום זה.

15)  ע"פ ס' המנהגים עמ' 79.

16)  "ראשי-תיבות: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (מהמכתב שצוין בהערה 4). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא הרבה גזים וכבה מהרה, מלבד באבוקת-הבדלה הפתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים בהרבה 'סטיארין'. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי.

17)  י"א שהרבי אמר את התיבות "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש".

18)  ספר-המאמרים - מלוקט חלק ו עמ' קכט.

19)  על-פי אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' שצ - ללמוד אגרת-הקודש סימן ז"ך.

20)  על-פי הנפוץ בין אנ"ש ביו"ד שבט – ללמוד את הביאור לאגה"ק האמורה.

21)  "נתינת הצדקה (בקשר עם יו"ד שבט וכיו"ב) – הוא שייך גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר" (ספר-המנהגים עמ' 85). מובן שיש לשתף גם את הטף (ומכספם) בזה, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומן.

22)  נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב (אפילו את טיוטת הפ"נ – ראה 'אספקלריה' נספח ל'כפר חב"ד' גיליון 1243 עמ' 20) דווקא באם טבלו באותו היום במקווה (באם לא טבל - יכתוב ע"י אחר). כותבים בחגירת אבנט (ונוטלים ידיים לפני-כן). כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואלו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (המזכיר הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

"בנוגע לנוסח הפדיון... אילו יישר חילי, הייתי מבטל הנוסח שכותבים "ממקור הרחמים כו' [-והחסדים האמיתיים] ע"ד מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל", כי: א) "ע"ד... ז"ל" הוא ביאור ההיתר על נתינת פדיון לרבי (שלכאורה ה"ז עניין של ממוצע) ובמילא אי"ז נוגע ושייך לנוסח הפדיון שעניינו בקשת רחמים... ולא ביאור ההיתר על זה. ב) ובנוגע להנוסח 'ממקור הרחמים' - אין צורך ליתן לרבי 'כתובת' מהיכן לעורר רחמים... ואולי רצונו לעורר רחמים ממדריגה נעלית יותר...

"כ"ק מו"ח אדמו"ר [וכן הרבי עצמו - ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' תג-תד, ובכ"מ] היה אמנם כותב נוסח זה, אבל זוהי הנהגה שלו, ואין זה ראיה שגם אנו... צריכים לכתוב כן..." (משיחת ליל ב' אייר תש"י ס"ד, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 39. וראה בי"מ גיליון 22 עמ' 23).

ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החיסרון, כאילו הוא חי ממש.

כשאי-אפשר כלל לכתוב פ"נ, ידוע המעשה מהמשפיע הרה"ח ר' מ"מ פוטערפאס ע"ה שנעצר בחודש טבת תש"ז, והיה נתון בחקירות קשות וכו' עד ערב ל"ג בעומר, ובאותו יום הגיע 'לשבת' בכלא. רק אז יכול היה לחשוב על מצבו, ורצה לשלוח פ"נ לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אך הדבר היה בלתי-אפשרי. ונזכר בדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לפני צאתו מרוסיה בשמח"ת תרפ"ח [לא מצאתי הלשון ברשימת השיחה הנדפסת. וראה לקוטי-דיבורים כרך א, דף ב ע"א ובהערה] "כשתחשבו עליי, אחשוב אני עליכם" ואז 'שלח' אליו פ"נ במחשבה. לאחר חודש וחצי הגיע לזוגתו (שכבר הייתה אז בצרפת) מכתב מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מתאריך י"ז אייר, ובו אישור "המברק נתקבל". בני המשפחה תמהו איך ייתכן ששלח מברק ממאסרו לאחר שנים רבות. כשיצא והגיע לרבי לי"ט כסלו תשכ"ד ביקש ממזכירו של הרבי הריי"צ (בשנת תש"ז) לבדוק אם יש מברק ממנו בארכיון, ולא מצא, ונזכר שבאותו יום הכתיב לו אדמו"ר מהוריי"צ את המכתב – ונזכר ב'משלוח' הפ"נ (מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' ליברוב).

23)  כגון הפרקים דלהלן: מ - ברכות פ"א; נ - שבת פכ"א; ח - חלה פ"א; ם - סוטה פ"ח; מ - אבות פ"א; ע - פסחים פ"י; נ - ידים פ"ב; ד - סנהדרין פ"ג; ל - סוכה פ"ד.

24)  מברק לי' בשבט תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 535.

25)  לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 499. וראה גם מכתבו של הרבי נשיא דורנו מיום השלושים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – אג"ק ח"ג ס"ע רמד: "...כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על-ידי אהבה רבה. נקווה אפוא כי על ידי זה שנעמוד כולנו בהתקרבות ואהבה רבה אמיתית נמשיך אלינו כוח להוציא לפועל כל אותם העניינים אשר רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייצאו לפועל טוב על ידינו".

26)  ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 440. וראה בשיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון תנש"א, אודות חשיבות העניין בהבאת הגאולה. ובשיחת י"ג ניסן תשכ"ו (תורת מנחם חמ"ו ע' 285) סיפר כ"ק הרבי נשיא דורנו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על מענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, כשהכניס עצמו לסכנת-נפשות בעומדו בתוקף נגד הממשלה באסיפה הידועה, ושאל אותו אחד הגדולים הייתכן, איך מעמיד עצמו בסכנה, ואפילו אם לא חשב על עצמו, היה עליו לחשוב אודות החסידים וכלל ישראל, וענה (תוכן המענה, מתורגם): "כאשר חסידים יפעלו ביחד, הם יעברו זאת... כשחסידים מתאחדים, הם עוברים זאת, שוברים את החושך כפול ומכופל של הגלות... על-ידי האחדות של החסידים... שמבטלת את כל הגזירות וכל העניינים, ופורצת כל הגדרים, ומורידה עד כאן למטה את 'ואמת הוי' לעולם'".

27)  תניא, איגרת-הקודש, ביאור לסי' ז"ך.

28)  'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 16, עיי"ש.

29)  לקוטי-שיחות כרך יב עמ' 146.

30)  לקוטי-שיחות כרך כז עמ' 229, 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1622, ובכ"מ.

31)  לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 579 ,428 ובמקומות רבים.

32)  לקוטי-שיחות כרך כו עמ' 132, 'חידושים וביאורים בש"ס' חלק ב סי' ח.

33)  ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 122. וראה שם עמ' 257. וידועה הפנייה: "עשו כל אשר ביכולתכם - עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון" (ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 474); "על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד – על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה" (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 112).

34)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 792, ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 26.

35)  ‘התוועדויות’ תנש"א ח"ג עמ' 164.

36)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב ס"ע 691 (היינו במוחין ומדות ועד למחשבה דיבור ומעשה המתאימים לזמן הגאולה, עיי"ש. וזה כולל, כלשון הרמב"ם בסוף ס' היד, העדר "קנאה ותחרות" ו"לא יהיה עסק... אלא לדעת את ה' בלבד").

37)  לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 384.

38)  ראה ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 341, 376.

39)  רמב"ם ספ"ג מהל' פרה אדומה, לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 131 ואילך. התגלות מציאותו, בתור מלך המשיח, וכתוצאה והסתעפות ממנה – גילוי פעולותיו (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 131).

40)  אגב, מכתיבת המלה "א-ל" (בסוף המכתב שבהערה 4) מוכח שדעת הרבי היא שהמקף שבין אותיותיה מועיל להפרידן שלא תהיה בזה קדושת השם, ודלא כמ"ש בשו"ת אבני-נזר חיו"ד ר"ס רסה.

41)  ספר-המאמרים – מלוקט ח"א עמ' י. וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 201.

42)  ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 518.

43)  ספר-המנהגים עמ' 96. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה שמקפידים לשתות (ולא רק שאין נמנעים מכך. וכבר העירו מליקוטי-דיבורים עמ' 1354).

44)  נמסרו ע"י חברי המזכירות: הרה"ח ר' יהודה שי' קרינסקי (שהסיע את הרבי לאוהל ברוב הפעמים מאז תשח"י), והרה"ח ר' בנימין שי' קליין (שהסיע את הרבי לפעמים) מתוך 'כפר חב"ד', גיליון 648 עמ' 16. הוספות ותיקונים מתוך 'מנהגי מלך' עמ' 35, בשילוב הערותיו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר (שליווה את הרבי לאוהל בתמידות משנת תש"י עד תשח"י, ומאז ואילך בכל ערב ר"ה, ובאקראי בפעמים מסויימות) מתוך 'התקשרות' גיליון שיג עמ' 18. בכמה מן ההנהגות אולי יש גם משום הוראה לרבים.

45)  הטעם, מפי זקני אנ"ש, כדי "להמשיך את הרבי" אל הנכנס.

46)  עמ' 4.

47)  רבים חושבים שזהו כדי שלא לזרוק את שאריות הנייר באוהל, אך הרה"ח רי"ל שי' גרונר מסביר מפני שאין זה לכבוד למסור לרבי דף ריק.

48)  ראה בעניין הקפת הקברים במגן-אברהם, באר-היטב וכף-החיים סו"ס תקפא.

49)  ראה גשר-החיים ח"א עמ' קלא שיש נוהגין בהלוויה לחזור בדרך אחרת אם אפשר, עיי"ש.

50)  בשנים האחרונות, עמד הרבי במרחק-מה מן הקברים של הרבניות.

51)  ראה טושו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד, ואו"ח סו"ס תקמ"ז, ונו"כ. אולם שם איתא שעושים זאת אחר הקבורה.

52)  ודלא כנהוג. מקור המנהג בדרשות מהר"ש [רבנו שלום מנוישטט, רבו של מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז] הובא בא"ר סי' רכד ס"ק ז, בשע"ת שם ועוד, וטעמו שם "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו".

53)  כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברשימתו (בי"מ גיליון 22 עמ' 26) על מנהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באוהל הצמח-צדק והמהר"ש בליובאוויטש.

54)  'ימי בראשית' עמ' 235. ושם מציינים למכתב, שנדפס באג"ק ח"ג עמ' שמב: "היה לי קורת רוח מזה שניהל כוהנים חסידים אל הציון [ובהערת המו"ל: בעשותם מחיצה בין הכהנים ובין הקברים], אשר על-ידי שזיכה את האחרים ודאי שגדול זכותו".