נושאים נוספים
	התקשרות 980 - כל המדורים ברצף
	כפי שיהודי מתנהג עם רעהו, כך מתנהגים עמו מלמעלה
	תשובה מביאה את הגאולה
	אכילת מאכלי חלב בחג השבועות
	פרשת בהר-בחוקותי
	למה "החש בראשו" לא מועיל תמיד?
	שלום ואחדות לקבלת התורה
	הלכות ומנהגי חב"ד

שלל טעמים הובאו בקשר למנהג מיוחד זה, ואליהם התייחס הרבי בכמה הזדמנויות * האם אכן נאסרה להם השחיטה בשבת? מה היה דין הבשר שנשחט כהלכה קודם מתן תורה? והאם הוצרכו לטבילת הכלים כדי לאכול חלב? * התורה ופנימיות התורה במיוחד נמשלה למתיקות החלב והדבש, ומכאן חידוש והיבט חיובי לפסוק "ויחזו את האלוקים – ויאכלו וישתו"... * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בגלל החיסרון או המעלה?

בספר 'גאולת ישראל', שנדפס בלעמברג בשנת התרכ"ד, דן במנהג אכילת מאכלי חלב וכותב:

"כי הוא באמת זכר למתן תורה... לכולי עלמא בשבת נתנה התורה... כשנתנה התורה... נצטוו על מצוות שחיטה... נטרפו להם כל המאכלים שהכינו מערב-שבת... כי נצטוו על מצוות שחיטה... ונאסר להם הכל. ולשחוט מחדש לא היה אפשר תיכף כי אסור בשבת... היו מוכרחין אז לאכול מאכלי חלב".

על טעם זה מקשה הרבי בהתוועדות חג השבועות תשי"ג (תורת מנחם כרך ח, עמ' 210), כי מכיוון שמצד חיוב שמחת יום-טוב צריכים לאכול בשר ("אין שמחה אלא בבשר"), כיצד ייתכן אפוא שייתן ה' את התורה באופן שלא יוכלו בני-ישראל לקיים את הציווי בנוגע לחיוב השמחה?

מסקנת הרבי היא, כי הטעם למנהג זה בעיקר הוא כשאר הטעמים החיוביים שנאמרו בו, ונקט לדוגמה בטעם (הכלבו) שהתורה נמשלה לחלב כמו שנאמר (שיר השירים ד, יא וראה חגיגה יג, א) "דבש וחלב תחת לשונך".

שאלה אחרת העשויה להתעורר, אם אכן נאסרה עליהם השחיטה באותה שבת? הרבי ביאר בהזדמנות (לקוטי שיחות כרך ח' עמ' 58 ובהערות 47* 48) וחידש, כי לאור המבואר בחז"ל שהמצוות שניתנו בסיני ביטלו את הציוויים הקודמים, ובכלל זה מצוות השבת שניתנה במרה, היו אפוא השעות שלאחר מתן תורה ימי חול גמורים, ולא חל עליהם שום גדר של שבת, למרות מאמר חז"ל "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה" (שפירושו על שום שבו שבת הקב"ה), ולא היתה כל בעיה הלכתית לשחוט ולבשל בו ביום.

לפי גישה זו, ממשיך ומבאר הרבי, יובנו דברי המשנה ברורה (תצד,ג ס"ק יב) שמצטט "גדול אחד" שנימק את אכילת מאכלי החלב ברדתם מן ההר, כי לשחוט היה צורך בטרחא ו"הכנה רבה". שכן לא היתה כאן בעיה הלכתית של איסור שבת, כנ"ל.

שינוי בהתאם לתורה שניתנה

וכך כתב הרבי בכ"ד אייר תשכ"א (אגרות-קודש כרך כ' עמ' רכח):

נ"ב [נכתב בצידו]

את"ל [אם תמצא לומר] בדרך צחות.

יש לקשר ביחוד ענין מתן תורה ושו"ב [ושוחטים ובודקים], ע"פ [על-פי] אחד הטעמים דאכילת מאכלי חלב בחג השבועות, מפני שבנתינת התורה נצטוו על השחיטה, והכל מודים שבשבת ניתנה תורה ואין שוחטין בשבת, והוכרחו לאכול מאכלי חלב כמובא בספרים.

ואף דלכאורה עוד מקודם לזה נהגו בשחיטה וכדרז"ל [וכדרשת רבותינו זכרונם לברכה עה"כ [על הכתוב] וטבוח טבח והכן (חולין צא, א. ובמדרש הובא בצרור המור דדייק בה[לכה] הל' [הלכות] שחיטה), מובן בפשיטות דבנ"י [בני-ישראל] לפני קבלת התורה אינם בגדר בר זביחה שלאחרי מתן תורה.

ובשולי-הגיליון ציין המהדיר: אחד הטעמים: ראה גם לקוטי שיחות חלק י"ח עמ' 365 [כן צריך להיות ולא כנדפס בטעות 356]. ושם נסמן.

התוספת הנ"ל באה בסיומו של מכתב הפונה אל "אגודת השוחטים תל אביב יפו ה' עליהם יחיו".

בדבריו אלו יש כעין משנה אחרונה לגבי מסקנתו בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשי"ג (תורת מנחם כרך ח' עמ' 211-212; 'מקדש מלך' כרך ד' עמ' שפא-ד) שבה קבע, שמכיוון שגם קודם מתן-תורה היה לבני-ישראל בשר שחוטה, שחיטה כשרה, חל על בשר זה דין בשר שחוטה (שיצא מרשות ג' קליפות הטמאות לרשות קליפת נוגה, שיכולים להעלותו לקדושה), וממילא גם לאחרי מתן-תורה (שאז לא מהני שחיטה של מי שאינו בר זביחה) היו יכולים לאכול בשר זה (שנשחט לפני מתן תורה) לכתחילה.

גם בלקוטי שיחות כרך ח"י שם עמ' 366 הערה 28 קובע: "אלא שאף-על-פי-כן לא יכלו לאכול משחיטתם דלפני מתן-תורה, מכיון שלא היו אז ברי זביחא".

מאוחר יותר (התוועדויות תנש"א כרך ב' עמ' 244) נזכר העניין שוב – כהמחשה לדברי הרמב"ם הידועים בחידוש שפעל מתן-תורה לגבי קיום המצוות לפני מתן-תורה (פירוש המשניות לרמב"ם חולין סוף פרק ז'), שהקיום הוא בגדר מצוּוֶה ועושה – ועל כך מציין הרבי למנהג אכילת מאכלי חלב בחג השבועות, זמן מתן תורתנו, שאחד הטעמים לזה הוא מפני שבמתן-תורה בפעם הראשונה אכלו מאכלי חלב בלבד, ולא היו יכולים לאכול בשר. דאף שגם לפני מתן-תורה היתה פעולת השחיטה, כמו שנאמר ביוסף הצדיק "ויאמר לאשר על ביתו.. טבח טבח והכן" (מקץ מג, טז), הרי מכיוון שברגע מתן-תורה התחדשה מציאות השחיטה על-פי תורה, לא הועילה השחיטה שלפני רגע מתן-תורה לחיוב השחיטה שלאחריה.

הכלים היו כשרים בכל אופן

בש"פ נשא תשל"ו דיבר הרבי בעניין טבילת כלים, בבואו לבאר את טעם מנהג אכילת מאכלי חלב בחג-השבועות, כנ"ל.

דלכאורה הרי לא יכלו בני-ישראל לאכול גם מאכלי חלב, שכן הכלים לא היו כשרים! ואף אם נאמר ששמרו על איסור בשר וחלב והיו להם כלים מיוחדים לחלב, הרי עדיין נדרש היה להטביל את הכלים, לפי שנכנסו לקדושת ישראל!

מסקנת הרבי שם, שהסיבה לטבילת הכלים היא שהכלי יהיה מוכשר. ומכיוון שנזהרו בבשר וחלב, לא הוצרכו לכך. כלומר, לא זו בלבד שבכלי החלב שלהם לא היתה בהם בפועל שום בליעת איסור, אלא שגם לא היה שייך בהם איסור, וממילא גם לא עניין "להכשירן מן האיסור", ולכן לא היו כלי החלב טעונים טבילה.

דברי הרבי הוכנו לדפוס, הוגהו על-ידו ונדפסו ב'לקוטי שיחות' לפרשת מטות תשל"ו ומשם בלקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 363 ואילך, שם נוספו פרטים אחדים.

(וראה בכל הנ"ל 'תשורה' פלדמן טו"ב סיון תשע"א עמ' 8).

אכילה ושתייה ו...ראיית המרכבה

על פעולת מתן-תורה גם בגוף (בהיותו גוף קדוש) – מביא הרבי דוגמה (בעת ה'יחידות' ט' בסיוון תנש"א – התוועדויות תנש"א כרך ג' עמ' 297):

...נשמה בגוף דווקא, ולא עוד אלא ש"ויחזו את האלקים (ראיית מעשה מרכבה, וביחד עם זה) ויאכלו וישתו", וכמודגש במנהג אכילת מאכלי חלב בחג השבועות על-שם התורה שנמשלה לחלב, כמו שכתוב "דבש וחלב תחת לשונך", דאף שקאי על "מעשה מרכבה", מקשרים זה עם מאכלי חלב כפשוטם, ועד ש"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", "שישמח בו במאכל ומשתה", ו"רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תילתא", "היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה", סעודה ממאכל ומשתה גשמיים שנעשים דם ובשר שלו, "הדם הוא הנפש", שהיא "חלק אלקה ממעל (וביחד עם זה) ממש", מלשון ממשות, שחודר בגשמיות הגוף.

במקום נוסף נמסר שהרבי התבטא (שיחות קודש תנש"א כרך ג' עמ' 270):

...כמו שעתה נהגו ביום הראשון של חג זמן מתן תורתנו, שאכלו מכל מיני מאכלים, כפשוטו: במאכלי חלב ובמאכלי בשר.

[וכבר הבאנו בגיליון תתקנח (עש"ק וישלח ש.ז.) מדברי המו"צ דעומר הרב י.ש. גינזבורג: "יש אומרים שהרבי התרעם על שאכלו בסעודת הבוקר [בחג השבועות] חלבי בלבד"].

זֵכֶר בעניין גשמי

גם בשיחת יום שני של חג השבועות תשל"א האריך הרבי בביאור הטעם שהימים-טובים נקראים "שלוש רגלים" (על שם העלייה לרגל), והסביר כי גם לדעות ששמחת יום-טוב בזמן הזה מדאורייתא – אין זה כמו שמחת יום-טוב על-ידי הקרבת קרבנות בזמן שבית-המקדש היה קיים. בין השאר התבטא (שיחות קודש תשל"א כרך ב' עמ' 224) שבדומה לעניין הקרבנות, שלמרות שנתבטלו בגשמיות – נשאר להם זכר ברוחניות על-ידי "תפילות במקום קרבנות תקנום". כך יש עוד עניינים שהם זכר אף בעניינים גשמיים, כמו המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות על שם הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך". ולמרות שהפסוק מוסב על התורה, וכן על פנימיות התורה, וכאן נוהגים בחלב כפשוטו, עם זאת כך הוא מנהג ישראל אשר – לדברי הרמב"ם – יש לו תוקף מן התורה!

הכללת המתקרבים עם החרדים

מנהג ישראל זה שימש לרבי כדוגמה, כאשר שוחח עם כ"ק האדמו"ר מבעלזא שליט"א, בעת שביקר אצלו בשנת תשמ"א, אודות נושא הכללת ילדי המתקרבים לחיי תורה ומצוות במוסדות חרדיים רגילים ("בבתי-הספר ובמוסדות שלכם").

האדמו"ר מבעלזא שאל: "בכל זאת, הרי אי אפשר לערב ילדים מבתים חרדיים רגילים עם אלו שצריכים לקרב!".

הרבי הגיב: "אינני מדבר על ערבוב", ונקט בדוגמה הבאה: מנהג ישראל לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, ובד בבד, מצד מצוות שמחת יום טוב, מצווה לאכול בשר בכל יום טוב ('כיון שנאמר בו שמחה') – האם כדי לקיים שני עניינים אלו בהכרח לעבור על איסור 'לא תבשל גדי בחלב אמו'?!"...

[המהדיר ציין בהערה לדברי אדמו"ר הזקן: "לפיכך צריכין להזהר שלא יבואו לידי איסור בשר וחלב ויעשו ככתוב ביורה דעה סימנים פ"ח ופ"ט" – לפי רשימת השיחה שנדפסה מחדש (בתוספת קטעים חדשים וכן מראי מקומות – הופיעה בשנת תשס"ט) סעיף כח והערה 158].