הרמב"ם פותח את הגדרת תפקידו של המשיח במילים האלה (בתחילת פרק יא מהלכות מלכים): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה... ובונה המקדש... וחוזרין כל המשפטים... מקריבין קרבנות וכו'". ואכן, כשאנו מבקשים על הגאולה ועל בניין בית-המקדש, העיקר הוא – חזרת הקרבנות.
קין והבל, נוח, האבות – כולם הקריבו קרבנות. אחת העבודות העיקריות של המשכן והמקדש הייתה הקרבת קרבנות. וגם עכשיו, התפילות שאנו מתפללים אינן אלא תחליף – לא-מושלם – לקרבנות שהיו מקריבים בבית-המקדש.
מילה אחת בעניין הקרבנות חוזרת ונשנית הן אצל מפרשי התורה הן בספרי הקבלה – 'סוד'. הרמב"ן אומר (פירושו לויקרא א,ט): "יש בקרבנות סוד נעלם". בזוהר (חלק ב, רלט,א) הקרבן מכונה: "רזא דקוּרבנא" (=סוד הקרבן). דיי בכך להמחיש את רום מעלתו של הקרבן.
קרבן 'מכם'
בקרבן שני מרכיבים בסיסיים: א) הקרבן עצמו – בהמה מן החי או מנחה מן הצומח; ב) המעורבות של האדם המקריב. מעורבות זו של האדם אינה הבאת הקרבן בלבד, אלא גם התייחסות נפשית עמוקה. הרמב"ן אומר שכאשר אדם מביא קרבן, עליו לחשוב שכל מה שנעשֶה עכשיו בקרבן, בעצם היה צריך להיעשות בו-עצמו, אלא שבחסד הבורא ניתן לו הקרבן חילוף ותמורה. מחשבה זו צריכה להביאו לידי התעוררות נפשית עמוקה, ועליו לחוש כאילו הוא מקריב את נפשו לקב"ה.
במובן זה אפשר להקריב קרבן גם בימינו. על הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה וגו'", תורת החסידות שואלת (לקוטי תורה ויקרא ב,ב): למה נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב"? אלא שהקרבן הוא אכן "מכם", מעצמכם ממש – עליכם להקריב את נפשכם קרבן לה'. ואיזו נפש? "מן הבהמה" – הנפש הבהמית שבכל אדם. את הנפש הזאת יש 'לשרוף' באש האהבה לה', עד שגם היא תבוא לידי אהבת ה'.
זו המשמעות הרוחנית, הנצחית, של הקרבן – קרבן מלשון 'קירוב', להתקרב אל ה'. להצית אש של אהבה לה' גם בנפש הבהמית (כדברי חז"ל על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" – "בשני יצריך"), שגם הנפש הבהמית תאהב את ה' ותכלה אליו. דבר זה נעשֶה בעת התפילה, שאז האדם מעורר בליבו אש של אהבה לקב"ה, ושואף להדביק באש הזאת גם את הנפש הבהמית. לכן התפילות הן "במקום קרבנות".
סוד הקרבן
אך הקרבן איננו תהליך נפשי או סמלי בלבד. המרכיב הגשמי – של הקרבת בהמה או מנחה – חשוב עד מאוד. הזוהר אומר: "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין-סוף" (=סוד הקרבן עולה עד סוד האין-סוף). הביטויים שנאמרים בתורה על הקרבנות מדהימים: הקרבן מכונה "לחמי" – 'לחמו' כביכול של הקב"ה. הקרבן הוא "ריח ניחוח לה'" – "נחת-רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני".
הקרבן אף מעורר רצון חדש אצל הקב"ה – "ונרצה לו". כמו-כן אנו רואים שבקרבנות מוזכר תמיד שם הוי'ה דווקא, שהוא שם-העצם, ולא השמות האחרים. כל זה משקף את ערכו העצום של הקרבן הגשמי.
כאן אנו מגיעים אל 'סוד הקרבן'. כדי להבינו, צריך לדעת מעט על מבנה העולמות הרוחניים. הנקודה היא, שהקרבן מחזיר את העולם לסדר הנכון ששובש. בחי ובצומח יש ניצוץ רוחני ממקור נעלה ביותר. כשאדם נוטל בהמה ומביאהּ קרבן, הוא מעלה את נפשה לשורשה האלוקי, ועל-ידי כך שופע מהקב"ה אור אין-סופי לעולם. בזמן בית-המקדש עמד העולם בדרגה גבוהה לאין-ערוך בזכות השפע האלוקי שבא על-ידי הקרבנות, ובביאת המשיח יחזרו הדברים לקדמותם, וביתר שאת. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
