דמעות של שמחה ואושר עמדו בעיני כל ידידיו ומכריו של ר' חיים לרגל הבשורה המפתיעה והמשמחת: אחרי שנים רבות של עקרות, שנים של ציפייה ללא תוחלת, מלוות בתקוות ואכזבות לצד תפילות ותחנונים, זכו סוף סוף ר' חיים וזוגתו לחבוק בן, בשעה טובה ומוצלחת.
בהתרגשות רבה ציפו הכול לברית. לשמחה הגדולה היו שותפים כל בני העיירה, ואף ידידים ומכרים מחוצה לה. כל מי שהכירו את ר' חיים טוב הלב והצטערו בצערו בעבר, שמחו מאוד בשמחתו בהווה.
אולם כשהתקרב יום הברית הבחינו ידידיו הקרובים כי עננה מכסה את פניו של בעל השמחה. הוא נראה מודאג ומדוכדך. הידידים ניסו לברר את סיבת דאגתו, אך הוא לא הגיב.
ר' חיים הִרבה להסתופף בצילו של רבי ישראל מרוז'ין. פעמים רבות ביקש את ברכתו לילד, אך מעולם לא נענה בפה מלא. ככל שנקפו השנים החלה ארשת קדרות לשרות על פניו.
בשמיני עצרת התקצ"ח אירע הדבר. ר' חיים, שבא לעשות את החג בצל רבו, נזדמן לסעודת חג עם קהל נכבד מחסידי רוז'ין אצל בן הרבי, רבי שלום-יוסף מסדיגורה. אווירת השמחה שהקיפה את כל הנוכחים לא הצליחה לשחרר את ר' חיים לגמרי מהמועקה השוכנת בליבו. הוא עמד בקצה השולחן, מכונס בתוך עצמו.
בעיצומה של השמחה פנה אליו פתאום רבי שלום-יוסף ושאל: "מדוע אינך שמח כראוי לחג גדול כזה?". ר' חיים פרץ בבכי ושפך את מר ליבו. "כיצד אשמח ואני הולך ערירי", אמר.
שקע רבי שלום-יוסף בהרהורים, ואז הציע לר' חיים עצה: "שמע-נא, כידוע יוצא אבי לעיתים קרובות לטיול ביער הסמוך, ובכל פעם הוא מזמין את אחד מבניו ללוותו. בעוד יומיים, באסרו-חג סוכות, יהיה תורי ללוותו. ביום הזה תקדים ותתחבא ביער במקום ששם נוהג אבי לנוח אחר הטיול, וכשארים את ידי לסימן תצא ממסתורך ותיגש אל אבי לבקש את ברכתו לילד".
נחרד ר' חיים. הוא ידע היטב כי הצדיק מרוז'ין מקפיד מאוד שלא יימצא איש מהחסידים ביער באותה שעה. אך בן הרבי הרגיעו והבטיח לו נאמנה כי אם ינהג על-פי הצעתו יזכה לבן.
בבוקר אסרו-חג יצא ר' חיים אל היער ומצא לו מקום מסתור מתאים. שעה-שעתיים עברו והנה נשמע קולם של הצדיק ובנו מתקרבים. הוא ראה כי פניו של הרבי בוערות כשלהבת אש בעודו משוחח עם בנו בלהט. בשלב מסויים התיישב הרבי על סלע ובנו ישב לידו.
ר' חיים התקשה לשמוע את תוכן שיחתם, אך חש כי מדובר בדברים העומדים ברומו של עולם. פתאום קלטו אוזניו את הרבי אומר, כי גם את הטבע יוכל לשנות ואף מי שאינם יכולים ללדת ילדים יוכלו להיות הורים בכוח ברכתו.
באותו רגע הרים בן הרבי את ידו בסימן המוסכם. ר' חיים יצא ממחבואו, רועד כולו, והתייצב לפני הרבי. הוא פרץ בבכי ושטח את בקשתו לבן, שיעניק לו ולזוגתו שמחת חיים.
לא היה קץ לאושרו כשהרבי נענה ואמר כי הוא מבטיח שייוולד לו בן. הרבי הוסיף, שקודם הברית יבוא לשאול אותו בדבר השם המתאים לילד, אך הזהיר שאיש לא יֵדע על כך.
עברה שנה והנס התחולל: תינוק נולד בביתו של ר' חיים. אולם השמחה לא הייתה שלמה, שכן כמה חודשים קודם לכן נאסר הצדיק מרוז'ין בעקבות הלשנה זדונית. כעת הייתה לר' חיים דאגה מטרידה – כיצד יוכל לקיים את הבטחתו לרבי להתייעץ איתו לפני הברית על השם שיינתן לילד.
הגיע ליל הברית. בעוד ר' חיים מתאמץ להישאר ער, כנהוג, ולקרוא את מאמרי הזוהר העוסקים במילה, נפלה עליו תרדמה. בחלומו הוא רואה פתאום את רבו שבא אליו ואומר: "קרא לבנך 'אלתר' [=זָקֵן ביידיש, ומשמעותו אריכות ימים]. אך מכיוון שלא מקובל לקרוא בשם הזה בלי עוד שם, תאמר בשקט בעת קריאת השם גם את שמי – 'ישראל'...".
ר' חיים התעורר נרעש ונרגש. לא היה ספק בליבו כי הרבי דאג לבוא אליו בחלום ולהנחותו.
מכאן ואילך היה ר' חיים שרוי בשמחה גדולה. בעת הברית, כשאומר הברכות קרא בקול "וייקרא שמו בישראל...", השיב ר' חיים: "אלתר", ותוך כדי דיבור אמר בשקט – "ישראל". למשמע השם תמהו כל הנוכחים, כי אכן לא היה מקובל לקרוא לילד 'אלתר' בלבד, אך סמכו בליבם על חסיד כר' חיים, ולא הרהרו אחר מעשיו.
הילד גדל ונקרא בפי כול 'אלתר'. במרוצת הזמן נשתכח השם 'ישראל' אף מזיכרונו של ר' חיים.
הגיע יום בשורה: הרבי מרוז'ין השתחרר מכלאו. הצדיק העדיף שלא לחזור לרוז'ין, אלא התיישב בעיר סדיגורה. חסידים רבים זרמו אל סדיגורה, לשמוח בשמחת שחרורו של הרבי. גם ר' חיים היה ביניהם, וביקש לנצל את ההזדמנות להודות לרבי על הולדת בנו.
בהגיע תורו לעמוד לפני הצדיק רשם בפתק את שם בנו 'אלתר'. פני הרבי נעשו מהורהרות, שוב ושוב הביט בפתק, ולבסוף אמר לר' חיים: "האם זה שמו היחיד? האם לא צורף לו גם השם 'ישראל'?!"...
צמרמורת עברה בגופו של ר' חיים. מרוב תדהמה הצליח רק להניד בראשו לאות הן. עתה לא היה לו ספק כי אמנם הרבי עצמו הופיע בחלומו והורה לו איך לקרוא לילד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
