התורה מספרת שיעקב העביר את בני משפחתו אל מעבר הנחל, ולאחר מכן חזר לקחת פכים קטנים, ושם "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". איש זה היה מלאך, שרו של עשיו. הוא נלחם עם יעקב, ואף פגע בכף ירכו, אולם יעקב הצליח לנצחו ולאלץ אותו לברכו.
רש"י מביא פירוש למילה 'ויאבק' מלשון אבק, שכן דרך המתגוששים "שהיו מעלים עפר ברגליהם על-ידי נענועם". הביטוי הזה נאמר על שרו של עשיו. ביטוי דומה מופיע כלפי ערבים שהיו "משתחווים לאבק רגליהם".
אבק אינו מצמיח
לעומת זה, בתחום הקדושה נאמרת המילה 'עפר' דווקא, כפי שהתבטא אברהם: "ואנוכי עפר ואפר". כמו-כן ידועה הוראת המשנה: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווי מתאבק בעפר רגליהם".
יש הבדל משמעותי בין עפר לאבק. בעפר יש לחלוחית ודבקות, ולכן הוא יכול להצמיח מעצמו. אך האבק אין בו שום לחלוחית. גרגירי האבק נפרדים זה מזה ואין בכוחם להצמיח דבר מעצמם. לכן 'אבק' מייצג את ה'קליפה' והסטרא אחרא, שאין בהם חיוּת מצד עצמם.
אין פירוד
אך חז"ל נוקטים בכל-זאת לשון שבו משולבים 'אבק' ו'עפר' – "מתאבק בעפר רגליהם". המילה 'מתאבק' היא מלשון אבק, ואילו על החכמים נאמר "עפר רגליהם". מכאן למדנו שיש עניין חיובי גם ב'אבק'.
אכן, חז"ל דייקו בלשונם. על החכמים נקטו לשון 'עפר רגליהם', שכן אצל חכמי ישראל אין מציאות של 'אבק', שעניינה פירוד, אלא כל ענייניהם הם בבחינת דבקות ואחדות. ואפילו המדרגה התחתונה של החכמים – 'רגליהם' – אף היא בבחינת דבקות. אולם האדם מן השורה צריך לדעת שמצד עצמו הוא בבחינת 'אבק'.
התבטלות גמורה
האדם נדרש להיות בבחינת 'מתאבק' – להיות 'אבק'. לא דיי לו להיות 'עפר', שכן 'עפר' מבטא מציאות ממשית, שבכוחה להצמיח, ואין זו התבטלות מוחלטת. 'אבק' משמעותו התבטלות גמורה, עד שהאדם מבטל את כל מציאותו ונעשֶה כלי קיבול לקבלת השפע של החכמים.
דווקא ההתבטלות הזאת פותחת את האדם לאור התורה, שכן כל עוד הוא מרגיש את עצמו בבחינת מציאות, אין מציאותו שלו מאפשרת קליטה נכונה ושלמה של התורה. רק כשהוא נעשֶה בבחינת 'אבק', שאין לו מציאות משלו, הוא יכול "להתאבק בעפר רגליהם" של החכמים, והם ייתנו לו כוח ויכולת לצמוח. ויתרה מזו, אין הוא מסתפק בקבלת התורה מהחכמים, אלא הוא "מתאבק בעפר רגליהם" – הוא לומד אפילו מ'רגליהם', ממעשיהם ומאורחותיהם, כלשון חז"ל: "תורה היא וללמוד אני צריך".
(תורת מנחם כרך לג, עמ' 392) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
