אשה כי תזריע (יב,ב)

"אשה" - רומז לתשוקתה של הנשמה לחזור לשורשה האלוקי. שכן השם 'אשה' הוא על שם מקורה של האשה, "כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב).

"כי תזריע" - הזריעה אינה אפשרית אלא בארץ. לומר לך: למרות התשוקה האמורה, אין אדם רשאי 'לברוח' מן העולם, אלא עליו לעבוד עם העולם ובתוכו כדי לבררו ולהעלותו.

(לקוטי-שיחות כרך א עמ' 237)

אשה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב)

מפרש ה'אור-החיים':

"אשה" - זו כנסת-ישראל שנמשלה לאשה.

"תזריע" - היינו קיום המצוות, כדכתיב (הושע י) "זרעו לכם לצדקה".

"זכר" - רומז לגאולה העתידה, שתהיה גאולה נצחית - בחינת "זכר".

"אשה כי תזריע וילדה זכר" - על-ידי מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, נזכה לגאולה אמיתית, גאולה שאין לאחריה גלות.

אדמו"ר הצמח-צדק מוסיף ומבאר, מדוע נמשלו המצוות לזריעה:

א) על-ידי זריעת גרעין בארץ צומחת כמות גדולה של תבואה, וכך גם על-ידי קיום מצווה 'צומח' גילוי אלוקות בעולמות העליונים.

ב) הגרעין אינו צומח אלא במקום הראוי לזריעה (ולא במדבר, לדוגמה), וכך 'זריעת' המצוות אינה אפשרית אלא בישראל; דווקא מעשה המצוות של ישראל פועל 'צמיחת' האור והגילוי למעלה.

(אור-התורה ויקרא עמ' תצז)

זאת תהיה תורת המצורע (יד, ב)
זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו)

כל יהודי נקרא "ישראל", כמאמר (סנהדרין מד) "אף-על-פי שחטא, ישראל הוא". אך יש אנשים המתייחסים אל השם הזה כאל שם הכינוי בלבד, "בשם ישראל יכונה" (ישעיה מד), והם ממציאים לעצמם איזה שם אחר, שם זר.

"מוציא שם רע" - אצל יהודי כזה יש להוציא ולבטל את השם הרע והזר ולגלות בו את שמו האמיתי, "ישראל".

(משיחת שבת-קודש פרשת תזריע תשל"ו)

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (יד, ב)

מי שרואה רע מסויים בזולתו חייב להסיק מכך שגם בו עצמו מצוי מעין של רע זה, ולכן ישתדל לתקנו. וכאשר הוא עושה זאת הרי הוא מתקן גם את חברו (במידה מסויימת), שהרי הרע שבחברו הביא לתוצאה טובה.

זהו שרמז הכתוב:

מצורע - רומז למי שמוציא את הרע מחברו ומתקנו (מצורע - מוציא רע).

"זאת תהיה תורת המצורע" - כיצד ניתן להוציא את הרע מהזולת?

"ביום טהרתו - על-ידי זה שמתקן ומטהר את עצמו ("טהרתו") מהרע שראה בחבירו.

(כתר-שם-טוב עמ' נד)

והובא אל הכהן: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (יד,ב-ג)

מדוע נאמר "והובא אל הכהן", בה-בשעה שהכהן יצא אל המצורע (שכן, למצורע היה אסור להיכנס למחנה כהונה) ? וכן: מדוע נאמר "והובא", שמשמעו שהובא בעל כורחו?

אלא:

"והובא אל הכהן" - אפילו יהודי שנטמא ב"טומאת צרעת" החמורה, והוא נמצא "מחוץ לשלוש מחנות" דקדושה, יובא בסופו של דבר "אל הכהן" וייטהר, שכן דבר ברור הוא ש"לא יידח ממנו נידח" (שמואל ב יד). והדבר יתבצע אפילו אם אין רצונו בכך, כנאמר (יחזקאל כ): "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם".

"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" - בשלב מתקדם יותר מגיע ה"כהן" עד ל"מקומו" של ה"מצורע". כלומר: התעוררות התשובה חודרת לפנימיותו של ה"מצורע", רצונו שכלו ומידותיו, כך שאין הוא זקוק עוד לסיועו של הכהן.

(לקוטי-שיחות כרך ז עמ' 100)

ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית גו' (יד, יד)

אנו רואים שהדם ניתן בשלשה מקומות (באוזן, ביד וברגל), ואילו השמן ניתן בארבעה מקומות (באוזן, ביד, ברגל ובראש).

אומר על כך הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון: רבותינו ז"ל אמרו (נדרים סד) שהמצורע חשוב כמת, וגם במת מצינו המספרים שלוש וארבע: "שלוש לבכי וארבע להספד".

('תורת לוי-יצחק' עמ' שס)

חיבור הפרשיות תזריע-מצורע

"תזריע" מורה על יישוב העולם, ואילו "מצורע" - על הפך יישוב העולם (שכן צרעת באה על עוון לשון-הרע, שמפריד בין איש לאשתו ובין אדם לרעהו). כיצד אפוא יכולות שתי פרשות אלה להיות מחוברות?

אלא: "תזריע" מורה על עבודת ה' בדרך חיובית, "עשה טוב", ואילו "מצורע" מורה על עבודה בדרך השלילה, "סור מרע". החיבור של "תזריע" ו"מצורע" מלמדנו, שיש לעסוק בשניהם (לא רק בזמנים שונים, אלא גם) בעת ובעונה אחת.

ובמילים פשוטות: העבודה דשלילת הרע אינה דורשת יגיעה והתעסקות נפרדות ובזמן המיוחד לכך, אלא העבודה בקו החיוב היא שפועלת בדרך ממילא את ביטול ושלילת הרע.

(משיחת שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשמ"ח)