נושאים נוספים
	התקשרות 943 - כל המדורים ברצף
	תיקון 'מכה נפש' על-ידי התורה
	עבודה של ראייה לעתיד
	הגאון רבי יוסף ענגיל
	פרשת ראה
	"ותן חלקנו בתורתך"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 943, ערב שבת-קודש פרשת ראה, כ"ט במנחם-אב ה'תשע"ב (17.08.2012)

  דבר מלכות

תיקון 'מכה נפש' על-ידי התורה

מדוע אין בתורה עונש מאסר? * לכל אדם יש תפקיד שעליו למלא במשך ימי חייו, וגם כאשר חטא ימשיך למלא את תפקידו בעיר המקלט * אצל התנאים ואמוראים, וגם אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, האירה בחינת החסד שבתורה, ולכן מצאו לימוד זכות על כל אחד * העצה ל"מכה נפש" בעבודת ה', גם כאשר נמצא בדרגת "מדבר" – לנוס אל דברי התורה שקולטים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע שב"אלול", שמו של חודש החשבון על עבודת כל השנה, מרומזים הראשי-תיבות של כל עניני העבודה – ג' הקוין תורה עבודה וגמ"ח:

"אלול" ראשי-תיבות "אני¹ לדודי ודודי לי"² – שהוא עניין התפלה, קו העבודה, כמאמר רז"ל³ "איזו היא עבודה שבלב זו תפלה".

"אלול" ראשי-תיבות "איש⁴ לרעהו ומתנות לאביונים"⁵ – שהוא עניין הצדקה וגמילות חסדים.

ו"אלול" ראשי-תיבות "אנה⁶ לידו ושמתי לך"⁷ שנאמר בערי מקלט, שרומז על קו התורה, כדלקמן.

ב. ויש לבאר תחילה כללות עניין ערי מקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה – "ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" – ובהקדמה⁸:

אצל אומות העולם ישנו עונש של ישיבה בבית-כלא, מה שאין כן בתורה, להבדיל, עליה נאמר⁹ "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", לא מצינו עונש של ישיבה בבית-כלא. – מצינו אמנם ש"מכניסין אותו לכיפה"¹⁰, אבל, אין זה עונש של ישיבה בבית-כלא, כי אם בתור הכנה והתחלה דעונש אחר (עונש מיתה).

וטעם הדבר:

אומות העולם יודעים אודות (ויש להם) עולם אחד בלבד, עולמנו זה, שבו חיים שבעים שנה, שמונים שנה, כמו שכתוב¹¹ "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", ולכל היותר, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"¹², ובמילא, כאשר אדם חוטא ופוגם ועובר את הדרך, וגורם נזק וקלקול לעולם (העולם היחידי שקיים), תופסים אותו וסוגרים אותו לבדו בבית-כלא כדי שלא יגרום נזק וקלקול לעולם.

ואף שעל-ידי זה נוטלים ממנו את החופשיות הדרושה כדי למלא תפקידו, ובמילא, בטל אצלו כללות עניין שכר ועונש וכללות תכלית בריאתו במשך שאר שנות חייו, שעל-ידי זה נעשה "אויס מענטש" – הרי זה דבר המוכרח, בלית ברירה, לצורך מניעת נזק וקלקול לרבים, שכן, כשמדובר אודות יחיד ורבים, מכריעים הרבים את היחיד, ובהכרח להפקיר את היחיד לטובת הרבים.

אבל על-פי תורה, להבדיל, שהיא תורת חיים ותורת חסד, "טוב לשמים וטוב לבריות"¹³ – לא יתכן להפקיר דבר אחד בשביל דבר שני, גם לא להפקיר את היחיד ולגרום לו נזק לצורך מניעת נזק לרבים.

[ובסגנון נגלה דתורה – שהרי לכל דבר יש מקור בנגלה דתורה – כל קבוע כמחצה על מחצה, ואינו בטל ברוב¹⁴].

תורה – אינה גורמת נזק, וגם עונשי התורה אינם לשם עונש סתם, אלא לצורך תיקון החטא¹⁵, ולכן, לא שייך עונש של ישיבה בבית-כלא, שעל-ידי זה שוללים ממנו את האפשרות והיכולת למלא תפקידו ושליחותו.

"ימים יוצרו ולו אחד בהם"¹⁶. לכל אדם נקבע בבית-דין של מעלה זמן מוגבל של ימים כדי למלא תפקידו ושליחותו, וכל רגע ורגע בימי חייו צריך לנצל למילוי תפקידו ושליחותו, ולכן, אי-אפשר להענישו בישיבה בבית-כלא שעל-ידי זה מונעים ממנו למלא תפקידו ושליחותו בחיים.

בכל מעמד ומצב שהוא, גם אם חטא ופגם ועבר את הדרך, מוטל עליו החיוב להמשיך במילוי תפקידו ושליחותו בחיים, ו"בהדי כבשא דרחמנא למה לך"¹⁷, וכפי שכותב אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע¹⁸ שאין אתנו יודע עד מה בסוד הבירורים, ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו צריך לקיים כל מצוה שבאה לידו, מבלי לעשות חשבון איך יקיים דין ב"חושן משפט" בשעה שעדיין חסר אצלו בקיום הדינים של "אורח חיים", וכיוצא-בזה.

[ושאני עונש מיתה – א) שאין זה באופן שמפקירים מציאותו בשביל טובת הרבים, כי אם, שמצד עצמו (כיחיד) מגיע לו עונש מיתה, בשביל התיקון שלו, ב) ואין זה באופן ששוללים ממנו האפשרות למלא תפקידו ושליחותו בחיים, כי לאחרי שהתורה (ובמילא גם בית-דין של מעלה) פוסקת שאינו צריך לחיות יותר, אין לו עוד תפקיד ושליחות].

ומזה מובן שתוכנה של ישיבה בעיר מקלט למכה נפש בשגגה אינו עונש של ישיבה בבית-כלא – כי גם בהיותו במעמד ומצב ש"גואל הדם" יכול להרגו מוטל עליו החיוב למלא תפקידו ושליחותו¹⁹, ובמילא, אי-אפשר להושיבו בבית-כלא ולמנוע ממנו למלא תפקידו ושליחותו – כי אם עונש של גלות, כמו שכתב החינוך²⁰ "שיצטער צער גלות . . שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו כו'", אבל ביחד עם זה, צריכים ליתן לו כל הדרוש למילוי תפקידו ושליחותו כאדם חפשי, ועד כדי כך, ש"תלמיד שגלה מגלין רבו עמו"²¹, היינו, שעם היותו תלמיד שאינו הגון, מכל מקום מגלין רבו עמו, כדי שיוכל ללמוד תורה מרבו כמקודם.

ג. וביאור עניין עיר מקלט לנוס שמה מכה נפש בשגגה – בעבודת האדם:

מכה נפש – קאי על החוטא ופוגם ועובר את הדרך, שעל-ידי זה פוגם בנפשו, בנפש האלקית ובנפש הבהמית, אלא, שנפש האלקית היא בקיום נצחי, ואי אפשר להפרידה מאלקות, כי גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך²², אבל בנוגע לנפש הבהמית, הרי זה בבחינת "מכה נפש".

והטעם שנקרא "מכה נפש בשגגה" – יש לומר, על-פי מאמר רז"ל²³ "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וכיון שלולי ה"רוח שטות" לא היה עובר עבירה, אי אפשר לדון ולהעניש אותו על הכאת נפש, שהרי אפילו אצל אומות העולם לא מענישים שוטה רחמנא-ליצלן,

[ועל-פי זה יש לבאר מה שכתוב בגמרא²⁴ ש"סנהדרין ההורגת אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית . . רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם" – שלכאורה אינו מובן: כאשר על-פי תורה ישנו חיוב מיתה אי אפשר לוותר ולפטרו, ואמרו רז"ל²⁵ "כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו חייו" – כי, התנאים והאמוראים שלמדו תורה (ביחד עם המאור שבתורה) כפי שהיא בשורשה למעלה²⁶, האיר אצלם אור התורה כפי שהיא תורת חסד, ובמילא, היו יכולים למצוא על כל אחד ואחד לימוד זכות (ועל דרך אופן עבודתו של הרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשוב). ומתחיל מהלימוד זכות הכללי – "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"],

ואף-על-פי-כן, לא פוטרים אותו לגמרי, כיון שהוא אשם בכך שהניח ("ער האָט צוגעלאָזט") לרוח שטות להיכנס ולשלוט בו, ולכן דנין אותו (על כל פנים) כמכה נפש בשגגה.

והתיקון לזה – "ונס אל אחת מן הערים האל"²⁷, ערי מקלט:

איתא בגמרא²⁸ "מנין לדברי תורה שהן קולטין, שנאמר²⁹ את בצר במדבר וגו' [וכתיב בתריה³⁰] וזאת התורה", היינו, ש"עיר מקלט" קאי על תורה.

והביאור בזה – על-פי מאמר רז"ל³¹ "אמר הקב"ה לאדם נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה, דכתיב³² כי נר מצוה ותורה אור, ונרך בידי זו הנפש, דכתיב³³ נר ה' נשמת אדם, אם שמרת את נרי אני משמר את נרך",

שמזה מובן שהתורה היא חיות הנפש, ולא עוד אלא שהתורה היא גם החיות של נפש הבהמית, כמובן מזה שאצל בני-ישראל גם חיות הגוף הגשמי הוא מנפש האלקית (כמבואר בתניא³⁴ ובארוכה בקונטרס ומעין³⁵), ולכן, על-ידי הקליטה בתורה (דברי תורה קולטין) שממנה נמשך חיות הנפש, נעשה תיקון "מכה נפש (בשגגה)".

וזהו תוכן הרמז בראשי-התיבות "אלול", "אנה לידו ושמתי לך" – שכאשר עושים חשבון הנפש מכל השנה ורואים שחסר פה ושם, וישנם עניינים בלתי-רצויים שהם בבחינת מכה נפש בשגגה ("אנה לידו"), אין ליפול בייאוש ח"ו, כיון שהקב"ה אומר "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", ערי מקלט, שזהו עניין התורה, "דברי תורה קולטין".

ד. ויש להוסיף ולדייק בלימוד "מנין לדברי תורה שהן קולטין שנאמר את בצר במדבר וגו' וזאת התורה" – שמעתיקים מהכתוב גם תיבת "במדבר" (אף שלצורך הלימוד עצמו מספיק לכתוב "את בצר גו' וזאת התורה", ללא תיבת "במדבר") – שהקליטה בתורה מועילה גם כאשר נמצאים "במדבר".

ובהקדמה:

כשפונים ליהודי אמריקאי ומספרים לו אודות קיומה של "תורה", שואל: "תורה" – כמה שנים קיימת? ועונים לו: שלשת אלפים ושלש מאות שנה לערך – מגיב בפליאה: אם-כן, הרי זו היסטוריה ישנה ("איינטשענט היסטערי")!

מה היא – ממשיך לשאול – התורה הזאת? ועונים לו: התורה מורה לאדם כיצד להתנהג. בבוקר, בקומו משנתו, צריך ליטול ידיו, ואחר כך צריך לילך לבית-הכנסת יחד עם העשרה בטלנים כדי להתפלל בציבור.

תפלה – ממשיך לשאול – כמה זמן לוקחת? לא הרבה – עונים לו – שלושים דקות לערך. נו, ואחר כך – ממשיך לשאול – מה עושים? אחר כך – עונים לו – אומר הרבי שצריכים לומר שיעור תהלים. ומה אחר כך – ממשיך לשאול? אחר כך, עונים לו, צריך להיות קביעות עתים לתורה.

– "טערעבּל", עונה הוא, הרי זה בזבוז זמן ("ווייסט אָוו טיים")...

נוּ מילא, ומה הלאה, ממשיך לשאול? אחר כך, עונים לו, צריכים לאכול פת שחרית, שעל-ידי זה מבטלים כמה מחלות³⁶.

– איזה סיפורים מספרים לי ("וואָט קיינד אָוו ביזנעס איז דעט"), שואל בתמיהה, בימינו אלו גילו דברים חדשים, ומה מספרים לי מהתורה שנכתבה לפני 3300 שנה?!...

ובכל אופן – ממשיך לשאול – לאחרי כל זה הנני כבר חפשי? כן, עונים לו, לאחרי זה הנך יכול לילך לעסקיך, אבל, הנך צריך להיזהר מגניבה, השגת גבול, לשון הרע, עליך להפריש מעשר מהרווחים בעסק, בשבת וימים-טובים צריך להיות העסק סגור, וגם בימות החול, עליך להפסיק באמצע העסקים ("אינמיטן די רעכטע ביזנעס") ולחזור לבית-הכנסת בין העשרה בטלנים ולהתפלל מנחה, ובלילה עליך להתפלל מעריב, ולאחרי מעריב הנך יכול לאכול "סאַפּער".

ולאחרי כל הבעיות ("טראָבּעל'ס") שצריך לעבור במשך כל היום – ממשיך לשאול – הנני כבר חפשי לגמרי? יכול אני לצפות ב"טעלעוויזיע", לילך ל"מוּאוִי", לשחק "ברידזש" וכיו"ב? – לא, עונים לו, הגמרא³⁷ אומרת ש"לא איברי ליליא . . אלא לגירסא", היינו, שבלילה צריכים ללמוד תורה.

גמרא – שואל הוא – מה היא, וכמה זמן קיימת? ועונים לו, לפני 1900 שנה לערך היו רבינא ורב אשי שסידרו הגמרא, ושם כתוב, כאמור, שצריכים לנצל את הלילה ללמוד תורה! ואחר כך צריכים לקרוא קריאת שמע על המטה ולעשות "חשבון הנפש" על כל היום!

אם כן – מפטיר בסיום השיחה – אין זה בשבילי, כי, בסדרים כאלה אי אפשר לעשות "ביזנעס"!...

ולכאורה יכול לטעון: כיון שנמצא לבדו ב"מדבר", מדבר ברוחניות – איך יוכל להיזהר מ"נחש שרף ועקרב", ולא זו בלבד אלא גם לפעול על הזולת?! והמענה לזה – שיש לו את הכוח מאברהם אבינו, "אחד היה אברהם"³⁸, שנקרא "אברם העברי"³⁹, על שם ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"⁴⁰.

וזהו גם הדיוק "את בצר במדבר וגו' וזאת התורה":

גם כשנמצאים "במדבר", הרי, על-ידי התורה ("וזאת התורה") ישנו הכוח להיות במעמד ומצב של "בצר", עיר בצורה מוקפת חומה דלתיים ובריח⁴¹, חומה שעל-ידה נעשית ההגנה מפני השפעה בלתי-רצויה של המדבר, ודלתיים ובריח שפותחים אותם מזמן לזמן לצורך ההשפעה ד"בצר" על ה"מדבר" (על-פי הוראת והשגחת שומרי החומה, שהם קובעים מתי ולכמה זמן לפתוח הדלתות, את מי להוציא מבצר למדבר ואת מי להכניס מהמדבר לבצר).

ועל-ידי זה פועלים את תכלית "בצר במדבר" – שלא זו בלבד ש"בצר" נשארת בשלימותה, אלא עוד זאת, שנעשית ההשפעה מ"בצר" על ה"מדבר", שתמורת זה שה"מדבר" מצד עצמו הוא "ארץ . . לא ישב אדם שם"⁴², יתקיים סוף סוף מה שכתוב⁴³ "ישם מדבר לאגם מים גו' ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב ויזרעו שדות ויטעו כרמים וגו'".

ה. אמנם, בקליטת התורה להציל "מכה נפש בשגגה" ישנו תנאי – "וזאת התורה אשר שם משה", שצריך להיות "תורת משה" דווקא:

כדי להינצל מ"גואל הדם", "הוא שטן הוא יצר-הרע הוא מלאך המות"⁴⁴, לא מספיקה ההחלטה להתנהג על-פי התורה, כי, היצר-הרע הנקרא "דער קלוגינקער" יכול להטות את שכל האדם (על-ידי הרצון שמטה את השכל) שיהיה נדמה לו שמתנהג על-פי התורה. וכמו שכתב הרמב"ן⁴⁵ שיכול אדם להיות "נבל ברשות התורה".

והעצה לזה – "וזאת התורה אשר שם משה" – שההנהגה על-פי התורה תהיה על-פי הוראת משה דווקא, ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא⁴⁶, משה שבדורנו.

צריכים להתנהג על-פי הוראותיו של משה בכל העניינים, ולדוגמא בנוגע ללימוד התורה ("וזאת התורה אשר שם משה") – שהלימוד צריך להיות ביראת שמים, ונעשה על-ידי הקדמת התפלה, כלשון חז"ל⁴⁷ "מבית הכנסת לבית המדרש" (תפלה ואחר כך תורה), שבאה לאחרי הקדמת "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"⁴⁸.

ועל-ידי קיום הוראותיו של משה ("תורת משה") מצליחים לעבור את המדבר ("את בצר במדבר גו' וזאת התורה אשר שם משה") ולהינצל מ"נחש שרף ועקרב"⁴⁹,

– בזמן המלחמה היתה קבוצה מאנ"ש במקום מסויים שלא יכלו ליצור קשר עם הרבי לשאול חוות-דעת על דבר נסיעתם, והתנהגו על-פי הכלל הידוע שבמקרה כזה שואלים אצל "אַ עולם'שן" ועושים להיפך... ועל-ידי זה הצליחו להציל חייהם כו' –

וכך ממשיכים בקיום הוראותיו של משה שבדורנו, ובהתקשרות אליו, עד ביאת המשיח, וגם לאחרי זה.

– ישנם כאלה שחולמים חלומות וחושבים שבביאת המשיח יהיה איזה רבי אחר ("עפּעס אַן אַנדער רבי"). האמת היא, שכשיבוא משיח יהיה לנו את הרבי שלנו ("מיר וועלן האָבן אונדזער רבּי'ן"). יהיה אותו הרבי ואותם החסידים.

הרבי סיפר לי⁵⁰ שאביו אדמו"ר נ"ע היה נוהג להניח את האפיקומן של בני הבית ביחד עם האפיקומן שלו, וכששאל אצלו טעם הדבר, השיב לו, שהאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח שנאכל בחבורה לכל בני הבית, וכך יהיה גם כשיבוא משיח. ומזה מובן שגם כשיבוא משיח יהיו כל השייכים אל הרבי (בני הבית) ביחד עם הרבי.

ו. ויש להוסיף בביאור המשך הכתוב – "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני-ישראל":

"לפני" הוא (גם) מלשון פנימיות, ופירוש "זאת התורה אשר שם משה לפני בני-ישראל", הוא, שמשה השתדל ("משה האָט זיך אָפּגעגעבן") להגיע ("דערלאַנגען") לפנימיות בני-ישראל (והרי כל אחד יודע עד כמה קשה להגיע לפנימיות).

ומזה מובן שההתקשרות למשה צריכה להיות "כמים הפנים לפנים"⁵¹ – לפנימיות של משה.

ובלשון הכתוב⁵²: "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש", שעל-ידי התגלות פנימיות הנשמה ("פני") מגיעים לפנימיות למעלה ("פניך הוי'")⁵³, ודוגמתו גם בנוגע לרבי, משה שבדור, שהוא ממוצע המחבר⁵⁴.

אלה שעד עתה "לקחו" את החיצוניות של הרבי צריכים להשתדל עתה "לקחת" את הפנימיות שלו, ואלה שגם בעבר לקחו את ה"פנימיות", צריכים להוסיף ולקחת הפנימיות דפנימיות.

(משיחת ח"י אלול ה'שי"ת. תורת מנחם כרך א עמ' 195-202)

_______________________

1)    שה"ש ו, ג.

2)     שעה"פ עה"פ. משפטים כא, יג. פע"ח שער ר"ה פ"א. ועוד.

3)     תענית ב, א.

4)     אסתר ט, כב.

5)     ספר ערוגת הבשם, א"ר (ר"ס תקפא) בשם ס' אמרכל.

6)     משפטים שם.

7)     ל"ת, שעה"פ וסה"ל עה"פ. פע"ח שם.

8)     בהבא לקמן – ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ט ע' קצד. לקו"ש חכ"ה ע' 215 הערה 17. וש"נ.

9)     ואתחנן ד, ו.

10)   סנהדרין פא, ב – במשנה.

11)   תהלים צ, יו"ד.

12)   בראשית ו, ג.

13)   קידושין מ, א.

14)   כתובות טו, א.

15)   ראה לקו"ש חכ"ב ס"ע 71 ואילך. וש"נ.

16)   תהלים קלט, טז.

17)   ברכות יו"ד, סע"א.

18)   אגרות-קודש שלו ח"א ע' רסו.

19)   ויתירה מזה – גם מי שנגמר דינו למיתה, כל זמן שהוא עדיין חי, ה"ה מחוייב בציצית ותפילין ושאר חיובי התורה.

20)   מצוה תי.

21)   מכות יו"ד, א. רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש רפ"ז. וראה לקו"ש חכ"ט ע' 33 ואילך.

22)   תניא ספכ"ד.

23)   סוטה ג, א.

24)   מכות ז, א – במשנה.

25)   ב"ק נ, סע"א.

26)   ראה ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי וישלח כ, ב.

27)   ואתחנן ד, מב.

28)   מכות יו"ד, א.

29)   שם, מג.

30)   שם, מד.

31)   דב"ר פ"ד, ד. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' רצה ואילך.

32)   משלי ו, כג.

33)   שם כ, כז.

34)   אגה"ת פ"ו.

35)   מאמר ז.

36)   ראה ב"ק צב, ב. וש"נ.

37)   עירובין סה, א.

38)   יחזקאל לג, כד.

39)   לך לך יד, יג.

40)   ב"ר ספמ"ב.

41)   ע"פ לשון הכתוב – דברים ג, ה.

42)   ירמי' ב, ו.

43)   תהלים קז, לה-לז.

44)   ב"ב טז, א.

45)   ר"פ קדושים.

46)   תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

47)   ברכות בסופה. וש"נ.

48)   שם רפ"ה (ל, ב).

49)   עקב ח, טו.

50)   ראה "רשימות" חוברת ה ס"ע 19. ריש ע' 21.

51)   משלי כז, יט.

52)   תהלים כז, ח.

53)   ראה סה"מ מלוקט ח"ג ע' רפא ואילך. וש"נ.

54)   ספר השיחות תורת שלום ע' 158.

 משיח וגאולה בפרשה

עבודה של ראייה לעתיד

לראות בעיניים שהמלך בשדה

שם הפרשה – "ראה" – מדגיש את מעלת הראייה, שעל-ידה מתאַמֵת הדבר בתכלית התוקף, באין ערוך לגבי שמיעה.

וכפי שמצינו גם בנוגע ללימוד התורה – שתכלית שלימות לימוד התורה, לעתיד לבוא, "תורה חדשה מאיתי תצא", יהיה באופן של ראייה, כמבואר בדרושי חסידות.

ומביאים דוגמה לדבר – כדי לקרב יותר אל השכל כו' – שהאריז"ל השיג בשעה אחת מה שצריך לומר בדיבור פ' שנה, מכיוון שהשגתו היתה בבחינת הראייה.

והנה, מכיוון שכל עשרה מישראל קורין בתורה (בשבת זה) פרשת ראה, ובברכה לפניה ולאחריה – בהכרח לומר שאין זה "הלכתא למשיחא", כי אם שגם עתה שייך עניין הראייה, על-כל-פנים אפס קצהו ושמץ מנהו מהראייה שלעתיד לבוא.

והעניין בזה... שהעבודה דחודש אלול, "אני לדודי ודודי לי", צריכה להיות באופן של ראייה, היינו, לא רק ששומע, אלא כאילו רואה בעיניו ממש שהמלך בא אליו, ומקבלו בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, שאז העבודה היא ביתר שאת וביתר עוז, עד לעילוי שבאין ערוך.

ועל דרך זה בנוגע לפעולה על הזולת – שלא מספיק שפועל אצל "אנשי השדה" העניין ד"אני לדודי", אלא צריך גם להביאם לתכלית השלימות, כמו בנוגע לעצמו – באופן של ראייה – (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכמה מקומות שהשפעה אמיתית היא באופן שהמושפע נעשה כמו המשפיע).

ומזה מובן גם בנוגע לכללות השליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה – שמילוי השליחות הוא באופן שרואה בעיניו ממש שמטילים עליו שליחות זו, שאז ממלא את השליחות במילואה ובשלימותה, ובאופן ד"נרות להאיר".

והרי מילוי השליחות של הפצת המעיינות חוצה ממהר ומזרז את ביאת משיח צדקנו – כדברי הבעל שם טוב ששאל אצל משיח, בהיכל משיח, "אימת אתי מר", והשיב לו, לכש"יפוצו מעיינותיך חוצה" – שאז יהיה שלימות עניין הראייה, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'".

(משיחת שבת פרשת ראה, מברכים החודש אלול ה'תשמ"ז; התוועדויות ה'תשמ"ז כרך ד, עמ' 264-263 - בלתי מוגה)

הקב"ה ישתעשע לעתיד עם ישראל

כתוב בדרוש הצמח-צדק ד"מחר" (חודש) קאי אלעתיד-לבוא, על-דרך מאמר רז"ל "למחר לקבל שכרם", כי לעתיד לבוא יהיה גילוי אור חדש שלא האיר גם קודם הצמצום. ועל-ידי זה יהיה אז חידוש הכי גדול בכל העניינים, בישראל – שהם עתידים להתחדש כמותה [...] והקב"ה ישתעשע (וועט זיך צאצקען) עם ישראל, שעל-ידם נתמלא הכוסף והתשוקה שלו להיות לו דירה בתחתונים. [...] ועל-ידי ישראל ותורה יהיה חידוש גם בבריאה – שמים חדשים וארץ חדשה. וממשיך הכתוב, "כן יעמוד זרעכם ושמכם", שגם לעתיד-לבוא, כשיהיה שמים וארץ חדשים יהיה עומד וניכר עבודת ישראל עכשיו, שעל-ידה נעשה החידוש.

(התוועדויות תשנ"ב כרך א, עמ' 310)

 ניצוצי רבי

הגאון רבי יוסף ענגיל

מגדולי גאוני פולין, שהרבי חיבב ודן בדברי תורתו * ייחס לו כתיבה חדשנית ובלתי רגילה, בדומה לסגנונו של הגאון הרוגוצ'ובי * הזכיר רבים מהכללים שבספריו וציין אליהם, ואף תירץ קושיה שלו על הצמח-צדק * שלושה אופנים בשליחות שהרבי הזכיר לעיתים קרובות, ועוד פנינים ודוגמאות מתורתו במשנת הרבי

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

רבי יוסף ענגיל, שנולד ביום שביעי של חנוכה תרי"ט ונפטר בא' במרחשוון תר"פ, היה ראש ישיבה ורבה של העיר קראקוב שבפולין. בצעירותו כונה 'העילוי מטרנוב' והיה חברו של רבי מאיר אריק.

עשרות חיבורים תורניים רשם וכתב, אך רק חלק קטן ראה את אור הדפוס. בין חיבוריו המפורסמים:

"בית האוצר" (אנציקלופדיה למושגים תלמודיים ותורניים שנערכו או הוגדרו על-ידו). "לקח טוב" (חקירות תלמודיות), "אתוון דאורייתא" (כנ"ל). "ציונים לתורה" (כנ"ל – אך בקצרה ובתמציתיות). "גליוני הש"ס", הגהות וחידושים על בבלי וירושלמי זרעים, מועד, נשים ונזיקין.

וכך התבטא הרבי באחרון-של-פסח תשל"ו (שיחות קודש תשל"ו כרך ב, עמ' 104) כאשר דיבר בשיחה ארוכה בעניין איסורי גברא ואיסורי חפצא, והתבסס על דברי ר' יוסף ענגיל בספרו 'אתוון דאורייתא' (כלל יו"ד), ובספרו 'בית האוצר' (כלל קכה, קכז) ובעוד אחרונים (וראה גם כן 'צפנת פענח').

הרבי הקדיש דברים למיוחדותו של ר"י ענגיל:

בכלל זהו דבר מעניין ("דבר פלא") שלא שמו לב אודותיו שהגאון הרוגוצ'ובי ור' יוסף ענגיל הנה באופן כללי ישנו קו משותף בדרך לימודם, אם כי יש חילוקים כלליים ביניהם:

א) הרוגוצ'ובי כותב מאוד בקצרה, ובאופן כללי ביותר. הוא מוצא כללים לכל התורה כולה. ברם ר"י ענגיל כותב באופן נרחב וחזק, אם כי לא עם ה'ברייטקייט' של הראגוצ'ובי. ב) אצל הר"י ענגיל ישנם חידושים – אך ענינים וגדרים חדשים ומושגים מיוחדים כמו אצל הרוגוצ'ובי לעת-עתה לא מצאתי.

בד בבד מוצאים נקודות משותפות ביניהם, אשר שניהם מחפשים את הענין הכללי והגדר הכללי שניתן למצוא בכמה ענינים בתורה, ואפילו מממונא לאיסורא, או מאגדה להלכה, שענין זה קיים אצל שניהם.

נקודה כללית הכוללת הכול

בהתוועדות יום שמחת תורה תשי"ט (תורת מנחם כרך כד, עמ' 155-157) הזכיר הרבי כלל (שכלל הרב יוסף ענגיל) "שכאשר מצטרפים כמה פרטים יחד, אזי נכללים כולם בנקודה אחת שלמעלה מהם וכוללת כולם" – ראה בארוכה ציונים לתורה (להר"י ענגיל) כלל לח. וש"נ.

בהמשך הזכיר הרבי כי "כלל זה הוא יסוד לקושיה שהקשה הר"י ענגיל על שו"ת אדמו"ר הצמח צדק", ואת תוכן הדברים הביא הרבי בהרחבה, כדלהלן:

הצמח צדק מבאר (או"ח סימן לו) שההלכה שאין מצוות עונג שבת דוחה חצי שיעור ביום-הכיפורים היא משום שבמפורש אמרה תורה "תענו את נפשותיכם", אם-כן נתבטלה מצוות עונג, ואם-כן אין כאן שום מצווה שתדחה אף חצי שיעור ביום-הכיפורים.

והקשה הר"י ענגיל שהיה לו לצמח-צדק לתרץ בפשטות, שכאשר חל יום-הכיפורים בשבת נעשו ב' העניינים נקודה אחת, ואין קדושה אחת גורעת מחברתה, אלא אדרבה – מוספת בה, ולכן אי-אפשר שקדושת שבת תדחה את עינוי יום הכיפורים, מכיוון ששניהם נעשו נקודה אחת, עיין שם.

והרבי מתרץ:

אבל באמת אין זו קושיא, מב' טעמים: א) הצמח צדק כתב תשובתו לדעת השואל – תשובה זו היא מהתשובות שהן ביאורים על שאלות בשקלא-וטריא של תורה ולא כמו רוב התשובות על שאלות בהלכה למעשה – שלדעתו (של השואל) שבת ויום-הכיפורים הם ב' ענינים נבדלים ולא נקודה אחת;  ב) גם אם נאמר ששבת ויום הכיפורים נעשים נקודה אחת – מי יימר שקדושת שבת מוסיפה ביום-הכיפורים (וכבר חל חיוב העינוי), אימא איפכא, שקדושת יום הכיפורים מוסיפה בשבת (ויחול מצות עונג שבת).

בין תפילין של ראש לשל יד

כדוגמה בולטת לכך – השוואה לרוגוצ'ובי – (כדברי הרבי לעיל) מוצאים אנו בליקוטי שיחות (כרך טל עמ' 24), שם מביא הרבי את ביאור הרוגוצ'ובי (בצפנת פענח) בהבדל שבין תפילין של יד לתפילין של ראש: "דגבי תפילין של יד המצוה היא [מעשה] ההנחה או הקשירה... אבל בשל ראש המצווה היא שיהיה מונח", ולפיו מבסס הרבי ביאור נרחב בדעת הרמב"ם שהקדים תפילין של ראש לתפילין של יד.

הרבי מציין: "וראה גם גליוני הש"ס (להר"י ענגל) לירושלמי זרעים כרך א אות מד (בדעת הירושלמי)".

ג' אופנים בגדר שליחות

בשיחות רבות (ראה לקוטי שיחות כרך לג, עמ' 113 ואילך) הביא הרבי את "החקירה הידועה – ראה לקח טוב להר"י ענגל כלל א בארוכה (והביא ראיות לכל הצדדים)" בעניין השליחות – ששלוחו של אדם כמותו, שיש לבארו בכמה אופנים:

א. "כמותו" ממש – בנוגע לעושה המעשה, שגוף השליח הוא כגוף המשלח (ובדרך ממילא מתייחסת עשיית השליח למשלח).

ב. "כמותו" – (רק) בשייכות לכוח העשייה של השליח או למעשה, כי עשיית השליח היא כמו עשיית המשלח.

ג. "כמותו" – רק בנוגע לתוצאות המעשה. בלשון אחר: לחפצא שבו נעשית העשייה – שגם עשייתו של השליח אינה של המשלח, אלא שעשיית השליח בחפצא הרי זו (פועלת אותו דבר שפועלת) עשיית המשלח.

אגב זה מציין הרבי (ראה לקו"ש שם עמ' 113 הערה 10):

ולהעיר מלשון אדמו"ר הזקן (קונטרס אחרון לשו"ע או"ח סימן רסג סעיף כה): כעושה בעצמו ממש כו' הרי זה כאילו אוחז ידו של חבירו כו' שנעשית כידו אריכתא.

האבות לפני מתן תורה

יש מהראשונים הסבורים שהאבות כבר יצאו מגדר בן נח והיה להם דין ישראל, ואין לומר שבמתן תורה היתה הגירות של עם-ישראל.

הרבי (לקוטי שיחות כרך לג עמ' 33 הערה 73) מציין: ראה בארוכה פרשת דרכים דרך האתרים דרוש א'. בית האוצר (להר"י ענגל) כלל א. וש"נ.

ומוסיף:

ובבית האוצר שם (סוף אות ח'), דמהך מימרא דכריתות (שאבותינו נכנסו לברית במילה טבילה כו') מוכח בפשיטות שמקודם לכן (מתן תורה) היה להם דין בן-נח.

ולהעיר מאור התורה [=להצמח צדק] משפטים (כרך ח) ע' ג'  מב.

בשיחה אחרת (לקו"ש חלק לה עמ' 182 הע' 20) מציין הרבי:

וראה השקלא-וטריא בבית האוצר שם, איך אכל יצחק משחיטת עשו, שפירש לעבודה זרה (רש"י תולדות כה, כז).

ועוד מציין הרבי (לקו"ש חלק לה עמ' 267) בעניין דברי הרמב"ם (פירוש המשניות להרמב"ם חולין סוף פרק שביעי) שבשעת מתן תורה נתחייבו אבותינו לראשונה בתורה ומצוות.

ועל כך כותב בהערה 39:

וכבר העירו (בית האוצר כלל א' אות ז) מלשון הרמב"ם הלכות מלכים ריש פרק ט "ונשלמה תורה על-ידו".

והרבי מעיר על כך שבמדרש ויקרא-רבה מפורש: "לא נענשו עליה עד שנשנית באוהל מועד", עיין שם.

גם סברא תורה היא

"בכמה מקומות בש"ס מבואר שדבר המוכח מסברא הוא מן התורה". והרבי (לקו"ש כרך לה עמ' 64) מציין בקשר לכך:

במסכת כתובות כב, א (ועוד) "למה לי קרא סברא הוא". וראה פני יהושע ברכות לה, סע"א. בית האוצר מערכת א כלל קלא. ושם (בסופו) מביא מחזקוני (נח ז, כא) "יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכוח סברת הדעת אף-על-פי שלא נצטוו".

ולפעמים הטפל חשוב מן העיקר:

בספר לקח טוב כלל יז בתחילתו מוכיח הר"י ענגל שמוכח בכמה מקומות דאפשר לטפל שיהיה חמור מן העיקר – את דבריו אלו מביא הרבי בליקוטי שיחות (כרך לד עמ' 79).

חיוב המצוות קודם זמנן

האם חיוב המצווה נחשב גם בזמן ההכנה שלפניו? – כך נאמר במהלך שקלא-וטריא של שיחה (לקוטי שיחות כרך לה עמ' 66):

מצוות שעצם קיומן צריך להיות בזמן מסויים, מכל מקום החיוב שיתקיימו בזמנן הוא תמידי. ולכן מי שמתעצל להשיג ד' מינים קודם החג, ולכן לא היה יכול לקיים מצות נטילתם בזמנה נחשב כמבטל מצוות עשה.

הרבי מציין עוד כי בספר לקח טוב של הר"י ענגיל כלל ו' אות ג' האריך בנושא (אם יש חיוב גם קודם זמן המצוה) והוכיח מטעמו של בעל המאור, בטעם שאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, ד"מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי, ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין זה דבר שעומד בפני פיקוח נפש", הרי – מוכיח ר"י ענגיל – דלפני ג' ימים קודם שבת אינו מחוייב לדאוג על שמירת שבת.

אבל – כותב הרבי – יש לחלק, דהתם הרי מה שיעשה בשבת הוא בהיתר כיון שפיקוח נפש דוחה שבת, ואין האיסור בפחות מג' ימים רק מפני שנראה כמתכוון לדחות את השבת (ועל דרך זה הוא בעוד דוגמאות שמביא שם).

אונס רחמנא פטריה

חקירה נרחבת (בית האוצר מערכת הא' כלל כד) חוקר ר"י ענגיל בגדר אונס רחמנא פטריה: א) למרות שמעשה העבירה נחשב כמעשה האדם מכל מקום אי אפשר לחייבו (עונש וכיוצא-בזה) על דבר שנעשה בעל כורחו. או – ב) שמכיוון שהדבר נעשה בעל כורחו לא נחשב הדבר כעבירה.

הרבי משתמש בחקירה זו בביאור גדר האיסור של שכחת התורה (ליקוטי שיחות כרך לד עמ' 29).

בגדי כהונה – לצורך מי

"ולהעיר מהשקלא וטריא (ראה אתוון דאורייתא כלל י, בית האוצר מערכת ב כלל יו"ד. ושם נסמן) אם בגדי כהונה הווי לצורך הכהנים (שאינו נעשה כהן בלי הבגדים) או דהווי לצורך גוף העבודה". – לקוטי שיחות כרך לו עמ' 154 הערה 23.

ועוד בעניין זריזות הכהנים:

הכלל "כהנים זריזין הן" נאמר במסכת שבת כ, א. ושם נסמן. והרבי (לקוטי שיחות כרך לז עמ' 64 הע' 23) מציין: וראה גם הנסמן בגליוני הש"ס (להר"י  ענגל) שם.

ולגבי חיוב סבר פנים יפות בצדקה נאמר בלקוטי שיחות כרך לד עמ' 85:

הנה יש לחקור: אם נתינת הצדקה מתוך חפץ הלב ובסבר פנים יפות הוא חלק מגוף המצווה דצדקה, מה שאין כן בפחות מזה, אף שקיים המצווה, הרי זה רק על דרך חלק קיום המצווה; או שעיקר מצוות הצדקה הוא הנתינה, ובסבר פנים יפות הוא "מעלה" נוספת בהנתינה. להעיר גם מאתוון דאורייתא כלל כג. לקוטי שיחות חלק כד עמ' 100.

סייגים מן התורה

הרמב"ן בפרשת תצא (ובעוד מקומות ומפרשים) מבאר שאיסור כלאיים בחרישה הוא כעין סייג לאיסור הרבעה, ומציין הרבי (לקוטי שיחות כרך לד עמ' 125 הע' 15):

להעיר שעל-פי זה מצינו עוד מצווה דאורייתא מטעם סיג – ראה לקח טוב (להר"י ענגל) כלל ח.

(וראה עוד לקוטי שיחות כרך טז פרשת וארא; לקוטי שיחות כרך לז עמ' 65 הע' 31).

 ממעייני החסידות

פרשת ראה

שמר ושמעת את כל הדברים האלה (יב,כח)

שמור, זו משנה (רש"י)

התורה ומצוותיה שומרים על הניצוץ האלוקי שבאדם, שלא יתבטל ולא ישתקע בחומריות וגסות של הנפש הבהמית.

(המשך תער"ב חלק ב, עמ' תרסט)

* * *

בימי שהייתו של הרבי הרש"ב ברוסטוב ביקש אחד החסידים את ברכת הרבי בעבור בנו, שהשלטונות חיפשו אחריו כדי לגייסו. אמר לו הרבי: ישב בנך בבית וילמד משניות, והקב"ה ישמרהו, שכן "שמור – זו משנה".

עשה החסיד כדברי הרבי, וראה זה פלא: חיילים חיפשו מסביב לביתו, אך לא נכנסו לבית עצמו.

(מפי השמועה)

אחרי ה' אלוקיכם תלכו (יג,ה)

להלך אחר מידותיו של הקב"ה (סוטה יד)

"אחרי ה'" – היינו בחינת 'אחוריים' של ארבע אותיות שם הוי'ה, שמהן באים ארבעת היסודות הרעים של הנפש הבהמית, שהם המקור לכל המידות הרעות (אש – כעס וגאווה; רוח – הוללות וליצנות; מים – המשיכה אחר תאוות; עפר – עצלות ועצבות).

"תלכו" – עליכם ללכת אחר מידותיו של הקב"ה ולתקן את המידות הרעות ששורשן ב"אחרי הוי'ה".

(אור-התורה דברים עמ' תרפד)

אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון (יג,ה)

"אחרי ה' אלקיכם" – היינו ההתבוננות בביטול העולמות, שאינם אלא בחינת 'אחוריים' בלבד, מאחר שנתהוו מזיו והארה, שהוא כאין ואפס לגבי מהותו ועצמותו יתברך.

"תלכו" – התבוננות זו מביאה לאהבת ה', 'הליכה' ורצוא לאלוקות.

"ואותו תיראו" – ההתבוננות בהפלאת מהותו ועצמותו יתברך, שמביאה ליראה.

"ואת מצוותיו תשמורו" – קיום המצוות.

"ובקולו תשמעו" – לימוד התורה ('קול', שמורה על ירידה והמשכה, רומז לירידת התורה לעולם-הזה).

"ואותו תעבודו" – בשינוי הטבע והרגילות, שכן רק מי שעושה יותר מהרגלו נקרא "עובד אלוקים" (חגיגה ט).

"ובו תדבקון" – במחשבה, דיבור ומעשה. לכך נאמר ציווי זה בלשון רבים, כי הוא מתייחס לשלוש בחינות אלה. ונאמר "תדבקון", שכן גם העשייה הגשמית צריכה להיות קודש לה', והדבר נרמז ברגל הארוכה של נ' סופית.

(לקוטי תורה פרשתנו יט,ב)

בנים אתם לה' אלקיכם (יד,א)

אנו רואים שהרגל בטלה לגמרי אל הראש, ולא יעלה על הדעת ש'תתנגד' להוראות הראש, וזאת מכיוון שהראש והרגל הם בעצם דבר אחד. הוא-הדין לקב"ה וישראל, שנמשלו לאב ובן, והרי "ברא כרעא דאבוה" (עירובין ע): נשמות-ישראל הן דבר אחד כביכול עם הקב"ה, ולכן ביכולתן להגיע לביטול מוחלט אליו יתברך.

(סידור עם דא"ח עמ' קסג)

העניק תעניק לו (טו,יד)

חמש סלעים מכל מין... דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר שלושים... רבי שמעון אומר חמישים (קידושין יז)

שלוש הדעות מיוסדות על ה'הענקה' שנתן הקב"ה לעבד העברי הראשון שיצא לחירות – יוסף הצדיק: הקב"ה הוסיף לו אות משמו, כדכתיב (תהילים פא), "עדות ביהוסף שמו" (סוטה לו).

חמש סלעים – כנגד האות ה' שניתוספה ליוסף. שלושים – האות ה' ניתוספה לפני אות ו', וה' פעמים ו' עולה שלושים. חמישים – מקומה של האות ה' היא אחר אות י', וה' פעמים י' עולה חמישים.

(תורת לוי-יצחק עמ' קכא)

העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך (טו,יד-טו)

צאן – רומז לקרבן פסח, הבא מן הצאן, שהוא זכר ליציאת מצרים ("שפסח המקום על בתי אבותינו").

גורן – רומז למצה, שבאה מדגן שבגורן, שאף היא זכר ליציאת מצרים ("שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה וגאלם").

יקב – רומז לארבע כוסות, שנתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים.

אולם במרור אין דין הענקה. שכן המרור הוא זכר לעבודת פרך, ובעבד עברי נאמר (בהר כה) "לא תרדה בו בפרך".

(תורת לוי-יצחק, עמ' כ)

מהחל חרמש בקמה (טז,ט)

פעם התלוננו חסידים לפני כ"ק אדמו"ר המהר"ש, שהמשפיע בעירם נוהג בהם ביד קשה.

כשנכנס המשפיע ליחידות, אמר לו הרבי:

כתוב: "מהחל חרמש בקמה". את ה'קמה', היינו הגאווה והישות, צריך לשבור ב'חרמש' – כלומר, בתעניות ובסיגופים. אולם כל זה הוא כלפי עצמך. ואילו בכל הנוגע לזולת נאמר (תצא כג), "וחרמש לא תניף על קמת רעך".

(מפי השמועה)

ועשית חג שבועות (טז,י)

"ועשית חג" – הגילויים המתגלים בחגי ומועדי ישראל נמשכים על-ידי עשייה בפועל: בפסח – על-ידי אכילת מצה; בסוכות – על-ידי סוכה וד' מינים; ובשבועות – על-ידי אמירת אותיות התורה. ודיבור זה נחשב כמעשה, שכן הדיבור בתורה ותפילה הוא כעין דיבורו של הקב"ה, שחשיב מעשה (ב"ר פמ"ד).

(ספר המאמרים תש"ה, עמ' 182)

ושמחת בחגך (טז,יד)

כ"ק אדמו"ר הזקן אמר: צריכים לקלוט את השמחה במידה כזאת, שהחג יהיה שלך – בחגך.

(ספר השיחות תש"ד, עמ' 82)

איש כמתנת ידו (טז,יז)

ולעיל (פסוק י') נאמר "נדבת ידך".

כאן מדובר באדם שנתברך ב"אוכלין הרבה ונכסים מרובין" (רש"י). אדם כזה מרגיש שהעושר הרב שניתן לו אינו שלו אלא של העניים, והגיע לידו בתורת פיקדון בלבד, ואם-כן אין כאן 'נדבה' אלא 'מתנה' – נתינה בעין יפה. אבל לעיל מדובר באדם שאינו עשיר. איש זה עלול לחשוב שהמעט שיש לו אין בו כדי חלוקה לעניים; לכן נאמר שם "נדבת", שכן כל יהודי חייב לתרום לצדקה בנדיבות לב, כפי יכולתו.

וקדמה "נדבת" ל"מתנת", לומר לך, שמי שנותן בבחינת 'נדבת', מברכו הקב"ה שיוכל לתת באופן של "מתנת".

(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 288)

 פרקי אבות

"ותן חלקנו בתורתך"

יהי רצון מלפניך... שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך (פרק ה, משנה כ)

...ועל-פי זה יובן מה שכתוב בגמרא "חש בראשו יעסוק בתורה... חש בגרונו יעסוק בתורה וכו'" – דלכאורה, למה רואים פעמים רבות שעצה זו אינה מועילה? – והביאור בזה על-פי הנ"ל, שאצל כל אחד ישנו החלק בתורה ששייך לראשו או לגרונו, וכאשר ילמד חלק זה, אזי יתרפא המיחוש, שכן על-ידי הרפואה ברוחניות נעשה בדרך ממילא גם הרפואה בגשמיות. אמנם, כיוון שאינו יודע היכן הוא החלק בתורה השייך לראשו או לגרונו, נותנים לו עצה: "יעסוק בתורה", ואם יהיה עת רצון, ויצליח לכוון לחלק בתורה המתאים, אזי תומשך לו הרפואה [...]

אמנם, כדי שיוכל להיות בירור חלקו בעולם באופן הבירור דתורה, צריך להיות "ותן חלקנו בתורתך", היינו, למצוא את חלקו הפרטי בתורה ("חלקנו בתורתך"), ועל-ידי זה יוכל לברר את חלקו בעולם ("חלקנו" סתם) באופן הבירור דתורה ("בתורתך").

והעניין בזה – שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, בכל התורה, וכמו כן נמצאים בתורה כל העניינים שלו, כל עניין במקום המתאים לו. וכאשר מכוון לחלק בתורה השייך לעניין זה – אזי יכול לבררו באופן הבירור דתורה [...]

וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שיזכה לכוון לחלק שלו בתורה ששם נמצא גם חלקו בעולם, ועל-ידי זה יוכל לברר חלקו בעולם באופן הבירור דתורה.

וקודם הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" מקדימים "שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו" – כי עיקר עניין הבירור דתורה יהיה לעתיד-לבוא, שאז יהיה אלוקות בגילוי, ובמילא יהיה נראה בגילוי שכל העניינים הגשמיים באים מהתורה.

אמנם, גם לפני זה צריך להיות עניין "ועשו לי מקדש" על-ידי כל אחד ואחד מישראל, ובמילא צריך להיות גם עכשיו אופן הבירור דתורה [...]

ועל-פי זה יש לבאר הטעם דאמירת "יהי רצון כו' ותן חלקנו בתורתך" – אחר תפילת שמונה-עשרה:

כללות הבירור דתפילה הוא מלמטה למעלה, והסדר הוא שתחילה היא ההתבוננות בפסוקי-דזמרה בעניין התהוות הנבראים, ואחר-כך ההתבוננות בברכות קריאת-שמע בעניין ביטול הנבראים, שהאופנים וחיות-הקודש הם בתכלית הביטול לאלוקות – כל זה הוא עניין השייך לעולמות ונבראים, ועוד זאת, שלאחרי כל ענייני ההתבוננות הנ"ל, באה בקשת צרכיו בי"ב ברכות אמצעיות, "מברך השנים", וכיוצא בזה – ענייני העולם.

ולכן בסיום התפילה אומרים "יהי-רצון כו' ותן חלקנו בתורתך" – שבכל העניינים יהיה אופן הבירור דתורה, מלמעלה למטה.

(תורת מנחם כרך ח, עמ' 172-175)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת ראה
ל' במנחם-אב – א' דראש חודש אלול

בתפילת שמונה-עשרה בערבית אומרים: 'יעלה ויבוא' (מזכירים זאת בטפיחה על הבימה קודם תפילת שמונה-עשרה. בקייטנות וכדומה שמכריזים את סדרי התפילה – באופן המותר¹ – יש להכריז גם את אמירת 'יעלה ויבוא').

הרבי הורה להתחיל באיחולי 'כתיבה וחתימה טובה' מהיום². ופעמים רבות שהיה מקדים יותר³.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. שיר-של-יום, ברכי נפשי, לדוד אורי, קדיש יתום.

היום מתחילים לומר 'לדוד אורי': בשחרית אחר שיר-של-יום, ובמנחה קודם 'עלינו' (עד סיום הושענא-רבה).

אומרים קדיש-יתום רק פעם אחת אחרי כל המזמורים (שיר-של-יום [בראש-חודש: 'ברכי נפשי'], 'לדוד ה' אורי'); וכן במנחה – אחרי קדיש תתקבל אומרים 'לדוד ה' אורי' ו'עלינו', ורק אחרי 'עלינו' אומרים קדיש יתום⁴.

מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים את פרשת השבוע, ובסיומה מניחים את הספר השני (מימינו) ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר: "וביום השבת... ובראשי חודשיכם... ונסכו". הגבהה וגלילה.

הפטרה "השמים כסאי" (ישעיהו סו), ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת "מחר חודש". קרא הפטרה אחרת – קורא אחריה "השמים כסאי", ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלי ברכה⁵.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

מוסף: 'אתה יצרת'. טעה ואמר 'תיקנת שבת' – לא יצא⁶.

אחר התפילה – התוועדות בבית-הכנסת⁷.

מנחה: לפני 'עלינו' אומרים 'לדוד ה' אורי' (ראה לעיל בשחרית). המתפלל במניין שבו אומרים 'עלינו' תחילה, יאמר 'עלינו' עם הציבור, ו'לדוד ה' אורי' אחרי כן⁸.

פרקי-אבות – פרק חמישי.

יום ראשון
א' אלול – ב' דראש-חודש

בשחרית, אחרי חזרת הש"ץ: הלל, ואברהם זקן, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, ברכי נפשי, לדוד ה' אורי, קדיש-יתום.

קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי. ובא לציון. יהללו. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דרבנו-תם, ג' פרשיות דקריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, שש זכירות⁹, חליצת תפילין דרבנו-תם. הש"ץ אומר בקול¹⁰ איזה מזמור (או לפחות שלושה פסוקים האחרונים), חצי קדיש. מוסף.

מהיום עד ערב יום-הכיפורים, ועד בכלל, אומרים בכל יום – במשך היום – שלושה פרקי תהילים לפי הסדר. מי שהחסיר – יתחיל מהיום שהוא עומד בו, ואת אשר החסיר – ישלים [=ואי-אפשר לומר 'מראש' את הפרקים של הימים הבאים]¹¹. נהוג לאומרם בציבור אחרי אמירת שיעור התהילים היומי, קודם קדיש יתום¹².

מהיום אחר תפילת שחרית תוקעין בשופר: תשר"ת, תש"ת, תר"ת¹³.

ממשיכים בתקיעות בכל החודש, חוץ משבת-קודש וערב ראש-השנה (תוקעים בכל כינוס וכו', ובפרט לילדים). אם לא תקעו בשופר בסיום תפילת שחרית, מנהג נכון שיתקעו בשופר לאחרי תפילת מנחה¹⁴.

חודש אלול¹⁵:

מנהג ישראל להוסיף בחודש אלול ביתר שאת וביתר עוז בתפילות ובתחנונים (ובפרט באמירת תהילים¹⁶) ובעבודת התפילה, בלימוד התורה (ובפרט – פנימיות התורה¹⁷), וכן בגמילות-חסדים ובצדקה¹⁸, ובאהבת-ישראל בכלל¹⁹, והתעסקות מיוחדת ב'מבצעים'²⁰.

גם לנשים, יש להקפיד שלא יעבור עליהן יום ללא לימוד הלכות הצריכות וענייני מוסר וחסידות הקשורים לחודשי אלול ותשרי²¹.

מכיוון שבמדינות אלה שנת הלימודים מתחילה בחודש אלול, יש להגביר בחודש זה את הפעילות בענייני חינוך²².

בישיבות תומכי-תמימים מוסיפים בחודש זה (התלמידים, והראשי-ישיבה וההנהלה לא-כל-שכן) זמן ללימוד חסידות, ובפרט מאמרי 'עבודה', ומאמרים השייכים לאלול, כגון: אגרת-התשובה בתניא, דרך החיים, שער התשובה ושער התפילה, לקוטי תורה (שכבר מפרשת דברים ואילך מדובר שם אודות התשובה), עטרת ראש, וכן עוסקים בתפילה במתינות ובחשבון-נפש²³.

מעבודת חודש זה: עריכת חשבון-צדק על השנה שעברה וקבלה טובה על השנה הבאה²⁴, והגברת הזהירות והפעילות בסור מרע ועשה טוב²⁵.

נוהגים לבדוק בחודש זה תפילין ומזוזות (אם כבר עברו שנים-עשר חודש מבדיקתן האחרונה), וכל אשר ימצאו בדק בשאר מצוות – יתקנו. וכדאי ונכון ביותר, שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זה – נוסף על הקיום בעצמו – בכל מקום שידו מגעת, בכל מקום ומקום, לכל אחינו בני-ישראל שליט"א²⁶.

העבודה דחודש אלול (כולל התשובה שבו²⁷) היא בשמחה רבה, שלא יכולה להיות שמחה גדולה ממנה, שהרי "המלך בשדה... ומראה פנים שוחקות לכולם"²⁸.

יש לעורר את העם בדרכי נועם ומתוך ענווה, וחלילה לומר (בכל השנה, ובמיוחד בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות) דברים קשים על ישראל – בנו יחידו של הקב"ה²⁹. יש להרבות בברכות בחודש זה, ולשלול ענייני היפך הברכה ח"ו³⁰.

כשכותבים מכתב בחודש אלול, נהגו לאחל 'כתיבה וחתימה טובה'³¹. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לאחל זאת בסיום מכתביו³². כן הורה להשתדל לברך (ולהתברך) איש את רעהו ואשה את רעותה, וכן הטף, ילד לחברו וילדה לחברתה, גם בעל-פה פנים-אל-פנים³³.

חודש אלול הוא אחד הזמנים המתאימים שבהם נהגו לנגן את ניגון 'ארבע הבבות' של רבנו הזקן³⁴.

________________________

1)     בכלל, במקום שצריך להדריך את המתפללים בכל קטע, ואין מי שיוכל לעשות זאת מבלי להתפלל עמהם, וגם לא ניתן לעשות זאת ע"י הנפת שלטים עם מספרי העמודים בזמנים המתאימים, בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' כב) מתיר זאת רק בין המזמורים דפסוקי דזמרה, וכמובן בין ישתבח ליוצר, אך לא בק"ש וברכותיה אפילו בין הפרקים. וראה מש"כ בזה בקובץ 'הערות וביאורים' דישיבת 'אהלי תורה' נ.י., גיליונות: תת"כ עמ' 95 ותתמ"ו עמ' 40. בעיקר דנו מצד צורך התפילה, ובפרט ע"פ הד"מ סי' קיא ס"ק ב, עיי"ש. ולכאורה יש לדון במצב כזה דהוי כמו אפרושי מאיסורא כשאי-אפשר בעניין אחר (דשרי כמ"ש בכף-החיים סי' סו ס"ק ז. וראה אשי-ישראל פי"ט הע' א) ויש לדון במצב בכל זמן ובכל ציבור לגופו.

2)     'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 339 (מבואר שם שהעיקר הוא הברכה פא"פ, אם כי מדובר גם על כתיבה כשחל בחול, כמנהג המובא להלן ע"י 31).

3)     'אוצר מנהגי חב"ד', אלול, עמ' יג.

4)     ספר-המנהגים עמ' 17. כיוון שהטעם הוא כדי למעט באמירת קדישים כשאינו מוכרח, מסתבר שגם 'חיוב' מאנ"ש המתפלל במניין שאומרים עוד קדישים, לא יאמרם.

5)     לוח כולל-חב"ד, פרשת נח.

6)     לוח כולל חב"ד שם. וראה 'התקשרות' גיליון תקי"ז.

7)     היום יום, ל' ניסן.

יש לפרסם בכל מקום (כולל ההולכים לדבר בבתיכ"נ) על-דבר ההשתדלות בנתינת צורכי החג לראש-השנה, כלשון הכתוב "איכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו" (סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 808).

8)     אג"ק כרך יט עמ' תל. אלא שעליו לזכור, לומר את פסוקי 'אל תירא' ו'אך צדיקים' ששייכים לסיום התפילה – רק אחרי 'לדוד אורי'. המקור לאמירת עלינו עם הציבור - במקום שמותר להפסיק - הוא בא"ר (רלז,ד), בבית מאיר ובמחצית-השקל (סי' סה - בק"ו מאמירת תהילה לדוד עם הציבור שנז' שם במ"א ס"ק ג ובשו"ע אדה"ז ס"ב), הובא בקצות-השולחן סי' יג ס"ו.

9)     הרב יוסף יצחק שי' אופן העיר, שצ"ל זאת לאחר שיעור התהילים כמו בשבת ויו"ט (ראה במחזור השלם). ואילו ידענו הטעם מדוע נאמרות הזכירות בכל יום בתפילין דר"ת דווקא (ולא לק"ש שאומרים לפני-כן בתפילין דשימושא רבא, ראה היום יום יט מנ"א. שמא מפני שהזיכרון הוא בחכמה), אולי ניתן היה להכריע בזה.

10)   כן צ"ל ע"פ האמור בס' המנהגים עמ' 6 ד"ה כ"ק אדמו"ר (וכ"פ בקצות השלחן סי' טז ס"ב (עיי"ש בבדי השלחן) וסי' כו ס"ז).

11)   ספר-המנהגים שם.

12)   'אוצר' שם.

13)   ספר-המנהגים – מנהגי חודש אלול (עמ' 53 ואילך). הטעם – עשר קולות, כנגד עשר כוחות הנפש (לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 446).

14)   "וכמדובר כמה פעמים, ויש רמז לזה בכמה מקומות" - ר"ד משיחת יום ג' דסליחות, כ"ד אלול תנש"א, לנשי ובנות חב"ד.

15)   בכמה פרטים במנהגי חודש אלול נעזרתי ברשימתו של הרה"ח רמ"א שי' זליגזאן ב'כפר חב"ד', גיליון 918 עמ' 72.

16)   'אוצר מנהגי חב"ד', שם.

17)   לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 383 וח"ד עמ' 1345. ולהעיר, שע"פ המסופר בלקוטי-דיבורים (ח"א דף קטז,א) שהיו אומרים או לומדים בחודש אלול בליובאוויטש 'תיקוני זוהר', הסיק הרבי שאכן היה מנהג כזה (המוזכר בהקדמה הא' של ס' כסא מלך על תיקוני הזוהר) בין חסידי חב"ד, אע"פ שאין הכוונה שחייבים לנהוג בזה (משיחת ש"פ נצו"י תשכ"ב סי"א, תורת מנחם חלק לד עמ' 302).

18)   צ"ל באופן ד'מתנות (לאביונים)' הן בכמות והן באיכות, שיהיה דבר חשוב הן מצד הנותן והן מצד המקבל – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 209.

19)   ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 700, תש"נ ח"ב עמ' 638,  643 וש"נ.

20)   שיחת ש"פ ראה תשל"ד ס"ג. ש"פ ראה תשל"ז ס"כ.

21)   משיחת ח"י אלול תשל"ז, הנחת הת' בלתי מוגה סל"ב, עיי"ש.

22)   לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 261, וראה שם עמ' 251. שיחת ח"י אלול תשל"ח סי"ט.

23)   'אוצר מנהגי חב"ד' אות ג, וש"נ.

24)   שיחת ש"פ ראה תש"ל ס"ב.

25)   שיחת אדר"ח אלול תשל"ה ס"ב.

26)   ספר-השיחות תשמ"ח שם, ממטה-אפרים סי' תקפ"א ס"י. לוח כולל-חב"ד. וראה שיחות-קודש תשל"ד ח"ב עמ' 377, שכאשר זקוקים לברכה מיוחדת, עדיף לבדוק מידי י"ב חודש (כהידור קבוע - ואפילו שלא בחודש אלול).

27)   ראה שיחת ח"י אלול תשל"ז סל"ד.

28)   ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 618.

29)   לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 308, 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 1929 ועוד.

30)   שיחת כ' מנ"א תשמ"ו סי"ט-כ.

31) 'ספר מהרי"ל – מנהגים' (הוצאת מכון-ירושלים עמ' רנט), הובא בא"ר סי' תקפ"א ס"ק א ובבאר-היטב שם ס"ק י.

32)   'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' יב. לעיל שם נקבצו גם מנהגי רבותינו נשיאינו שלפניו בנדון.

33)   ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 610.

"מנהג ישראל שגם ילדים שקודם בר (או בת) מצוה יברכו [גם את הגדולים], אף שאי"ז דרך-ארץ..." ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 339, עיי"ש).

34)   ספר-השיחות תרפ"ח עמ' 12. בלקוטי-דיבורים עמ' 204 "ראש-חודש אלול", ובליקוטי רשימות שבראש ספר-הניגונים עמ' כד, מובא מאותו מקור "בשעת התפילה (כשמתפללים ביחידות באריכות)". ספר-השיחות תש"א עמ' 85-86 - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' יד-טו.