גרמני חמוש הביל קבוצת קשישים במרכז מחנה ההשמדה דכאו. מדי פעם העיף מבט אכזרי לאחור, לוודא שכולם צועדים בעקבותיו, והאיץ בהם להזדרז. ברור היה לאן פניהם מועדות.
יהודה-אריה וליס היה אז צעיר שעסק במלאכה במחנה. כשהבחין בקבוצת הקשישים זקף לרגע את גבו ופלט אנחה. פתאום יצא אחד הקשישים מהשורה וזרק לעברו שקית בד קטנה. יהודה תפס את השקית ומיהר להעלימה תחת בגדיו.
הקבוצה המשיכה בדרכה, ויהודה ציפה לרגע שבו יוכל לבדוק את תכולת השקית. להפתעתו הרבה מצא בתוכה זוג תפילין. התלבטות קשה התרוצצה בקרבו. זה זמן רב לא באו לידיו תפילין, ועתה יש לו אפשרות להניחן. עם זה, החזקת התפילין כרוכה בסכנת-חיים ממש.
יהודה השאיר את התפילין ברשותו. הוא לא היה מסוגל לוותר עליהן, במיוחד לאחר שקיבלן מיהודי זקן המובל לדרכו האחרונה. בערב הטמין את התפילין תחת הדרגש שלו. בליבו גמלה החלטה להניחן מחר בבוקר.
לפנות בוקר השכים קום. כל דרי הצריף עדיין ישנו. יהודה קם בזריזות והוציא את התפילין ממחבואן, ובהתרגשות הניחן על ידו ועל ראשו. פתאום נפתחה הדלת ושומר גרמני נכנס. הוא סקר את הצריף, מאיר בפנסו לכל עבר. כשהבחין ביהודה העטור בתפילין שאג בזעם והזעיק את חבריו. הללו תפסו את יהודה, הוציאוהו מהצריף ורשמו את המספר המקועקע על ידו.
בבוקר נצטוו כולם להתייצב למסדר הידוע לשמצה, שבו ערכו הגרמנים משפטי ראווה והוצאות להורג. אף אסירות מחנה הנשים הוכרחו לבוא, לצפות במחזות הזוועה.
הכול עמדו בדממה, בשורות ישרות כסרגל, ממתינים לשמוע מה תהיה גחמתו החדשה של קצין המחנה. הקצין קרא בקול את מספרו של יהודה-אריה וליס.
ליד הקצין עמד שולחן, ומעליו קורת עץ גדולה, שממנה השתלשל חבל. זה היה עמוד התלייה. יהודה נתבקש לעמוד על השולחן, והקצין הציג את התפילין ונפנף בהן לעיני האסירים. "רואים אתם, בזה השתמש ה'כלב' הזה", זעק בקול ניחר. "מה שייעשה לו עתה ישמש אזהרה לכולכם". צחוק מרושע התגלגל מפיו בסיום הצהרתו.
חייל גרמני כרך את החבל סביב צווארו של יהודה. הקצין פנה בלעג אל יהודה ושאלו מהי בקשתו האחרונה. יהודה לא חשב פעמיים וענה בקול צלול: "רצוני להניח את התפילין האלה עוד פעם אחת!".
הקצין פרץ בצחוק. "מצויין!", הכריז. "כאשר תיתלה עם התפילין זה יהיה אות ומופת לכל האסירים".
לעיני כל האסירים כרך יהודה בדבקות את התפילין על ידו ועל ראשו, וקרא בקול "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". הוא הרים לרגע את עיניו וראה את עיני אחיו נעוצות בו. פתאום הבחין בדמעות זולגות מעיניהם. זה היה דבר חריג, שכן אחרי כל הייסורים שעברו יבש מעיין דמעותיהם לגמרי. פתאום הוא רואה כי הם מזילים דמעות.
באותו רגע מילאה את ליבו הרגשת ניצחון אדירה על עצם הנחת התפילין לעיני כול, בשיא ימי הזוועה, בעיצומו של מסדר נאצי. בקול גדול קרא לעבר אחיו: "יהודים! מדוע אתם עצובים, אינכם רואים שניצחתי?!"...
הוא היה בטוח שבאותו רגע יישמט השולחן שתחת רגליו, החבל יתהדק והוא יעבור לעולם שכולו טוב, אך זה לא אירע. קצין בכיר בא למקום והמראה לא מצא חן בעיניו. הוא פקד על החיילים להסיר את החבל מעל צווארו של יהודה ואמר לו: "מוות בתלייה קל מדי בעבורך. עכשיו כרע על ברכיך, והחזק את הידיים למעלה". הוא ציווה להניח אבן כבדה בכל אחת משתי ידיו, ולהלקותו עשרים וחמש צליפות מגלב, בלי שהאבנים ייפלו מידיו.
עם כל צליפה הרגיש יהודה כיצד כוחותיו אוזלים. בקצה הרצועה הייתה קשורה אבן שפצעה את ראשו ואת כל גופו. הקצין עמד מעליו ובצחוק מרושע קרא אליו: "הרי לא תחזיק מעמד. השמט אבן ונירה בך מיד...". יהודה התגבר בכל כוחו וחשב בליבו: "לא אתן לו את התענוג הזה. אסבול את הצליפות ולא אפיל את האבנים"...
ואכן, יהודה עמד בכל הצליפות, וכשהונחתה עליו האחרונה – התעלף. הגרמנים היו בטוחים שמת, וזרקו אותו לערֵמת גופות נפטרים. כעבור כמה שעות התעורר יהודה והרגיש כאב חד בראשו, זה היה חור שנוצר מהאבן של המגלב. בקושי הצליח להזיז את עצמו ולצאת מערֵמת המתים. למרבה המזל עבר לידו יהודי, וזה טיפל בו במסירות, הניח על החור רטיית בד, והחביאו באחד הצריפים.
זה קרה שבועות אחדים בלבד לפני סיום המלחמה. יהודה התאושש, וכאשר הגיעו האמריקנים לשחרר את המחנה, היה בין הניצולים. הוא עלה לארץ-ישראל, הקים משפחה וחי עד שנת תשס"ח.
אולם כעין 'זיכרון' לאותו מעמד נשמר על גופו לאורך כל השנים. אלה היו כאבים שסבל בתמידות, במקום שבו פער המגלב את החור בראשו. זו הייתה עדות חיה לסיפורו המצמרר.
(מפי בנו, הרב יוסי וליס, מנכ"ל 'ערכים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
