זה היה בשנת ת"ש. הצלחנו, קבוצת בחורים צעירים, לחצות את נהר הסן שחצה את העיר לסקו, ולעבור מפולין הכבושה בידי הנאצים ימ"ש אל אזור הכיבוש הרוסי.

זמן קצר אחר-כך תפסנו הנ-ק-וו-ד ונכלאנו בבית-הסוהר הגדול 'בריגידקיס' שבלבוב. כשמונים אסירים שוכנו בתא שנועד במקורו לכשלושים בלבד. אחרי-כן הועברנו לכלא אחר בעיר ז'יטומיר.

שם, בכלא, פגשנו יהודי חסיד, תלמיד-חכם ובעל אישיות קורנת, ר' שמואל-נחום אמער שמו. עד מהרה היה ר' שמואל למנהיגנו. הוא נסך בנו אמונה ועידוד, הורה לנו בענייני הלכה ואף הרצה לפנינו שיעורים בגמרא ובספרי-קודש אחרים. ר' שמואל ניחן בזיכרון בלתי-רגיל. הוא ידע על-פה מסכתות שלמות, וכן את סדר תפילות כל השנה, ספר תהילים, מעמדות ועוד.

היינו קבוצה מגובשת ומלוכדת. כמה מחברינו לתא, שהיו יהודים קומוניסטים, הודו באוזנינו לא-אחת כי הם מקנאים בנו על הכוח שאנו שואבים מן האמונה – כוח להתגבר על המצבים הקשים שפקדו אותנו מעת לעת.

חלפו החודשים וחג-הפסח (תש"א) התקרב. ההכנות לקראתו החלו כבר בחודש שבט. הקדשנו מחשבה רבה לחג הקרב ובא. ידענו כי יקשה עלינו מאוד להשיג מאכלים שאינם חמץ. בכל-זאת החלטנו כי לא נאכל חמץ בפסח ויהי-מה.

התחלנו לחסוך את כפית הסוכר שניתנה לנו בכל יום להמתקת כוס המים החמים שקיבלנו. במשך שלושה חודשים של חיסכון הצליח כל אחד מאיתנו לצבור כחצי ק"ג סוכר, שנשמר בשקית אשר הכנו משרוול חולצה.

בליל התקדש החג החלפנו את בגדינו כדי לחוש אווירת חג. התפללנו ערבית והלל ולאחר מכן התכוננו לערוך את ה'סדר'. באחת מפינות התא פרשנו שתי מגבות. עליהן סידרנו כמה חתיכות של גזר ובצל שהצלחנו לשמור, ופחית מים ממותקים לארבע הכוסות. ישבנו על הארץ, סביב המגבות, שסימלו מפה של שולחן ערוך, כעשרים אסירים שומרי-מצוות, נזהרים שהסוהרים לא יגלו את מעשינו.

ר' שמואל קידש בברכת 'שהכול', ולאחר מכן טעם כל אחד ואחד מהמים המתוקים. אחר-כך עברנו ל'מגיד'. אחד הצעירים שבחבורה פתח בארבע הקושיות - "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"...

רבים בינינו לא החזיקו מעמד ופרצו בבכי. הסוהרים שהתהלכו במסדרון שמעו את הבכי וסברו כי פרצה מריבה בתוך התא. הדלת נפתחה ובפתח עמדו שני סוהרים וסקרו אותנו בעיניים משתאות. "מה זה?", שאלו. אחד מאיתנו הסביר להם את משמעות ליל-הסדר. לרגע נראה היה כי הם מתרככים למשמע הדברים, אך מיד שבה ועטפה אותם הקשיחות והם פקדו עלינו לחדול מיד ולעלות על מיטותינו.

באין-ברירה, לאחר שטעמנו מה'שולחן עורך' ובירכנו ברכה אחרונה, עלינו על יצועינו. כל אחד ואחד התייחד עם מחשבותיו וזיכרונותיו מביתו ומבני-משפחתו. נרדמתי מתוך זמזום חרישי של "והיא שעמדה".

למחרת לא נגענו באוכל החמץ. בבוקר שתינו כוס מים ממותקים, ולאחר תפילת שחרית נאספנו לספר ביציאת מצרים ובקריעת ים-סוף. כמעט לא הרגשנו ברעב. בין האסירים היה רופא מקרקוב. הוא יעץ לנו להימנע ככל האפשר מאיבוד אנרגייה, כדי לשמור כוחות. ואמנם כך נהגנו.

ביום השלישי של חול-המועד חש אחד מהחבורה חולשה ניכרת. אף-על-פי-כן לא היה מוכן אפילו לשקול אכילת חמץ. כשמצבו הוחמר וגבל בסכנת-נפשות הזעקנו אליו את רופאת בית-הסוהר. חששנו מאוד מפני אישה זו, שתמיד כונתה בפינו בכינויי-גנאי - "מרשעת", "זרש" וכיוצא בזה.

נאלצנו לספר לה כיצד הגיע האסיר למצבו. הסברנו לה מהו חג-הפסח לעם היהודי, וכי נאסר עלינו לאכול בו חמץ. הרופאה הזעיפה את פניה ואף נזפה בנו. היא איימה עלינו כי אם לא נפסיק מיד את 'שביתת הרעב' שלנו, תעביר את העניין לטיפול הממונים ואנו נואשם בקיום טקס דתי בציבור.

בפקודת הרופאה הועבר החולה לבית-החולים של הכלא. הוא חזר אלינו לתא רק לאחר כחודש וחצי. אנו, הנותרים, החלטנו כי ציווי התורה חשוב לאין-ערוך מהוראות הרופאה ומאיומיה, והוספנו לחגוג את הפסח באותה דרך - שותים מן המים הממותקים, נמנעים מלאכול ככל האפשר, משתדלים לנוח.

כעשרים בני החבורה שלנו רק שלושה חשו ברע ונזקקו לעזרה רפואית. העניין לא היה קל, אך חשנו סיפוק נפשי עצום על שאיננו נכשלים באיסור חמץ.

כשחזר החולה מבית-החולים סיפר לנו דבר מדהים: הרופאה ה'מרשעת' רשמה לו 'דיאטה' מיוחדת, ובה רק מאכלים שאין בהם חמץ, כגון ביצים וירקות. במהלך כל ימי אשפוזו טיפלה בו במסירות רבה, כמו 'אידישע מאמע'. בתוך כך הבין הלה כי גם הרופאה עצמה יהודייה.

הנה כי-כן, התנהגותנו הנחושה בעניין החמץ חשפה עוד ניצוץ יהודי חבוי, שמשטר הדיכוי הקומוניסטי לא הצליח לכבות לגמרי.

 (תודתנו לשולח הסיפור ולבעל המעשה, ר' שמחה לנגזם, פתח-תקווה)