צליל סטירה הדהד בבית-הכנסת. עיני כול הופנו לאחור ונדהמו לראות כי הסוטר אינו אלא רבי ליפא, רבה של שאריגרד שבאוקראינה. שקט הושלך לרגע, אך במהרה חזרה התפילה ונמשכה.
מתמיד עצום היה הרב. בשקידתו הרבה כמעט לא נתן תנומה לעפעפיו. בשעת לימודו התנתק לגמרי מסביבתו, עד שלא הבחין כלל בזמן העובר. אחד מתפקידיו של משמשו הזקן היה להזכיר לו כי באה שעת התפילה.
חלפו הימים והשמש הזקן נפטר. חיפשו ראשי הקהילה אדם מתאים, ולבסוף בחרו בבחור צעיר, שנטש את ספסל הלימודים. תקוותם הייתה ששהייתו בקרבת הרב גם תשפר את מצבו הרוחני.
הבחור הפוחז לא התרגש מתפקידו החדש. הוא אף ניצל זאת לרעה, ולעיתים קרובות גרם לרב עוגמת-נפש. כל העת החריש הרב ולא גילה דבר לממונים עליו.
לילה אחד ישב הבחור ובילה עם חבריו עד לפנות בוקר. מכיוון שחשש שאם ישכב לישון על מיטתו לא יתעורר בזמן, כדי להזכיר לרב את שעת התפילה, החליט לשכב על ספסל בבית-הכנסת, בתקווה שיתעורר עם בואם של ראשוני המתפללים.
למעשה ישן הבחור שינה עמוקה ולא התעורר גם כשהציבור התכנס לתפילה. זמן רב המתין הקהל לבואו של הרב, אך כשבושש לבוא התחילו להתפלל בלעדיו. רק בעיצומה של התפילה הבחין הגבאי בבחור הישן. מיד התבהרה לו סיבת איחורו של הרב. חיש-מהר העיר את הבחור ושלחו לקרוא לרב.
הבחור בא אל הרב כהרגלו, ולא אמר דבר על האיחור. הרב עשה את דרכו בניחותא לבית-הכנסת, אך בהיכנסו גילה כי הציבור עומד לסיים את התפילה. הדבר חרה לו מאוד, והוא סטר על לחי הבחור, לעיני כל המתפללים.
הבחור קיבל את הסטירה בהבנה, וגם המתפללים ידעו שהיה ראוי לה. אולם הרב לא היה יכול להירגע. מצפונו ייסר אותו – כיצד היה מסוגל להכאיב ליהודי. תפילתו באותו בוקר הייתה כתפילת נעילה של יום-הכיפורים, והדמעות זלגו מעיניו כמים.
עם סיום התפילה עלה הרב על בימת בית-הכנסת והכריז בהתרגשות: "הנני מתחרט חרטה גמורה על הסטירה שנתתי לבחור, ומבקש ממנו סליחה ומחילה". באותו רגע קם הבחור וקרא: "רבי, הסטירה מגיעה לי, וכבר הגיעה לי מזמן בגלל כל אשר עוללתי לך".
עברו כמה ימים ולפתע נודע בעיר כי הרב נטל תיק נדודים ויצא למסע רחוק, בלי לקבוע מועד לשובו. ראש-הישיבה הועמד על-ידו למלא את מקומו. לבני ביתו גילה הרב כי החליט לקבל עליו גלות על המעשה שעשה, עד שיקבל סימן מן השמים שתשובתו נתקבלה.
הרב שינה את בגדיו לבגדי הלך פשוט ונדד מעיירה לעיירה. לעיתים קרובות לא בא אוכל אל פיו זמן ממושך, או שלא מצא מקום להניח עליו את ראשו. לא-אחת ספג קיתונות של בוז, אך קיבל הכול באהבה.
חלפו שנים והרב חש שכוחותיו אוזלים ואין בכוחו להמשיך בנדודים, אך עדיין ציפה לאות מן השמים. בערב שבת בא אל אחת הערים הסמוכות לשאריגרד, ופנה אל הממונה על 'הכנסת אורחים' בעיר, כדי למצוא לו בית שבו יוכל לסעוד בשבת.
כשעמד מול הממונה נדהם לגלות כי האיש אינו אלא אותו בחור ששימש אותו, שבינתיים גדל והקים משפחה ועבר להתגורר בעיר הזאת. האיש לא זיהה אותו והרב לא אמר לו מאומה. הוא נשלח לאכול בביתו של פרנס העיר, מחשובי הקהילה.
בליל שבת שוחח הפרנס עם האורח וגילה שהאיש תלמיד-חכם מופלג. הדבר הסב לו קורת-רוח רבה והוא הזמין את האורח להישאר ללון בביתו. בצאת השבת, אחרי הבדלה, ביקש האורח להמשיך בדרכו ונפרד לשלום מבני הבית.
בתוך כך פרצה המולה בבית הפרנס: פמוטות הכסף היקרים נעלמו ואינם. החשד נפל מיד על האורח, שמיהר לעזוב את הבית. הפרנס רץ אל הממונה מלא כעס וטענות: "כיצד שלחת אליי אורח שאינו אלא גנב?!".
הממונה החליט לאתר את הגנב. הוא עלה על עגלתו ויצא לחפש את האורח, שלא הספיק להרחיק. כשראה אותו היה כעסו גדול כל-כך עד שהנחית סטירה מצלצלת על לחיו ותבע ממנו להשיב מיד את הפמוטות הגנובים. לפליאתו ראה שחיוך רחב התפשט על פני האורח. הדבר העלה את חמתו של הממונה, והוא הרים את ידו בכוונה לסטור לאורח פעם שנייה.
האורח הרים את ידו ואמר: "דיי! סטירה אחת אכן מגיעה לי, אך לא יותר מזה"...
דברי האורח נשמעו מוזרים מאוד באוזני הממונה, והוא הביט בו שוב ושוב. ולפתע נפלטה זעקה מפיו: "אוי, רבי!". הוא קלט כי האורח אינו אלא רבה של שאריגרד, רבי ליפא.
הממונה נפל לפני הרב לבקש סליחה ומחילה, אולם שוב התפשט אותו חיוך על פני הרב והוא אמר: "אינך צריך להצטער. סוף-סוף קיבלתי את האות מן השמים כי תשובתי נתקבלה". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
