מה הפירוש באמרת כ"ק הריי"צ שבחג השבועות השטן אינו יכול לקטרג, כדוגמת יום הכיפורים? * ומה ההסבר שקבלת התורה צריכה להיות בשמחה ובפנימיות דווקא? * מאופני ההסבר השונים באיסור 'חדש' למדים כי גם בענייני תורה וקודש צריך להיות בכל יום "כחדשים ממש" * וכיצד היתה נראית אמירת ה'תיקון ליל שבועות' של ר' פרץ מבעשענקאוויטש? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ישנו מכתב מכ"ק מו"ח אדמו"ר1 אודות חג השבועות, שבו כותב – על יסוד התוספות בשבת2 – ש"(ב)חג השבועות . . השם יתברך מטריד את (השטן) המקטרג . . כדוגמת הטרדתו . . ביום הקדוש דצום כפורים".
– בגמרא ובתוספות מדובר אודות זמן מתן-תורה (בפעם הראשונה), וחידושו של כ"ק אדמו"ר במכתבו, שכן הוא גם בכל שנה ושנה. –
ומקשים על כך: ידוע ש"השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני"3. ולכאורה, על-פי דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל נמצא שאין לו שליטה אלא בשס"ג ימים בלבד, שהרי גם בחג השבועות אינו שולט?
[לכאורה היה אפשר לתרץ, שיש חילוק בין יום הכיפורים לחג השבועות, כי, עניין זה שבחג השבועות אין השטן מקטרג, נתחדש רק במתן-תורה, אבל לא קודם לכן, מתחילת הבריאה. ואף שגם ענינו של יום הכיפורים הוא לאחרי מתן-תורה – הרי עניין יום הכיפורים היה גם קודם לזה, שהרי מצינו שברית המילה של אברהם אבינו היתה ביום הכיפורים4. אבל באמת אין לומר כן, כיון שעיקר ענינו של יום הכיפורים – "עיצומו של יום מכפר"5 – נפעל לאחרי מתן-תורה דווקא, ואם כן אין חילוק בין יום הכיפורים לשבועות].
והביאור בזה:
מבואר בתורה אור6 "הטעם מה שחג השבועות אינו אלא יום אחד בלבד מה שאין כן בפסח וסוכות שהן ז' ימים, כי בחג השבועות הוא . . בחינת יחידה שלמעלה מהתחלקות כו'", והיינו, שחג השבועות הוא למעלה מהזמן. ומזה מובן גם בנוגע ליום הכיפורים שהוא למעלה מהזמן.
ומכל מקום יש חילוק בין חג השבועות ליום הכיפורים – שיום הכיפורים הוא למעלה מהזמן מצד "עיצומו של יום", היינו, שהיום מצד עצמו הוא למעלה מהזמן, מה שאין כן חג השבועות, שהיום מצד עצמו הוא יום ככל הימים, אלא שמצד העבודה של מתן-תורה (הן מתן-תורה שבכל יום ויום, כפי שאומרים בכל יום "נותן התורה", לשון הווה7, ובפרט בחג השבועות) נעשה למעלה מהזמן.
ועל-פי זה מובן שעניין זה שיש יום מיוחד בשנה שאין השטן שולט בו – שייך ליום הכיפורים, מצד עיצומו של יום, מה שאין כן בחג השבועות, שביטול שליטת השטן אינו מצד היום עצמו, אלא מצד העבודה של מתן-תורה.
ולכן מבואר במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל שבחג השבועות צריך "להתעסק בתשובה בנוגע לתורה" – כיון שעניין זה (שהשטן אינו שולט בחג השבועות) נעשה על-ידי עבודה דווקא.
* * *
ב. לפני8 עשר שנים, בחג השבועות תש"ה, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר9 אודות ר' פרץ מבעשענקאָוויטש, מזקני החסידים שהיו עוד אצל כ"ק אדמו"ר מוהר"ש, שפעם בהיותו ביחידות אצל אדמו"ר מהר"ש, אמר ר' פרץ שהוא כלי ריקן מלא בושה וכלימה. וענה לו אדמו"ר מהר"ש, שכדי להרגיש עניין זה יש צורך להיות בעל מדריגה, וציוה עליו לומר בכל יום תהלים בבכיות.
וסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם ראה את ר' פרץ בליובאוויטש כשהוא אומר תיקון ליל שבועות מתוך בכיות. וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר דבריו10, שלקבלת התורה יש ללכת בשמחה ובטוב לבב.
– ברשימת השיחה נרשם הלשון "ובתום לבב", אבל כנראה זוהי טעות, וצריך להיות "ובטוב לבב". (כ"ק אדמו"ר אמר בבת-שחוק:) ובכל אופן, כיון ששני העניינים הם טובים, שיהיו שניהם!... –
ומטעם זה נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר בלשון הברכה לחג השבועות: "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות". – הוא אמר אמנם גם "בפנימיות", אבל הקדים לזה "בשמחה", שעל-ידי שמחה באים גם לפנימיות11.
(וסיים כ"ק אדמו"ר:) עומדים אנו עדיין לפני השקיעה. ובמשך מעט הזמן שנותר עדיין עד השקיעה, ויתרה מזה, גם במשך הזמן שנותר עד תפלת מעריב, שאז אומרים "אתה חוננתנו", ויתרה מזה, במשך כל הזמן שנותר עד שיערכו הבדלה, שגם לזמן זה ישנה שייכות ליום-טוב – הרי כל מה שלא סיימו לפעול במשך כל היום-טוב, אפשר להשלים במשך זמן מועט זה.
ולכן יש להיות עתה בשמחה, וכשיקבלו את התורה בשמחה – תהיה זו הכנה לקבלת התורה בפנימיות.
ג. והעניין בזה:
עניין הפנימיות הוא – שהדבר חודר באדם בכל ענייניו, שאז אין אצלו שום שינויים בזה מצד חילוקי המקומות והזמנים.
וזוהי השייכות של עניין הפנימיות לקבלת התורה – שהרי ענינו12 של מתן-תורה הוא חיבור מעלה ומטה, כך שכל עניני העולם, בלי הבדל, יהיו מוארים ויחדור בהם אור התורה.
ובזה יובן מה שכתוב בגמרא13 "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם": בחג הפסח ובחג הסוכות – יש אומרים אשר די בגשמיות בלבד או רוחניות בלבד, אבל בעצרת – הכל מודים דבעינן "לכם", שצריך להיות בפנימיות, לחדור בכל ענייניו, שלא יישאר רק בחג השבועות עצמו, אלא יפעל על כל השנה כולה, ולא רק בשבת ויום-טוב, אלא גם בחיי היום-יום14.
ד. הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע אמר פעם בהתוועדות15, שהשעה של לימוד החסידות צריך לחלקה ולפזרה ("פאַנאַנדער- טיילן") על כל כ"ד השעות, שבכל הכ"ד שעות יהיה ניכר שזהו יהודי הלומד חסידות.
וכשם שכן הוא בתורת החסידות בפרט, כן הוא גם כן בכללות התורה, שהתורה צריכה לחדור בכל העניינים במשך כל המעת-לעת. וכדאיתא ברמב"ם16 שהחכם "צריך שיהיה ניכר במעשיו כו'", ומונה שם עשרה עניינים, שעשרה עניינים אלו כוללים ומקיפים את כל חיי האדם17.
וזהו הסדר במתן-תורה – שהתורה התלבשה בגשמיות וניתנה לנשמות בגופים דווקא, כאן למטה דווקא, כיון שהתורה דורשת שיבררו את כל העניינים גשמיים, והיינו, שבתחילה מברר הוא את הגוף ונפש הבהמית ואחר כך את חלקו בעולם, והסדר בזה הוא – לא בדרך דחייה ושבירה, אלא בדרך בירור דווקא, כמאמר הבעל שם טוב18 על פסוק19 "עזב תעזב עמו".
* * *
ה. [. .] החידוש בשבועות – שבו היו מקריבים שתי הלחם. בפסח – היו מקריבים את העומר, ובשבועות היו מקריבים שתי הלחם. העומר היה משעורים20, ושתי הלחם – מחטים21.
ועל-פי המבואר בסידור, בלקוטי תורה ועוד דרושים22, הנה, שתי הלחם שבאים מן החטים – עניינם הוא תורה, שנקראת "לחם"23, ובפרטיות יותר: שתי הלחם – כי בתורה יש תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, גליא דתורה וסתים דתורה24. ובכללות באים שתי הלחם מן החטים – מאכל אדם.
ולעומת זאת, העומר בא מן השעורים, מאכל בהמה, כדאיתא בגמרא25 בנוגע למנחת סוטה: "כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה", וזהו גם ענינה של מנחת העומר – לברר את נפש הבהמית שתהיה ראויה לאחרי כן לקבל את התורה.
והנה, הן העומר והן שתי הלחם מתירים את החדש, שהיה אסור לפני הקרבת העומר ושתי הלחם. אבל יש חילוק ביניהם – שקודם הקרבת העומר יש איסור חדש גם להדיוט, אבל קודם הקרבת שתי הלחם יש איסור חדש רק במקדש26.
ובזה שהקרבת שתי הלחם מתירה חדש במקדש – ישנם ג' הסברות27:
א) האיסור דחדש קודם הקרבת שתי הלחם הוא אותו איסור חדש שהיה קודם הקרבת העומר, אלא שבתחילה היה האיסור (הן על שעורים והן על חטים) הן בגבולין והן במקדש, והעומר התיר חדש להדיוט, ואילו איסור חדש (מחטים) במקדש נשאר עד הקרבת שתי הלחם.
ב) ישנם ב' איסורים נפרדים: איסור אחד של חדש ישנו לפני הקרבת העומר, ואיסור זה ניתר לגמרי על-ידי הקרבת העומר. וישנו איסור נוסף של חדש במקדש – איסור בפני עצמו – קודם הקרבת שתי הלחם.
ג) קודם הקרבת שתי הלחם אין חלות איסור על חדש (שהרי לא מצינו בתורה שאסור להקריב מן החדש קודם הקרבת שתי הלחם), אלא ישנו דין בשתי הלחם שצריכים להיות "מנחה חדשה", ובכדי ששתי הלחם יהיו מנחה חדשה, לא היו יכולים להשתמש בחדש לפני הקרבת שתי הלחם, כיון שאז לא היו מנחה חדשה.
ו. והביאור בזה ברוחניות העניינים:
כאשר מדובר אודות איסור חדש בהדיוט – הרי זה דבר הפשוט ש"ראשית עריסותיכם" "תרימו תרומה לה'"28, היינו, שאי אפשר להשתמש בעניינים הגשמיים קודם שמשתמשים בהם לגבוה, לכל-הפחות עומר אחד,
– ועל דרך הדין שאסור לעסוק בעסקיו קודם התפלה29, וכמו כן אסור לאכול קודם התפלה30 (ורק בדורות האחרונים מצד חלישות הדורות התירו כו'31), כיון שצריכים ליתן תחילה לגבוה, ורק לאחרי זה יכולים ליתן לגוף ונפש הבהמית –
ואז הרי זה בהצלחה – כדאיתא בגמרא במסכת ראש-השנה32 "מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות".
אמנם, כאשר מדובר אודות עניין התורה – שתי הלחם – ובתורה גופא דורשים שיהיה "חדש", היינו, מן המובחר – אזי יש סברא לומר שכיון שבכל אופן ("סיי ווי") הרי זה עניין של תורה, אין זה נוגע ("מאַכט ניט אויס") אם אינו מן המובחר כל כך.
אבל האמת היא – כפי שרואים בפועל שכאשר לומדים תורה ללא חיות או ללא יראת-שמים, הנה לאט לאט מתנתקים לגמרי מהתורה.
ולכן, מצינו אמנם סברא ש"מנחה חדשה" ב"שתי הלחם" אינו אלא הידור25, אבל לדעת רוב המפרשים ורוב הפוסקים הרי זה עניין שנוגע גם בדיעבד, כי כאמור, עניין זה שלימוד התורה צריך להיות מתוך חיות ויראת-שמים נוגע גם לעיכובא.
וזהו שאמרו חז"ל33 "בכל יום ויום יהיו בעיניך (דברי תורה) כחדשים" – כיון שהקב"ה יודע תכונות ויצר לב האדם, שאם דברי תורה לא יהיו אצלו "כחדשים", הרי ילך ויתקרר עד שיהיה בקרירות לגמרי.
(מהתוועדויות ש"פ במדבר, יום ב' דחג השבועות ושיחת אסרו-חג ה'תשט"ו. תורת מנחם כרך יד עמ' 83-85; 111-112; 137-139)
_____________________
1) אגרות-קודש שלו ח"ה ע' עח (נעתק ב"היום יום" ג סיון). וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 91 ואילך.
2) פט, א – ד"ה תורה.
3) יומא כ, רע"א. וש"נ.
4) פדר"א פכ"ט, הובא בתוד"ה אלא – ר"ה יא, א.
5) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ג-ד.
6) יתרו (בהוספות) קט, סע"ד.
7) ראה של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.
8) חלק משיחה זו (ס"א-יח) נדפסה בלה"ק בבטאון חב"ד (חוברת יא ע' ו ואילך) עם כו"כ תיקונים מכ"ק אדמו"ר, שנעתקו למהדורא זו.
9) שיחת ליל א' דחג השבועות ס"ג (סה"ש תש"ה ע' 101 ואילך).
10) שם ס"ז (סה"ש שם ע' 103).
11) ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשי"א בתחלתה (תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 142).
12) מכאן עד סוס"ד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 560 ואילך. במהדורא זו ניתוספו בשוה"ג כמה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
13) פסחים סח, ב. וראה גם לקו"ש חכ"ג ע' 27 ואילך. וש"נ.
14) ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ז ס"ז (סה"ש תרצ"ז ס"ע 244 ואילך).
15) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ט ס"י (סה"ש תרצ"ט ס"ע 339 ואילך).
16) הל' דעות רפ"ה.
17) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ט ע' 127.
18) ראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).
19) משפטים כג, ה.
20) סוטה רפ"ב. מנחות סח, ב. ועוד.
21) תשא לד, כב ובפרש"י.
22) ראה סידור (עם דא"ח) מה, ג. לקו"ת הנסמן בלקו"ש חל"ב ע' 137. ועוד.
23) ראה משלי ט, ה. ברכות נז, סע"א. ועוד.
24) ראה לקו"ש שם הערה 47. וש"נ.
25) סוטה שם.
26) מנחות שם.
27) ראה לקו"ש שם ע' 134 ואילך. וש"נ.
28) שלח טו, יט-כ.
29) ברכות יד, א.
30) שם יו"ד, ב.
31) ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ח ע' 65. וש"נ.
32) טז, א.
33) ראה ספרי ופרש"י ואתחנן ו, ו. שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
