בני הזוג עמדו לפני המהרש"א, רבי שמואל-אליעזר איידל'ס, ותינו את צרתם: כבר יותר מעשר שנים חלפו מאז נישואיהם ועדיין לא זכו בפרי-בטן. המהרש"א הביט בהם בחמלה, שקע בהרהורים ואמר: "ניסיונות קשים עתידים לעבור עליכם ועל בנכם, האם אתם מוכנים לכך?". בני-הזוג הנהנו בראשם להסכמה, וקיבלו את הבטחת המהרש"א לבן זכר בשנה הבאה.
חיים-חייקל ומרים היו יהודים פשוטים, שחכרו את טחנת הקמח של הדוכס ריזובסקי, והתגוררו בעיירה רנסטוב, שליד העיר אוסטראה, שבה כיהן המהרש"א.
כעבור שנה נולד לבני-הזוג בן ונקרא שמו זושא. שמחת ההורים הרקיעה שחקים, אך כל העת זכרו את דברי המהרש"א על הניסיונות הצפויים להם. והללו אכן באו.
עבר זמן והדוכס העלה את דמי החכירה. הטוחן לא היה יכול לעמוד בנטל וחובו גדל והלך. לאחר אזהרות חוזרות ונשנות מצד הדוכס, הושלכה המשפחה כולה לכלא.
קהילת אוסטראה נחלצה להציל את משפחת היהודי, אך כל המאמצים היו לשווא. דבר אחד הצליחו להשיג, היתר להעביר לאסירים מזון כשר.
ערב אחד התדפק פועל ניקיון באחוזת הדוכס על דלת ביתו של פרנס קהילת אוסטראה, והציע לו עִסקה. לדבריו, יש דרך להבריח את היהודים אל מחוץ לטירה. הוא מוכן לעשות זאת, תמורת סכום נאה. לאחר התייעצות קיבל הפרנס את העִסקה.
למחרת בלילה שקשקו המפתחות בדלת הכלא של הטוחן ואשתו. לרגע נבהלו. פועל הניקיון אמר להם כי בא להבריחם החוצה. הוא שלשל חבל עבה מבעד לחלון, כדי שהדוכס יחשוב שבני המשפחה ברחו בכוחות עצמם.
האיש הוביל את בני הזוג עד חריץ נסתר בחומת הטירה. האישה יצאה ראשונה. לאחר מכן מסר האב את התינוק לידי הפועל ויצא גם הוא. הפועל היה אמור לעבור עם הילד, אך באותו רגע התעורר חשדו של הזקיף, וזה תקע בחצוצרה והזעיק את המשמר.
מבוהל הניח הפועל את הילד על הקרקע, קפץ מעבר לחריץ וזירז את בני-הזוג לברוח במהירות אל המרכבה הממתינה להם. ההורים פרצו בבכי, אולם לא נותרה להם ברירה. חייהם היו בסכנה.
נהג המרכבה, שהכיר היטב את שבילי היערות, הוליכם בדרכי סתר, עד שיצאו מכלל סכנה. הפועל נפרד מבני-הזוג, וחיים-חייקל אחז בידו בהתרגשות וביקש: "אינני יודע מה יעלה בגורלו של בננו. הישבע לי כי כאשר יגדל תספר לו על מוצאו היהודי". הפועל נשבע, והמרכבה יצאה בדרכה חזרה.
כאשר נודע לדוכס על בריחת היהודים זעם מאוד. עם זה, בהביטו בילד יפה-העיניים, נמשך ליבו אחריו. אף אשתו חיבבה את הילד. לא היו להם ילדים, והם החליטו לגדל את הילד כבנם.
זושא נטבל לנצרות ומעתה נקרא הנריק. 'הוריו' החדשים טיפחוהו והשקיעו בו כמיטב יכולתם, ובחלוף הזמן שכח הילד לגמרי את הוריו האמיתיים.
יום אחד, כשרכב הנער על סוסו בחצר הטירה, עצר אותו פועל הניקיון וביקש לשוחח עמו באין רואים. הוא סיפר לו את סיפורם של הוריו, וכי הוא למעשה יהודי ושמו המקורי זושא.
הנער היה המום למשמע הדברים ופרץ בבכי. חלף זמן-מה שבו התייסר בלבטים קשים, ולבסוף ביקש מהפועל להפגיש אותו עם רב. עד מהרה בא הנריק, מחופש לנער עני, לבוש קרעים, אל ביתו של המהרש"א.
הנער התרשם עמוקות מזיו פניו של המהרש"א ושאל מה עליו לעשות. המהרש"א הסביר לו כי חשיפת יהדותו עלולה להמיט אסון על יהודי אוסטראה, ולפיכך עליו להוסיף לחיות בבית הדוכס, אך בסתר ישתדל ללמוד על היהדות. "יבוא יום ותוכל לחזור לצור מחצבתך בגלוי, עם בני משפחתך", הבטיח המהרש"א.
הנריק בגר והתגייס לצבא הפולני. הוא טיפס מהר בסולם הדרגות ונעשה מפקד בכיר. כעבור שנים צר צבא פולין על העיר ביסטריצה, שבה התבצר מפקד צבא האוייב. הכוחות הפולניים השגיחו על כל הנכנס והיוצא. הם תפסו שלושה אנשים שנחשדו כמרגלים, והביאו אותם לפני הנריק.
רק אחד מהם ידע לדבר פולנית. הוא הסביר כי יהודים תמימים הם, אשר עגלתם נתקעה בדרך, ובחיפושיהם אחר עזרה תעו בדרכם. המפקד השתכנע כי אכן אין הם מרגלים וביקש לשוחח עמם ביחידות.
הוא פנה אל הדובר ושאל מניין לו ידיעת השפה הפולנית. היהודי סיפר את כל הקורות אותו, וכי לפני כשלושים שנה נאלץ לברוח מפולין. רעד עבר בגופו של הנריק. "מה שמך?", שאל. "חיים-חייקל", ענה האיש. "היכן גרת?", הוסיף הנריק לשאול במתח. האיש השיב כי התגורר בעיירה רנסטוב, ליד אוסטראה.
זעקה מרעידת לב פילחה את החלל: "אבא! אבא! אני זושא, בנך!". המפקד נפל על צווארי האב ההמום שלא האמין למראה עיניו. כך התייפחו בבכי דקות ארוכות, חבוקים זה בידי זה.
המלחמה נסתיימה בניצחון הפולנים, והנריק שב בראש חייליו. בהגיעו לפולין נודע לו כי הדוכס מת, וכי בצוואתו הוריש את כל נכסיו ל'בנו'. הוא הביא את הוריו האמיתיים לפולין, מסר להם את כל ירושתו, והמשפחה התאחדה מחדש. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
