'חיפזון' ו'יד רמה'
בגאולת מצרים אנו מוצאים דבר והיפוכו. מצד אחד היתה יציאת מצרים בחיפזון, "ואכלתם אותו בחיפזון", "כי ברח העם". מאידך גיסא, מלך-מלכי-המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאלם, "ביד רמה", גאולה שלמה; ומיד לאחר היציאה ממצרים הוקפו בענני כבוד ולא נחפזו עוד.
העניין הוא: כאשר יש חשש מפני הרע, חובה 'לברוח' מיד. כך אמנם נהגו בני-ישראל ברגע שאך ניתנה להם ההזדמנות להשתחרר מרוע מצרים. ועם זה יש לנהוג באופן של 'יד רמה' בכל ענייני טוב וקדושה.
ואף שגם ב'עשה טוב' דרושה זריזות, שהרי "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" – אין הדבר דומה למידת החיפזון שבה עלינו לנקוט בברחנו מפני הרע.
(ממכתב ראש-חודש ניסן תשמ"ו)
כימי צאתך מארץ מצרים
יש דמיון מסויים בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, כנאמר, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כמו-כן אמרו חז"ל, "בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להיגאל". הנה כמה נקודות משותפות לשתי הגאולות.
גאולת כל העם: כשם שביציאת מצרים לא נותר אף יהודי מאחור, כן גם בגאולה העתידה, לא יישאר אף יהודי בגלות.
ציבור אחד: ביציאת מצרים הודגש היות כל היהודים עם אחד וציבור אחד – "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות השם מארץ מצרים". כך גם בגאולה העתידה, ההדגשה היא על אחדות מלאה של "כלל-ישראל" – "קהל גדול ישובו הנה"; "אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת".
(ממכתב י"א בניסן תשמ"ב)
חירות משיעבוד רוחני
יציאת מצרים היא לא רק חירות משיעבוד גשמי, אלא גם היציאה משיעבוד הגוף והנפש הבהמית. יציאה זו צריכה להיות תמידית, שכן בכל יום בא הקץ, והוא שעת-כושר מיוחדת ליציאה זו.
בזמננו עדים אנו לשעת-כושר נדירה – נוצרה תנועה רחבה של שיבה אל המקורות, ובנים שהתרחקו מחפשים את הדרך בחזרה (כאשר לא-אחת הגוי הוא ש'מגרש' את היהודי מ'טומאת מצרים' המודרנית). חוגים אלה רוצים לשמוע את האמת כמות שהיא, בלי פשרות. הניסיון לימד כי הנוער מושפע ביותר מיהדות אמיתית, של תורה ומצוותיה. יש לנצל שעת-כושר זו במילואה.
(ממכתב יא בניסן תשכ"ג)
בזכות מידת הביטחון
חג הפסח מזכיר לנו את ביטחונם של בני-ישראל בהקב"ה: "זכרתי לך חסד נעורייך... לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה". כשהראו ישראל את ביטחונם הגדול, ראו בעיני בשר את ברכת ה' – המן, בארה של מרים ועוד.
בכל שנה, בימים ההם בזמן הזה, מתעוררים ומתחדשים עניינים אלו, ותוקף מידת הביטחון ממשיך את ישועת ה' בכל המצטרך - בגשמיות וברוחניות.
(ליקוטי-שיחות כרך ד, עמ' 1297)
להשתחרר מכל המְצָרים
בני-ישראל נעשו לעם בתנאים קשים ביותר, כאשר נזקקו לאמונה במידה הגדולה ביותר. בפועל, בתוך זמן קצר נתגשמה תקוותם והוכחה אמונתם. כמה גדולה אמונה זו, שהניעה עם שלם, עם זקניו, נשיו וטפיו, לעזוב מדינה מפותחת ביותר (במושגי אותה תקופה) ולצאת למדבר, "מקום נחש, שרף ועקרב".
בכל דור ובכל יום חייב אדם 'לחיות' מחדש את יציאת מצרים. על-ידי אמונה חזקה בהקב"ה, המוציא אותנו מארץ מצרים, אפשר להשתחרר מכל מיצר וגבול, מבית ומבחוץ.
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 248)
מן הקצה אל הקצה
העם היהודי היה משועבד במדינה שאף עבד לא ברח ממנה, תחת שליטתו של רודן שהתרחץ בדם ילדי-ישראל. הם היו עניים מרודים, שבורים ורצוצים מהשעבוד הקשה. אך בתוך לילה אחד יצא כל העם לחירות, ביד רמה וברכוש גדול.
שינוי דומה התרחש גם במישור הרוחני. במצרים היו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ובתוך שבועות ספורים ניצבו למרגלות הר סיני ושמעו מפי הגבורה, "אנוכי ה' אלוקיך".
יהודי מסוגל לעבור בזמן קצר ביותר שינוי מן הקצה אל הקצה. גם כשהמצב נראה חסר תקווה, עליו להשתדל לצאת מהמיצר, באופן של "ביד רמה" ו"ברכוש גדול". אין להיעצר, להסס, או אף להסתפק בהישגי העבר. צריך ללכת מחיל אל חיל בדרך העולה בית א-ל, עד לשמיעת "אנוכי ה' אלוקיך".
(ממכתב י"א בניסן תשי"ט)
ימים מסוגלים לתורה
ימי הפסח מסוגלים במיוחד ללימוד התורה, מכמה סיבות:
ראשית, התכלית והמטרה של יציאת מצרים הייתה מתן-תורה – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".
שנית, פסח הוא 'זמן חירותינו', ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
שלישית, פסח הוא מלשון 'פה סח', והרי אדם צריך לשוח ולדבר בדברי תורה – "ודיברת בם".
ימי חג הפסח מסוגלים אפוא במיוחד ללימוד תורה. בימים אלו נותנים כוח וסיוע מלמעלה, שהלימוד יהיה בהצלחה מיוחדת. הדברים אמורים במיוחד לגבי ימי חול-המועד. שכן מצד אחד, גם ימים אלו אסורים במלאכה, ומצד שני, אין בהם (כל-כך) חיוב של שמחת יום-טוב, ונמצא שיש יותר פנאי לעסוק בתורה.
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 268) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
