יעקב-קרפיל היה יהודי פשוט בתכלית. אשתו, ציפה-ברכה, הייתה אף היא אישה פשוטה, שנתייתמה בגיל צעיר. אך שניהם היו יראי-שמים מאוד, תרמו הרבה לצדקה ודקדקו במצוות על-פי מיטב ידיעתם. דבר אחד העיב את אושרם: ילדים לא היו להם. אמנם נולדו להם כמה ילדים, אך הם מתו זמן קצר אחרי הלידה.
באחד ממסעותיו של יעקב-קרפיל בכפרי האזור, לצורכי מרכולתו, התלווה אליו רוכל כמותו, והם צעדו יחד. יעקב הבחין כי הרוכל, ר' הירש-לייב שמו, אינו פוסק מלמלמל. הוא שאל אותו מה הוא אומר, והאיש השיב כי הוא משנן את לימודו.
יעקב-קרפיל פרץ בבכי. הוא הבין כי הצועד לצידו הוא תלמיד-חכם, והביע את תשוקתו העזה ללמוד תורה. הוסכם ביניהם כי בחזרתם לעיירה שאריי, שבה התגורר יעקב-קרפיל, יתחיל ר' הירש-לייב ללמדו תורה.
זו הייתה תקופת הצדיקים הנסתרים. הם היו תלמידי רבי אדם 'בעל-שם' מרופשיץ, ואחריו תלמידי הבעל-שם-טוב. אחת ממשימותיהם הייתה לפנות אל היהודים הפשוטים, לעודדם, ולהעשיר את ידיעותיהם. בזכות ר' הירש-לייב נעשה יעקב-קרפיל יהודי יודע ספר.
באחד הכפרים באזור התגורר יהודי פשוט ועם-הארץ, גרשון-יצחק שמו. הוא שכר מהפריץ המקומי את הפונדק ואת זכויות הדיג בבריכות הדגים ובנהר, ופרנסתו הייתה בשפע. ברבות הימים העביר הפריץ הזקן, שהיה שונא ישראל, את ניהול האחוזה לבנו, שבניגוד לאביו היה אדם ידידותי וטוב-לב.
אלא שאז נתמנה במקום כומר חדש, והוא לא פסק מלהסית את התושבים נגד היהודי. מצבו של גרשון-יצחק ירד פלאים, והוא שקע בחובות. לפריץ הזקן נודע כי היהודי צבר חוב גדול, ובשצף-קצף הִתרה בו כי אם לא ישולמו החובות מיד, ישליך אותו ואת אשתו לבור הכלא.
שוב התערב הכומר ושכנע את הפריץ בשפת חלקות כי זה יהיה מהלך חסר תועלת. תחת זאת הציע לקחת כ'משכון' את הילד דוד, בן השתים-עשרה, בנו של גרשון-יצחק. הפריץ עשה כעצתו, לקח את הילד ומסרו לידי הכומר.
ההורים בכו והתחננו לפני הפריץ להחזיר להם את בנם, אך הוא, בצחוק שטני, ענה להם כי את הילד לקח בעבור הריבית המגיעה לו, וכי הילד יגדל להיות נוצרי טוב. באשר להם – אם לא יחזירו במהרה את הקרן, ייקח גם אותם לעבדים.
ההורים השבורים פנו אל הפריץ הצעיר, וביקשו ממנו להתערב לטובתם. הלה הביע נכונות לעזור, אך הטיל ספק ביכולתו לשכנע את אביו העיקש. עם זה הבטיח לעדכן אותם בנעשה בבנם. לפנות ערב סיפר להם כי הכומר ניסה לכפות על דוד להתנצר. הילד התנגד, והכומר הִכה אותו עד שהתעלף והיו צריכים להזעיק רופא.
ההורים היו גאים בבנם, העומד על יהדותו בגאון, אך היו שבורים ורצוצים מהמצב. באין-ברירה מכר גרשון-יצחק את זכויותיו בפונדק ועוד פריטי רכוש בחצי מחיר. הוא קיווה להשיג את רוב החוב, ובזה לשדל את הפריץ.
הדבר נודע לכומר, והוא המליץ לקונה הפונדק להתחרט על העסקה ולתבוע את כספו. "היהודי יברח מכאן ותוכל לקבל את הפונדק בחינם", יעץ הכומר. היהודי נאלץ להחזיר לקונה את הכסף, אף בלי לנכות ממנו את דמי הסחורה שהשתמש בה.
מצבו של גרשון-יצחק היה בכי-רע. פתאום נזכר ברוכל יעקב-קרפיל, הבא לכפרו לעיתים קרובות. הוא החליט לנסוע אליו, לעיירה שאריי, לבקש את עזרתו.
אך התברר שהכומר שומר את צעדיו. בעודו מתכונן לצאת לדרך קרא לו הפריץ הזקן והצליף בו בשוטו על ניסיונו 'לברוח'. בקושי רב הצליח גרשון-יצחק לשכנע אותו כי הוא נוסע לבקש עזרה מאחיו היהודים, ואז הפקיד עליו הפריץ שומר ללוותו.
יעקב-קרפיל התרגש מאוד למשמע סיפורו העצוב של הכפרי. לאחר התייעצות עם אשתו, החליטו לתת את כל רכושם בעבור הצלת הילד. להשלמת הסכום אף נזקק לקחת הלוואה. יעקב-קרפיל לא הסתפק בכך, ואף התלווה אל גרשון-יצחק בשובו אל הכפר.
הפריץ לקח את הכסף, אך הודיע כי את הבן לא יוכל להחזיר, מאחר שהוא בידי הכומר. רק בזכות התערבותו של יעקב-קרפיל, שהצליח לשכנע את הפריץ הצעיר להפעיל את סמכותו, הוצא הילד מבית הכומר, מוכה וחבול. יעקב-קרפיל אף דאג לשלוח אותו לישיבה ובהמשך השיא אותו עם בת אחיו.
בעקבות מעשה זה נותר יעקב-קרפיל בעל-חוב גדול. גם בריאותו התרופפה. עם זה, הוא ואשתו לא איבדו לרגע את ביטחונם בה', והיו מלאי הודיה לה' על שזכו לקיים מצווה גדולה זו.
ואכן, מעשיהם הטובים עשו רושם גדול בשמים. יום אחד הופיעו בביתם רבו ר' הירש-לייב עם חברו ר' קהת. הללו שמעו מהבעש"ט כי בשמים הוחלט שבני הזוג יהיו עשירים, ושאף ייוולד להם בן בתום שנה. בהוראת הבעש"ט השאירו אצל יעקב-קרפיל סכום גדול כהלוואה.
לא עבר זמן רב ויעקב-קרפיל התעשר והחזיר את כל חובותיו. לא היה גבול לאושרם של בני-הזוג כאשר זכו לחבוק בן. הבן נקרא יוסף-יצחק, ונודע לימים כ'עילוי משאריי'. כשגדל נשא לאישה את אחות אביו של בעל התניא, רבי שניאור-זלמן מלאדי. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
