סיפור כ"ק הריי"צ אודות המהר"ל בא ללמד הוראה יסודית בחינוך הילדים * זו היתה דרכם של המהר"ל וגם של הרבי הריי"צ: למרות התעסקותם בעניינים רמים ונישאים, התמסרו ללימוד מנהגי ישראל לילדים * כאשר משה רבנו, יהושע וכל גדולי-ישראל עברו בים-סוף, היו אלו דווקא ילדי-ישראל ש"הכירוהו תחילה" * חינוך מסוג זה הוא ה'חומה' שתגן מפני ניסיונות היצר הרע משתי הקצוות: "מימינם ומשמאלם" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. עומדים1 אנו עתה במוצאי שבת-קודש פרשת בשלח, שבת שירה. וידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא, בעניין של שבת שירה2:
הרבי בעל ההילולא מספר שהמהר"ל מפראג3 – שממנו מוצאו של רבינו הזקן (בעל התניא), והרבי בעל ההילולא4 – קבע מנהג שבשבוע של פרשת בשלח היה מצווה לכל מלמדי דרדקי ולכל ההורים שיש להם ילדים קטנים, לאסוף את הילדים בשבת שירה לחצר בית-הכנסת, והיה מצווה למלמדים לספר לילדים את הסיפור של קריעת ים סוף, איך שהציפורים5 שרו ורקדו בשעה שמשה ובני-ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת "אז ישיר", והילדים הקטנים קטפו פירות מעצי הים6 והאכילו את הציפורים השרים ורוקדים.
המהר"ל היה מצווה לתת לילדים הקטנים דייסא ("קאַשע") שיזרקו לתרנגולים והציפורים7 – זיכרון לפירות הים שהילדים הקטנים האכילו את הציפורים8.
אחר-כך היה המהר"ל מברך את כל הילדים וגם את ההורים, שיגדלו את ילדיהם לתורה, חופה ומעשים טובים.
ב. כמדובר פעמים רבות9 – לספר סיפור סתם, ללא שום לימוד, אין זה סדר של יהודי. הנהגתו של יהודי צריכה להיות באופן ש"בכל דרכיך דעהו"10, בכל ענייניו צריך להמשיך אלוקות, טוב וקדושה11. ובמילא, גם סיפור שיהודי מספר, צריך להיות כלול בו עניין וכוונה של טוב וקדושה.
ואם כן הוא אצל כל יהודי – הרי זה במכל-שכן בסיפור שמספר נשיא ומנהיג בישראל12.
ובפרט שגם כתב את הסיפור ונתנו להדפסה – הרי ידוע הפתגם של אדמו"ר הצמח-צדק, שנמסר על-ידי הרבי בעל ההילולא13: מילה הבאה בדיבור היא לפני רבים, שבכתב – לפני העולם, שבדפוס – לדורי דורות.
ומכל זה מובן, שהסיפור שסיפר הרבי אודות המהר"ל, אינו סתם סיפור אודות הנהגתו של גדול בישראל לפני ארבע-מאות שנה, אלא בסיפור זה יש הוראה לכל הדורות, ולכן הדפיס הרבי את הסיפור, בכדי שאנו נקרא אותו ונלמד ממנו.
ג. כללות ההוראה מסיפור זה היא:
ככל שתגדל מעלתו של יהודי, וככל שתגדל מעלתם של העניינים שמתעסק בהם,
– וכפי שהרבי מספר בשיחה הנ"ל אודות גדלותו של המהר"ל, שהרמ"א [שכנראה היה משך זמן מתלמידי המהר"ל14, וזכה להיות פוסק לבני-ישראל לדורי דורות, וכידוע15 הצחות על הפסוק16 "ובני-ישראל יוצאים ביד רמה" – ביד רמ"א, שבני-ישראל מתנהגים כפי שהרמ"א כתב בידו במפת השולחן] נישק את אצבעותיו של המהר"ל, שעוד בצעירותם כתבו את הספרים הקדושים שעוררו אלפי יהודים לתשובה, והורו דרך בלימוד התורה ביראת-שמים ועבודת ה' יתברך.
אלא, שסיפור זה סיפר אז הרבי דרך-אגב. ועיקר הסיפור היה – שהמהר"ל הניח את ענייני התורה העמוקים שכתב, והתמסר לעסוק בחיזוק מנהג ישראל – לעורר ילדי-ישראל לקיים את המנהג, ולהסביר להם את טעם המנהג שיקיימו אלפי שנים לאחרי קריעת ים-סוף באותה שמחה וחיות שהיו אז. ובכך לא הסתפק המהר"ל, אלא לאחרי כן עוד יצא לברך את הילדים.
וההוראה מזה17:
לכאורה ישנם עניינים נעלים ויקרים יותר. אבל תכלית הכל היא – "ושננתם לבניך"18, לבניך כפשוטו, ו"לבניך אלו התלמידים" (כמאמר הספרי19). ומה צריך ללמוד עמם – לא רק העניינים העיקריים של תורה ומצוות, לא רק מה שכתוב בפירוש בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, אלא ללמוד עמם גם מנהג, וגם מנהג כזה שקשור עם ציפור, היינו, לא עם עוד יהודי, אלא עם בעל חי, ואפילו בשבת שאז צריכים להיות כולו קודש – צריכים להתמסר לכך שילד ייתן דייסא לציפורים, ויקיים מתוך חיות ולהט מנהג זה – מנהג ישראל תורה20.
וכאשר מתנהגים כן – מקבלים על-ידי זה את הברכות מלמעלה, שהילדים יגדלו כפי שילדי-ישראל צריכים לגדול.
ד. וכמו כן ראו בהנהגתו של הרבי, בעל ההילולא21:
עניינו היה תורת החסידות – רזין ורזין דרזין, שללמדה שייך רק עם כאלה שלמדו כבר, ונתגדל שכלם. ואף-על-פי-כן, לקח הרבי מזמנו, ממרצו ומשנות חייו, והתמסר לעניין של לימוד עם ילדים, וללמוד עמם באופן כזה שלא זו בלבד שיהיו שומרי שבת ואוכלי כשר, אלא שתהיה להם חיות ולהט גם במנהגי ישראל – תורה.
וזהו גם אחד הטעמים להדפסת סיפור הנ"ל – בכדי שכל אלו שרוצים להיות הולכים בעקבותיו, יפיקו את ההוראה הנ"ל מהסיפור, ויתנהגו בדרך האמורה.
ה. אודות הילדים שהיו בגלות מצרים, שהם היו בשעת קריעת ים-סוף – מספרים חז"ל22 ש"הם הכירוהו תחילה".
בים הלכו משה רבינו, יהושע, וכל גדולי ונשיאי ישראל, ואף-על-פי-כן, מי הכיר תחילה את הקב"ה – דווקא ילדי-ישראל שגדלו בקושי שעבוד גלות מצרים ונתחנכו כדבעי. הם היו הראשונים שראו אלוקות בעיניים בשריות, והראו באצבע – "זה א-לי ואנווהו"23.
וכאשר הולכים עם ילדים כאלה – אזי נבקע הים, ועד שזה פועל גם על העולם מסביב שכולם רואים אלוקות. גם הציפורים הנמצאים שם מרגישים שהם צריכים לומר שירה; גם הם מרגישים שאירע בעולם עניין שלמעלה מהטבע.
ו. בשעה שגם כאשר נמצאים בגלות מצרים מחנכים ילדים באופן כזה אשר מבלי הבט על כך ש"אתם המעט מכל העמים"24, ילדים שאינם-יהודים הם הרבה יותר, והנהגתם היא בניגוד להנהגה יהודית, אף-על-פי-כן מוכנים הילדים לצאת ממצרים, היכן ש"טוב הארץ תאכלו"25, ולילך למדבר, ובאופן שאפילו "גם צידה לא עשו להם"26, אלא סומכים לגמרי על הקב"ה, שיעבירם את ה"מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"27,
– וכיצד מחנכים ילדים כאלה – על-ידי זה שלומדים עמם לא רק תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, אלא מחנכים אותם גם במנהגי ישראל, כך שחייהם היום-יומיים יהיו חדורים גם במנהגי ישראל –
אזי אין להתיירא מכך שמצרים מאחוריהם, המדבר משני צידיהם, והים מלפניהם, כי, בשעה שהולכים עם ילדים כאלה – יכולים לילך בים והים נבקע.
וזוהי הוראה לכל הדורות:
בשעה שזקוקים לעניינים שלמעלה מהטבע – והרי תמיד זקוקים לכך, כיון שבני-ישראל הם כבשה אחת בין ע' זאבים28, ואם כן, הקיום של בני-ישראל הוא באופן שלמעלה מהטבע, בדוגמת קריעת ים-סוף – הנה על-ידי מי זוכים לנס, על-ידי הילדים שמכריזים "זה א-לי ואנוהו", עוד לפני שמכירים בכך אבותיהם וזקניהם.
ז. אודות קריעת ים-סוף מספרת לנו התורה, שלא זו בלבד שהים (ההעלם וההסתר) נבקע, אלא יתירה מזה – "והמים להם חומה"29, היינו, שמהים עצמו נעשה חומה שהגינה על בני-ישראל.
וכן הוא בכל הדורות: כאשר מחנכים ילדים שמכריזים תחילה "זה א-לי ואנוהו", הנה לא זו בלבד שה"ים" (ההפרעות) נבקע, שמתבטלים כל ההעלמות וההסתרים, אלא יתירה מזה, שההפרעות עצמם נעשים חומה להגן על בני-ישראל.
ח. אודות החומה שנעשית מהים להגן על בני-ישראל, נאמר בתורה שנעשית חומה "מימינם ומשמאלם"29, היינו, שהגינה על בני-ישראל מצידם הימני ומצידם השמאלי30.
מהו הלימוד ממה שכתוב "מימינם ומשמאלם"?
כאשר בא היצר-הרע לטעון ליהודי שיסור ח"ו מדרך התורה – הרי זה יכול להיות בשתי דרכים: לפעמים בא ליהודי מצדו הימני, ולפעמים מצדו השמאלי31.
ניסיון מהצד הימני: לאדם יש כסף, כבוד, ועשירות בכל. טוען היצר-הרע: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"32. הנך רואה שמצד שכלך יש לך כסף, מצד חכמתך יש לך כבוד;
לשם מה זקוק הנך להקב"ה? לכך הוצרכו יהודים בהיותם במדבר, ששם לא היה להם מאומה, ולכן היו מוכרחים להגיע למן, בארה של מרים, וכיוצא-בזה.
ניסיון מהצד השמאלי: לאדם חסר בכבוד או בעשירות וכיוצא בזה, הוא "עני" בעניינים אלו. וטוען היצר-הרע, שעתה אין זה הזמן המתאים להיות בתנועה של חלישות ("אפשוואכן זיך") – לשמור שבת, להיזהר מגניבה וגזילה; לכל לראש עליך להתקדם ולהצליח ("ארויפארבעטן זיך"), להשיג מה שחסר לך: כסף, כבוד. ואחר- כך, לכשירחיב, אזי יהיה לך זמן להתמסר לעבודת ה'.
ובכן: על-ידי זה שמחנכים את הילדים שהם מעצמם יהיו הראשונים שיכריזו "זה א- לי ואנווהו" – נעשית חומה להגן על בני-ישראל מימינם ומשמאלם, מכל הניסיונות של היצר-הרע.
ט. התורה ממשיכה ומספרת שגדולה ביזת הים מביזת מצרים33.
על-ידי ההנהגה האמורה, הנה לא זו בלבד שמקבלים שכר לעולם-הבא, לאחרי מאה ועשרים שנה, בנוגע עניינים רוחניים, אלא מקבלים גם ביזה, היינו, שנעשים מאושרים גם בגשמיות; זוכים לביזה גדולה, ומנצלים אותה רק עבור דברים בריאים, ובאופן של שמחה.
והיסוד וההתחלה לכל זה הוא – חינוך הילדים באופן שהם הראשונים להכריז "זה א-לי ואנווהו", ועד שהם מעוררים זאת אצל הוריהם34 – "אלוקי אבי וארוממנהו"23.
י. ההוראה – בקצרה – מכל הנ"ל היא:
כאשר רוצים להיות מאושרים באמת הן ברוחניות והן בגשמיות, ולכל לראש לזכות לנחת אמיתי מהילדים – הדרך לזה היא על-ידי חינוך הילדים בחינוך תורני אמיתי, עד שתהיה להם חיות ולהט ("זיי זאָלן לעבן און קאָכן זיך") גם במנהג ישראל.
ועל-ידי זה מקבלים את ברכותיו של המהר"ל – שדברי צדיקים קיימים לעד. מעמידים דור ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך הוי'"35.
ומ"בהוציאך את העם ממצרים" – הולכים בזכות הילדים36 לקבלת התורה, ל"תעבדון את האלוקים על ההר הזה"37, מפרשת בשלח לפרשת יתרו, ומקבלים את התורה בשמחה ובפנימיות על כל השנה כולה.
(מהתוועדות מוצש"ק פרשת בשלח, י"א בשבט ה'תשכ"א, תורת מנחם כרך ל, עמ' 52-57 – בלתי מוגה)
_____________________
1) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפסה (באידיש) בלקו"ש ח"ב עמ' 521 ואילך (מהדורא מתורגמת ללה"ק - עמ' 212 ואילך), ונשלחה לכו"כ - ראה אגרות-קודש ח"כ עמ' קמא. ריש עמ' קמה. עמ' קמט. ס"ע קנג. במהדורה זו ניתוספו ע"י המו"ל עוד איזה מ"מ.
2) נדפסה בקונטרס ביקור שיקאגא עמ' 60. סה"ש תש"ב עמ' 73.
3) ה'רע"ב - ה'שסט.
4) ראה "שלשלת היחס ור"פ מתולדות בית רבינו" שבתחילת "היום יום".
5) ראה גם בספר תוספת-שבת (הובא בספר אורחות-חיים סי' שכד). ולפלא שבספרי טעמי-המנהגים - לא הובא טעם זה.
6) ראה שמו"ר ספכ"ט.
7) ראה שו"ע או"ח סו"ס שכד וסשמ"ג ובנ"כ שם. ספר תוספת-שבת שם.
8) ראה גם שיחת ש"פ בשלח, י"ג שבט תשט"ו ס"ט (תורת מנחם חי"ג ע' 262). ראה גם סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222 הערה 118.
9) ראה גם תורת מנחם חכ"ט ע' 167. ע' 265. וש"נ.
10) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.
11) ראה שו"ע או"ח סרל"א. תניא פ"ז: והכל כאשר לכל נשפע ונמשך כו'.
12) ראה גם תורת מנחם חכ"ח ע' סט. וש"נ.
13) איגרות-קודש שלו ח"ב עמ' שפב.
14) ראה ספר-הזכרונות של בעל ההילולא ח"ב ר"פ פד.
15) שו"ת חת"ס או"ח סק"ג (הובא בהגהות חת"ס לשו"ע או"ח סתכ"ט). שו"ת שואל-ומשיב מהדורא חמישאה סי"ח. ועוד.
16) בשלח יד,ח.
17) ראה גם תורת מנחם חט"ו ע' 198 ואילך.
18) ואתחנן ו,ז.
19) הובא בפרש"י עה"פ.
20) ראה תוד"ה נפסל - מנחות כ,ב. שו"ע אדה"ז או"ח סוסק"פ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז. ועוד.
21) ראה "קורצע ביאגראפיע, דער ליובאוויטשער רבי" (קה"ת ה'תשי"ג). ראה גם תורת מנחם חכ"ח ע' 43. וש"נ.
22) סוטה יא,ב.
23) בשלח טו,ב.
24) ואתחנן ז,ז.
25) לשון הכתוב - ישעיה א,יט. וראה ויגש מה,יח.
26) בא יב,לט.
27) עקב ח,טו.
28) ראה תנחומא תולדות ה. אסת"ר פ"י, יא. וראה גם יומא סט,ב.
29) בשלח יד,כב-כט.
30) ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 967 ואילך.
31) ראה משלי ל,ח-ט.
32) עקב ח,יז. והסמ"ג מונה זאת במצוות לא-תעשה מן התורה (סמ"ג מל"ת סד).
33) פרש"י בשלח טו,כב (מבמדב"ר ספי"ג. מכילתא בא יב,לו. ועוד).
34) ראה פרש"י סוף מלאכי.
35) ישעיה סא,ט.
36) ראה שהש"ר פ"א, ג: בנינו ערבים אותנו.
37) שמות ג,יב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
