בהלה אחזה את בני הבית. האב צנח על כיסאו, ראשו נשמט על חזהו והוא עצם את עיניו. דאגה מילאה את ליבם. מי יודע מה אירע לו. אולי התקף-לב? הם מיהרו להזעיק את הרופא.
אותו ליל שבת, בביתו של לייבל הטוחן, אב למשפחה ברוכת ילדים, התחיל כרגיל, בשירת 'שלום עליכם' ו'אשת-חיל'. בסיומה עמדו כולם סביב השולחן, מצפים שהאב יקדש על היין. מן המטבח עלו ניחוחות תבשילי השבת.
פתאום אירע הדבר. לייבל צנח על הכיסא ושקע בתרדמה עמוקה. "אבא! אבא!", קראו הילדים בבהלה, אולם הזעקות לא הועילו. הרופא שהוזעק אליו הגיע למסקנה כי אין הוא סובל ממחלה כלשהי, אלא שקוע בשינה עמוקה ותו לא.
"עצתי לכם", אמר הרופא, "שלא תמתינו. עשו קידוש והחלו בסעודה. במשך הערב ודאי יקיץ האב". הוא נפרד מהם בברכת שבת-שלום וחזר לביתו.
כל הלילה ישן לייבל על כיסאו ליד השולחן. רק בבוקר הקיץ. כשפקח את עיניו קלט כי הפסיד את קידוש ליל-השבת ואת הסעודה. כאשר התיישבה המשפחה לסעודת היום התנצל כי אין לו הסבר לאירוע. דבר מוזר כזה ודאי לא יישנה, הבטיח.
אולם בליל השבת הבאה שוב אירע הדבר. כאילו שלא בשליטתו נחתה פתאום על לייבל שינה עמוקה, ולא היה אפשר להעירו. גם הפעם התנחמו אשתו וילדיו בעובדה כי בריאותו של לייבל תקינה וכי למחרת הקיץ משנתו.
עוד שבוע עבר. בליל השבת הבאה ניסה לייבל בכל כוחו לעמוד על המשמר ולהחזיק מעמד, אך לשווא. למחרת אמר בסערת-רוח, כי מיד אחרי השבת יֵצא אל רבו, רבי שמואל-אבא מזיכלין, לבקש פתרון לבעיה המוזרה.
כאשר התייצב לייבל לפני רבו וסיפר את מה שאירע לו, לא נראה הצדיק מזיכלין מופתע. הוא הקשיב רוב-קשב ואמר: "נראה כי פגעת בכבודה של השבת, ומשום כך השבת מסרבת לאפשר לך לקבל את פניה בקידוש ובסעודה".
לייבל, יהודי מהדר במצוות וירא-שמים, תמה למשמע דברי הצדיק. מתי פגע בכבודה של השבת? הלוא מאז ומעולם הקפיד לשמור את השבת ולכבדה כדת וכדין.
בשובו לביתו קיבלו אותו בני משפחתו בהתרגשות. הכול ציפו לשמוע מה אמר הרבי. לייבל סיפר את דברי רבו ופניו הביעו תמיהה. הוא הביע את צערו על שאין הוא מבין את תשובת הצדיק.
לפתע קפץ הבן הגדול ממקומו. "אבא", קרא, מסמיק מעט במבוכה, "צדקו דברי הרבי, ובמו-עיניי ראיתי את המעשה, אך עד-עתה לא רציתי להעלות זאת לפניך, מפני כבודך".
הכול הפנו אליו את מבטם והבן סיפר. ליל שבת אחד ראה את אביו קם באמצע הלילה, בעודו ישן למחצה. בגלל העלטה הכבדה הדליק מבלי משים את הנר, ולאחר מכן כיבה את הנר וחזר לישון. למחרת בבוקר לא זכר כלל כי בלילה חילל את השבת.
עתה התחוורה ללייבל היטב משמעות דבריו של הרבי. הוא הצטער מאוד על המקרה שקרה לו, והחליט לנסוע שנית אל הצדיק, הפעם לבקש תיקון.
"כיצד יהודי מסוגל לשכוח את השבת ולחלל אותה בלי לשים לב?", הוכיחו הצדיק, לאחר שסיפר לו את מה שראה בנו. והצדיק המשיך: "נאמר בתורה 'זכור' ו'שמור', ושניהם בדיבור אחד נאמרו. כאשר אין מקיימים כראוי את ה'שמור', היא האזהרה על שמירת איסורי השבת, ניטלת מן האדם הזכות גם ל'זכור' – זכירת השבת על-ידי הקידוש".
"ומה אעשה עתה?", קרא לייבל, "כיצד אוכל לתקן את המעוּות?".
"איני רואה עצה אלא שיזדמן לידך ניסיון בשמירת השבת ותעמוד בו. או-אז תדע כי חטאך כופר", אמר לו הצדיק מזיכלין. קיבל זאת הטוחן עליו ויצא מעודד לביתו.
לא עבר זמן רב ולייבל נקרא אל הפריץ, בעליה של טחנת הקמח. הפריץ הודיע לו כי החליט להשקיע סכום גדול לשיפוץ הטחנה ולהכנסת שכלולים רבים בה, אך בתמורה הוא תובע כי היא תעבוד שבעה ימים בשבוע. "אני משקיע בה הרבה כסף, ולא מקובל עליי שהיא תעמוד מושבתת יום שלם בשבוע", הצהיר.
פני לייבל נפלו, אך הוא ענה מיד בהחלטיות כי הדבר אינו בא בחשבון מבחינתו. הטחנה שברשותו לא תעבוד בשבת! הפריץ ניסה לשכנע אותו, באומרו כי שמע שיהודים קיבלו היתר לפתוח את המפעל בלי לעבוד בו. לייבל סירב בתוקף גם לכך, ואמר כי איננו מתכוון להקל בקדושת השבת.
"אם-כן", אמר הפריץ בזעף, "אני לוקח ממך את הטחנה!". כבר למחרת נכנס טוחן חדש במקומו של לייבל, ומאותו יום נעשו חייהם של לייבל ובני משפחתו קשים ומרים. הם הגיעו עד פת לחם, ועם זאת שמחו שעמדו בניסיון.
בינתיים החלו פוקדות את הטחנה תקלות רבות, ולפריץ נגרמו נזקים גדולים. בחלוף הזמן עלתה בליבו מחשבה שאולי אירעו הדברים בעקבות נישולו של היהודי מפרנסתו. קרא הפריץ ליהודי ובישר לו בנימה סלחנית כי הוא מחזיר לו את משרת הטוחן. כששאל לייבל מה יהא על השבת, השיב הפריץ, כי הוא נותן לו יד חופשית לפעול כהבנתו.
לייבל ראה ברכה במעשה ידיו. בתוך זמן קצר הצליח לייצב את הטחנה ואף להכפיל את הכנסותיה. גם המחלה המסתורית של ליל השבת נעלמה כלעומת שבאה, ומאז הייתה שעת הקידוש השעה היקרה והחביבה ביותר במשפחתו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
