חייליו של נפוליון שעטו בדהרה אל תוך רוסיה, בטוחים בניצחונם. מולם נלחמו בחירוף-נפש צבאותיו של אלכסנדר הראשון, הצאר הרוסי, בניסיון להדוף את האוייב, אך ללא הצלחה.
בשרשרת מלחמות עקובות מדם הצליח נפוליון להפיח תקוות חדשות בלב מיליוני בני-אדם, ולהביא עמו בשורה על עידן חדש. הוא הבטיח חיים נטולי עול ודאגות, וכלכלה מפותחת ומשגשגת.
יהודים רבים האמינו בכך, ואף היו כמה מצדיקי הדור שרצו בטובתם של ישראל, ולכן קיוו והתפללו להצלחת נפוליון. אולם אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך, חרד מפני נפוליון והתפלל לניצחונה של רוסיה.
במכתב לאחד מחסידיו הוא כותב, כי בראש-השנה תקע"ב (1811) הראו לו מן השמים, כי אף שניצחונו של נפוליון אכן יביא טובה חומרית ליהודים, טמונה בו סכנה רוחנית גדולה, שתרחיק את ליבם מאביהם שבשמים. לעומת זה, ניצחונה של מלכות רוסיה לא ייטיב עמם בגשמיות, אולם מצבם הרוחני יתעלה ויתחזק.
למקורביו ניבא הרבי במפורש את מפלתו של נפוליון, וראה בו את שליח הרוע, אך הוא גם רמז להם את הסתלקותו-שלו מן העולם באותה עת.
אדמו"ר הזקן לא הסתפק בהבעת דעתו בלבד אלא גם נקט פעולות ממשיות. באיגרותיו ליהודי הקהילות במדינה ביקש לסייע למלחמתה של רוסיה, וקרא להם שלא להתרשם מניצחונותיו הזמניים של נפוליון. הרוסים דאגו להביא לידיעתו פרטים על מהלכי המלחמה. לא רחק היום והרוסים הודיעו לרבי כי צבא נפוליון מתקרב אל העיר לאדי שבה התגורר, וכי עליו להימלט ממנה.
בשישים עגלות יצאו הרבי ובני-משפחתו מלאדי, בלוויית חסידים רבים, והחלו במסע ארוך ומייגע. משמר של חיילי רוסיה ליווה אותם. הללו יעצו לרבי לנוע במסלול מסויים, אולם הרבי הורה להתקדם ולעבור את נהר הדנייפר מהר ככל האפשר אל העיר קרַסנַה, אזור שעדיין היה בשליטת הרוסים.
השיירה הספיקה לעבור מרחק הגון מהעיר לאדי, ופתאום הודיע אדמו"ר הזקן לחיילי המשמר כי הוא מוכרח לשוב אל ביתו לצורך עניין חשוב. הוא ביקש כי ישלחו עמו שתי עגלות ועגלונים זריזים, עם שני סוסים מהירים, וגם שני חיילים שילווהו. למרות הסכנה המרחפת יצאו עם הרבי שני חיילים ועמם עוד שניים מאנשיו, ונסעו במהירות בחזרה ללאדי.
בבואם לביתו הורה הרבי לחפש היטב אם נשאר דבר-מה בבית ממיטלטליו. הזדרזו האנשים לחפש בכל הבית ולא מצאו אלא נעלי-בית ישנות שלו, מערוך ומסננת. הרבי הורה לקחת את החפצים ולהעלות את הבית באש. בטרם עוזבו את העיר הסתובב הרבי ובירך את יושביה.
אך הספיקו לצאת מצידה האחד של העיר ליאדי, וכבר נשמעו מאחוריהם קולות צבאו של נפוליון העולים מן הצד השני. בעוד העגלונים מדהירים את הסוסים כדי לחצות במהירות את נהר הדנייפר, עטו חיילי נפוליון על העיר, ואחריהם נכנס נפוליון עצמו, עם שומרי ראשו, רכובים על סוסים אבירים.
נפוליון ידע היטב על תמיכתו התקיפה של אדמו"ר הזקן בצאר הרוסי, וגם על פעולותיו להכשלת צבאו, ועל-כן ראה בו אוייב מושבע. הוא שעט בדהרה היישר לעבר ביתו, בתקווה לתפוס שם מישהו, ומה רבה הייתה אכזבתו כשנוכח כי הבית עולה בלהבות.
נפוליון צעק אל חייליו כי יכבו את האש, אולם כל מאמציהם עלו בתוהו, כי לא הצליחו להתגבר על האש העזה והעשן הכבד. נפוליון סבב במקום אובד עצות ופתאום קרא לחייליו ופקד עליהם לעבור ברחובות העיר ולהכריז כי מי שיביא לו דבר-מה, מטבע או חפץ כלשהו, שקיבל מרבי שניאור-זלמן, יקבל שכר הגון.
שעה ארוכה סבבו החיילים, אך לא נמצא שום חפץ מחפציו של אדמו"ר הזקן. עננה נראתה על פני נפוליון. בינתיים הספיקו הרבי ומלוויו להצטרף אל השיירה, והיא המשיכה בדרכה.
כאשר הייתה השיירה מגיעה לפרשת דרכים, היה אדמו"ר הזקן יורד מעגלתו ועומד שעון על מקלו רגעים אחדים, ואז מורה לנכדו, רבי נחום, שהוביל את השיירה, כיצד להמשיך.
פעם אחת הורה הרבי לנסוע בכיוון מסוים, אולם נכדו טעה והוביל את השיירה לכיוון אחר. לאחר שעברו מרחק רב שאל הרבי מתי יגיעו לכפר פלוני, ואז הבין הנכד כי תעה בדרך. אדמו"ר הזקן נאנח אנחה כבדה וציווה להמשיך הלאה. הטעות הזאת גרמה טלטולי דרך קשים ולא-צפויים, והייתה מהסיבות להחלשת בריאותו של הרבי הזקן, דבר שגרם בסופו של דבר לפטירתו.
כשעברו באחד הכפרים, במהלך חודש כסלו תקע"ג, בישר הרבי למלוויו כי החלה מפלתו של נפוליון במוסקווה, וביקש לומר 'לחיים'. לאחר מאה וארבעים יום של טלטולי דרך הגיעו הרבי ומלוויו אל הכפר האוקראיני פְּיֶנָה.
אך למרבה הצער חלה הרבי, ובמוצאי שבת פרשת שמות, אור לכ"ד בטבת, נסתלק והובל לקבורה בעיר האדיטש שבמחוז פולטווה. ימים אחדים בלבד הבדילו בין מפלתו הסופית של נפוליון ויציאתו מגבולות רוסיה, להסתלקותו של הרבי. הנבואה התקיימה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
