דבר מלכות

מתכוננים לפסח ב"חיפזון"

חינוך יהודי מתחיל ב"הליכה" בענייני קדושה, נמשך ב"ריצה" לדבר מצווה עד שהוא מגיע לדרגה של "קפיצה" ו"חיפזון" * כדי שתתאפשר בחירה חופשית, ניתנה גם אפשרות ל"קפיצה" ול"חיפזון" בכיוון ההפוך מקדושה * התורה שהיא "תורה אור" ותורת חיים" מאירה את דרכו של היהודי ומסייעת לו לבחור בדרך הנכונה * מכתב כללי מאת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (תרגום מאידיש)

ב"ה, קמי שבתא פרשת ויקהל-פקודי ופרשת החודש
כ"ה אדר, ה'תשמ"ז
ברוקלין, נ.י.

אל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

בעמדנו קמי שבתא דפרשת החודש, שבת מברכים חודש ניסן, ראשון לחודשי השנה, אשר הנקודה המרכזית שבו הוא חג הפסח, זמן חירותנו, הרי זה ודאי הזמן המתאים לחזק את ההכנות לפסח, הכנות גם, ובמיוחד, במובן הרוחני, להתבונן בענייניו הכלליים והפרטיים של הראש והראשון שבחגים, להתבונן במה שיש ללמוד מהם ולהביא במעשה בפועל בחיי יום-יום של כל השנה.

* * *

כמדובר פעמים רבות יש בכל יום-טוב עניינים שהם משותפים בכל הימים-טובים ועניינים שבהם כל יום-טוב שונה משאר הימים-טובים.

נתעכב כאן, על עניין מיוחד שאנו מוצאים רק בחג הפסח ולא בחגים אחרים: העניין של חיפזון עד כדי אופן של דילוג, כפי שהדבר מצויין בשמו של החג (לפי אחד מפירושיו העיקריים): "פסח - על שום שפסח", שבתי בני ישראל ניצלו מבין בתי המצריים באופן של דילוג, וכפי שהדבר רמוז, ביחס לכללות הגאולה מגלות מצרים, בפסוק, "קול דודי הנה זה בא (=הנה בא הקב"ה להביא את הגאולה) מדלג על ההרים".

דובר כבר פעמים רבות, שהעניינים בעולם הרוחני משתקפים בעולם הגשמי, וב"עולם קטן - זה האדם" בפרט.

ובענייננו, בכל הקשור ליהודים, לכל יהודי גם כפרט וכיחיד, ידוע ש"אינו מבקש אלא לפי כוחן" (הקב"ה דורש מכל אחד בהתאם לכוחות שהעניק לו לפני כן), ולפיכך יש ללכת מן הקל אל הכבד. כך גם בדבר הנידון ישנם כמה אופנים של תנועה: הליכה, ריצה, דילוג, קפיצה.

כאשר ילד נולד אין הוא תחילה בגדר של הליכה, ועל-אחת-כמה-וכמה בגדר של ריצה וקפיצה. במשך הזמן הוא מתחיל לצעוד וללכת, מאוחר יותר הוא מסוגל גם לרוץ, ולאחר מכן גם לקפוץ.

כך גם ברוחניות - בחינוך של ילד, מאלף-בית למקרא, משנה כו' וקיום המצוות והנהגה טובה: הוא מתקדם כל העת באופן של "הליכה" עד שהוא  נעשה ל"רץ לדבר מצווה", והוא ממשיך להתקדם ולעלות גם למעלה מזה מדרגה לדרגה עד לאופן של "קפיצה" לדרגה הנעלית ביותר של יציאת מצרים ברוחניות "יציאה ממיצרים וגבולים", כך שאת כל העניינים של תורה ועבודה וגמילות-חסדים הוא עושה בשלימות ובזריזות הגדולה ביותר, דבר שהוא חיפזון דקדושה, ובקדושה.

* * *

כיוון שהקב"ה רוצה שאדם יעשה את כל הנדרש ממנו באופן של בחירה, כפי שהתורה אומרת "ובחרת בחיים" - והכרחי הרי שתהיינה גם אפשרויות אחרות, בלתי רצויות - איפשר איפוא הקב"ה גם מציאות של חיפזון של היפך הקדושה.

לפיכך, על-ידי ההעלם וההסתר של העולם, ובמיוחד בזמן הגלות, ייתכן שאדם ימצא צידוק להיות רץ לכיוון בלתי רצוי, לדברים בלתי רצויים, עד כדי לשקוע רחמנא-ליצלן בקנאה, תאווה וכבוד, וחושך הגלות הוא גדול כל-כך עד שהוא מרמה את עצמו בצידוקים משונים, עד שמלביש אותם בלבוש של טוב - אשר, אדרבה, כל מה שהוא חושב, אומר ועושה הוא טוב וכו'.

אבל הקב"ה שהוא עצם הטוב הרי אינו רוצה שאנשים יהיו שרויים בחושך, ונתן, איפוא, את התורה (מלשון הוראה), "תורת חיים", ו"תורה אור", המלמדת את האדם איך לנהוג, עד לחיי יום-יום, ומאירה את כל העניינים באופן מאיר ובהיר, כדי שהאדם יוכל וירצה לבחור לו את הדרך הנכונה, ובחרת בחיים.

וכדי להקל את הבחירה, קבעה התורה שלושה סימנים להכיר לפיהם באדם אם הוא אומר, מוסר, כהלכה את מה שהתורה אומרת ומצווה.

שלושת הסימנים הם "ביישנים, רחמנים, גומלי-חסדים". תכונות אלה נמצאות בכוח בכל היהודים ובכל יהודי, אבל "בכוח" אינו "סימן".  "סימן" הוא כאשר הדבר נראה בפועל ממש, כל אימת שהוא נוגע לפועל, ובמקרה זה - כאשר זה מתבטא בהנהגה יום-יומית בפועל.

או שהוא אומר שלא כהלכה, להיפך מן התורה וסימניו: עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ("בעלמא", "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו") ואינו גומל להם חסד.

כרגיל ישנם שלושת הסימנים ביחד, כפי שאנו רואים שמי שהוא ביישן באמת - משום שהוא יודע שכל מהותו של יהודי היא הנשמה האלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, המחיה אותו - הרי הוא חש יראת-בושת עמוקה, הוא חש את ה"דע לפני מי אתה עומד", בתפילתו, וכן גם בלימודו, וכן גם, להבדיל, באכילתו וכו', משאו ומתנו. ממילא הרי הוא בד בבד גם רחמן - הוא מרחם על עצמו, על נפשו האלוקית הנמצאת בגלות בגוף, ובוודאי שהוא בעל רחמנות על הזולת, שכן הוא מבין והוא חש את החסר לזולת, וממילא הרי הוא גומל חסד ומסייע לזולת ברוחניות ובגשמיות.

כך גם במי שמתחיל בגמילות-חסדים באמת, הרי הדבר קשור ברגש של רחמנות, וכך גם ברגש של ביישנות, כאשר הוא רואה בהזולת מעלות טובות ואינו שוכח את החסרונות שלו, ובכלל ועיקר - את העובדה שהוא (תוך כדי ידיעתו את מצבו האמיתי לפי חשבון-הצדק שהוא עורך בקשר לעצמו) שלוחו של הקב"ה למסור להזולת את החסדים והצדקה שהקב"ה יעד עבורו.

* * *

ויהי-רצון, שבההכנות לחג הפסח, כימי צאתך מארץ מצרים, הרי כשם שלבני ישראל היה "אור במושבותם" עוד בהיותם במצרים, ערב הגאולה, כך כל אחד ואחת בתוך כלל ישראל יחזקו עוד יותר בנפשם בחיי יום-יום את שלושת המידות-הסימנים הברורים והמאירים, ודבר זה יחיש עוד יותר את הגאולה מן הגלות הנוכחית באופן של חיפזון, כימי צאתך מארץ מצרים, כאשר הקב"ה לא עיכב את הגאולה אפילו "כהרף עין" ומיד לאחר ה"הרף עין" - "בשובה ובנחת תיוושעון", "לשכון כבוד בארצנו",

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

בכבוד ובברכה להצלחה
ולחג הפסח כשר ושמח

/מקום החתימה/

(תורת מנחם - התוועדויות ה'תשמ"ז כרך שני עמ' 693-697)

----------

קמי שבתא: פסחים קו, סע"א. גיטין עז,א. וראה רמב"ם הל' גיטין פ"ט הכ"ג. שו"ע אה"ע סקמ"ד ס"ו. ובשו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ט ס"ח: ג' ימים האחרונים נקראים ימים שלפני שבת הבאה.

פ' ויקהל פקודי ופ' החודש: נקודה משותפת בשתי פרשיות אלו - בשתיהן מדובר ע"ד ראש חודש ניסן (נתבאר בהתוועדות דש"פ ויק"פ, פ' החודש ה'תשמ"ז).

כ"ה אדר: בו נברא העולם לדעת ר' יהושע - ר"ה יא, רע"א. תוד"ה לתקופות - שם ח,א (ובנוגע לתקופות כן ההלכה - ר"ה יב,א). וראה תוד"ה כמאן - ר"ה כז,א. שער הכוונות להאריז"ל עניין ר"ה דרוש א. פע"ח שער ר"ה פ"ד (בכמה דפוסים - פ"ו). וראה לקו"ש חט"ז עמ' 483-4 ובהערות שם. וראה בהערות למכתב מוצש"ק פ' ויק"פ, כ"ה אדר ה'תשמ"ב בתחלתו (הגש"פ עם ליקוטי טעמים, מנהגים וביאורים - קה"ת ה'תשמ"ו ואילך - עמ' תשכב).

פ' החודש... פסח: מגילה כט,א ואילך. ובפרש"י שם ד"ה ברביעית: ששם פרשת הפסח.

ראשון לחודשי השנה: בוא יב,ב.

זמן חירותנו: כן נקרא בנוסח התפלה והקידוש. וראה לקו"ש חי"ז עמ' 71 ואילך.

והראשון שבחגים: ר"ה ד,א.

במעשה בפועל: כי המעשה הוא העיקר - אבות פ"א מי"ז. תקו"ז תנ"ב (פז, סע"א). ת"ס (צג,ב). ת"ע (קלג,ב. קלד,א).

העניין של חיפזון: עניין ולימוד נוסף מחיפזון דחג הפסח - במכתב דחגה"פ ה'תשל"ו; ה'תשמ"ו (הגש"פ - קה"ת ה'תשמ"ז - עמ' תרסח ואילך. שם עמ' תתפג ואילך). ועוד.

חיפזון: כמ"ש (בוא יב,יא) "ואכלתם אותו בחיפזון": "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (ראה טז,ג). וראה בהנסמן בהערות למכתב ר"ח ניסן ה'תשמ"ו (הגש"פ הנ"ל עמ' תתפה).

פסח - על שום שפסח: משנה פסחים קטז, ריש ע"ב. הגש"פ פיסקא פסח שהיו אבותינו אוכלים. ובפרש"י עה"פ בוא שם: הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה כו' ואתם עשו כל עבודותיו לש"ש דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח. וראה תו"ח שמות רה,א. סה"מ אעת"ר ע' סו ואילך. ובכ"מ.

קול דודי: שה"ש ב,ח. ושייך ליצי"מ - ראה פרש"י עה"פ. מכילתא עה"פ בוא שם. יל"ש עה"פ בוא שם (רמז קצט). יל"ש ישעיהו עה"פ (ישעיה נב,יב) כי לא בחיפזון תצאו (רמז תעו).

בעולם... וב"עולם קטן - זה האדם": וצ"ל השתדלות שיסייע זל"ז - כמרומז בחיבור ויקהל (קהל) ופקודי (דווקא כל פרט בפ"ע) לפרשה אחת.

עולם קטן - זה האדם: תנחומא פקודי ג. זח"ג לג,ב. תקו"ז תס"ט קרוב לתחלתו (ק,ב. קא,א).

ש"אינו מבקש אלא לפי כוחן": תנחומא נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג.

דילוג, קפיצה: ראה לקו"ת שה"ש (טו, סע"ב) עה"פ "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", בביאור החילוק בין דילוג לקפיצה (ממשנה אהלות פ"ח מ"ה וירושלמי ביצה פ"ה ה"ב).

בחינוך... משנה כו': אבות ספ"ה: בן חמש (שנים) למקרא, בן עשר למשנה כו'. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ו. הל' ת"ת לאדה"ז בתחילתו.

ל"רץ לדבר מצווה": ראה אבות פ"ד מ"ב. שו"ע (ודאדה"ז) או"ח ס"צ סי"ב (סי"ג). וראה לקו"ש חי"ז עמ' 371 ואילך.

יציאת מצרים ברוחניות: ראה תניא פמ"ז, ובהנסמן במכתב עש"ק י"א ניסן ה'תשד"מ הערה ד"ה יצי"מ (הגש"פ הנ"ל עמ' תשנז).

ובחרת בחיים: ניצבים ל,יט.

בקנאה; תאוה; וכבוד: שמוציאין את האדם מן העולם - אבות פ"ד מכ"א.

התורה (מלשון הוראה):  ראה רד"ק לתהילים יט,ח. ספר השרשים שלו ערך ירה. גו"א ר"פ בראשית בשם הרד"ק. וראה זוהר שבהערה הבאה.

תורת חיים: ראה זח"ג נג,ב: אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במאי דהווה סתים כו', חיים - דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין כו'.

תורה אור: משלי ו,כג.

שלושת הסימנים הם: ביישנים, רחמנים, גומלי-חסדים: כן סדרם הרמב"ם הל' איסו"ב פי"ט הי"ז. אבל בגמרא (יבמות עט,א) הסדר: רחמנים, ביישנים וגומלי-חסדים. ולהעיר, שכהסדר ברמב"ם - כ"ה בדב"ר פ"ג, ד. וכ"ה בבית שמואל אה"ע ס"ב סק"ה. ובמדב"ר פ"ח, ד (כב,ד): ירושלמי קידושין פ"ד ה"א - הסדר הוא כמו בגמרא יבמות. וראה לקמן במכתב. - נתבאר בהתוועדות ש"פ ויק"פ, פ' החודש ה'תשמ"ז.

עניינם ע"פ חסידות - ראה תורת הבעש"ט על מאחז"ל זה (ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 161. כש"ט הוצאת קה"ת הוספות סי' פ): פי' הבעש"ט במארז"ל שלושה סימנים יש באומה זו - הרחמנים והביישנים וגומלי-חסדים. הרחמנים - שבנ"י מרחמים על הנשמה שירדה מרום מעלתה בעמדה לפני ה' בגן ה' וירדה בסתר המדריגות להתלבש בגוף אשר מעפר יסודו וסופו לעפר. ביישנים - שהם מתביישים מנר אלוקים אשר על ראשם ומטיבים מעשיהם בקיום המצוות. גומלי-חסדים - דנשמת אדם העליון אשר על דמות הכסא תלמדם להעלות את גופם וכל צרכיו, נוסף על חלקם בעולם, כפי גזירת ההשגחה העליונה במקום וזמן, לזככם ולהאירם באור תורה ועבודה, וראה לקוטי לוי"צ אגרות עמ' שלא.

עזות פנים ... ואינו גומל להם חסד: רמב"ם הל' איסו"ב שם. טושו"ע אה"ע ס"ב ס"ב.

ואכזריות: ברמב"ם לפנינו: או אכזריות, אבל בכת"י תימן: ואכזריות, וכ"ה בהוצאת פרענקיל - עפ"י כתבי יד. וכ"ה הגרסא בטושו"ע שם. ולהעיר מרמב"ם שם פי"ב הכ"ד: לפי שראה עזות ואכרזריות שהיתה בהם.

הבריות ("בעלמא" "הרחוקים... ועבודתו"): תניא פ' לב.

כרגיל... ביחד: להעיר מבית-שמואל אה"ע ס"ב סק"ה: וכל שאין לו ג' סימנים אלו אין ראוי לדבק בו, צ"ל שאין לו ג' סימנים כלל, אבל אם יש א' מסימנים אלו ראוי לדבק בו.

ובעץ-יוסף לעין-יעקב ליבמות שם: והוא אמר זה מסברא דנפשי', והוא מפורש בבמדבר רבה פ"ח, ד (כב,ד): ואלו אין בהם אחד מאלה מיד עמד וריחקם. וביפה-תואר שם.

- ולהעיר - מלשון הרמב"ם הל' איסו"ב פי"ט הי"ז: ובגבעונים... לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו... ולא גמלו - היינו שלא היה בהם אפילו סימן א'.

חלק אלוקה ממעל ממש: תניא רפ"ב.

"דע לפני מי אתה עומד", בתפלתו: ראה ברכות כח, ב.

באכילתו וכו' משאו ומתנו: ראה רמב"ם הל' דיעות פ"ג ה"ב-ג. שם רפ"ה. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב. וראה או"ת להה"מ עה, ב ד"ה עוד נראה לי (בהוצאת קה"ת ה'תש"מ ואילך - סרנ"ב).

נפשו האלקית ...  בגלות בגוף: ראה תניא פל"ז (מח, סע"א). פמ"ז. אגה"ק ס"ד. ובכ"מ.

שלוחו של הקב"ה: ראה תנחומא ויגש ו. לקו"ת ר"פ ויקרא. ד"ה ויצב שם מזבח תרמ"ד (סה"מ - ליקוט ע' יג ואילך), תרנ"ה (סה"מ תרנ"ה ע' נו ואילך). ועוד.

שלוחו של הקב"ה כו': ראה אור-החיים עה"פ (משפטים כב,כד) אם כסף תלווה. אלשיך עה"פ משלי יח,טז. ד"ה ארשב"ג תר"צ פ"ג (סה"מ קנטרסים ח"א קיט, א). וראה גם סה"מ תרנ"ה עמ' כב. ועוד. וראה "היום יום" טו אייר.

כימי צאתך מארץ מצרים: מיכה ז,טו.

אור במושבותם: בוא י,כג.

יחיש עוד יותר את הגאולה מן הגלות הנוכחית באופן של חיפזון: היינו, שהגאולה תבוא מהר, בחיפזון, אבל עצם הגאולה תהי', כדלקמן, "בשובה ונחת תיוושעון" - "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" (ישעיה נב,יב. מכילתא ויל"ש דלעיל הערה ד"ה קול דודי. שמו"ר פי"ט, ו. ד"ה וככה שבהערה דלהלן ד"ה בשובה ונחת תיוושעון).

לא עיכב את הגאולה אפילו "כהרף עין": מכילתא הובא בפרש"י עה"פ בוא יב,מא.

בשובה ונחת תיוושעון: ישעיה ל,טו. וראה ד"ה וככה ב(אוה"ת בא ע' שה. כרך ח ס"ע ב'תתקמא ואילך). המשך וככה תרל"ז בסופו.

לשכון כבוד בארצנו: תהלים פה,י.

ולחג הפסח כשר ושמח: ראה ליקוטי לוי"צ אגרות עמ' קצז.

משיח וגאולה בפרשה

כל מצב של גאולה מכין ומקרב אל הגאולה השלימה

אפילו בזמן הבית השני ביקשו על הגאולה העתידה

האמור לעיל... מתבטא גם בנוגע לעצם עניין ה"גאולה":

גם כאשר ישנו מצב של גאולה - הרי במצב זה גופא דורשים ומבקשים אודות תכלית השלימות דעניין הגאולה - גאולה העתידה. וכמודגש בדברי המדרש על הפסוק "החודש הזה לכם", ש"קבע בו ראש חודש של גאולה - שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להיגאל", כלומר, שגאולת מצרים גופא היא באופן שממנה ועל-ידה באים לגאולה העתידה (על-דרך שנתבאר לעיל).

כלומר: גם הגישה לכללות עניין הגאולה היא מתוך תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, ולכן, כל עניין של גאולה מהווה גם שלב מסויים בכללות עניין הגאולה, והכנה לדרגה נעלית יותר, עד לתכלית השלימות דגאולה - גאולה העתידה.

וזהו מה שבכל הזמנים ביקשו ומבקשים בני-ישראל על הגאולה העתידה, אפילו לאחרי הגאולה מגלות בבל, וגם בזמן שבית-המקדש (בית שני) היה קיים, כי מכיוון שבבית שני חסרו ה' דברים (חיסרון בעניין הקדושה), וזאת - אפילו בזמנים הכי טובים דבית שני, אזי כאשר מבקשים אודות שלימות הדבר (גאולה), מבקשים כבר אודות תכלית השלימות - גאולה העתידה, שאז יהיה בית-המקדש השלישי בתכלית השלימות.

דהנה, בבית ראשון היה העילוי דחמישה דברים (שלימות הקדושה) שלא היה בבית שני (שחסרו בו ה' דברים), ולאידך - בבית שני היה העילוי ד"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" [כמבואר בגמרא (ב"ב ג, סע"א ואילך) ש"בית הזה האחרון" קאי על בית שני]; ובית-המקדש השלישי יהיה נעלה יותר (באין-ערוך) משניהם, גם מבית שני וגם מבית ראשון:

בבית-המקדש השלישי יהיו החמישה דברים בשלימותם (ועוד עניינים נוספים), ובאופן נעלה יותר מבית ראשון (תכלית השלימות בעניין הקדושה); ובנוגע למעלת גדלות כבוד הבית (שהיתה בבית שני - "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון") - הנה אם הוספת משך זמן של עשר שנים בלבד (שעמד בית שני יותר מבית ראשון) פועלת את השלימות ד"גדול יהיה כבוד הבית גו'", הרי על-אחת-כמה-וכמה שהוספת עניין הנצחיות דבית-המקדש השלישי - "מקדש א-דני כוננו ידיך" - פועלת את העילוי ד"גדול יהיה כבוד הבית" בתכלית השלימות!

ובזה מתבטא גם הקשר דעניין הגאולה (החודש) עם העניין ד"ויקהל" - כי בגאולה העתידה (שלימות עניין הגאולה) יהיה גם תכלית השלימות ד"קהל", ובלשון הכתוב: "קהל גדול ישובו הנה", כלומר, לא רק "קהל" סתם, כי אם "קהל גדול".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי, פרשת החודש ה'תשמ"ג;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ג כרך ב, עמ' 1124-1126 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

כוח השמחה

על-ידי השמחה נעשית עבודת האדם נעימה יותר וממילא גם שלמה ומהודרת יותר * עניין השמחה צריך להיות בכל הג' קווים שעליהם העולם עומד - תורה, עבודה וגמילות-חסדים * על-ידי ריבוי שמחה יבקעו את כל ההעלמות וההסתרים

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

נאמר בגמרא (ברכות לא,א), "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם-הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו". אבל - מבהיר הרבי ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג, כרך ז עמ' 32) - עניין זה הוא בנוגע לעניין של שמחה וזמרה סתם, מה-שאין-כן שמחה וזמרה שמביאה תועלת בעבודת ה' - לא רק שמותרת היא, אלא היא רצויה ומחוייבת.

זאת ועוד: על-פי הפתגם שכאשר חייל הולך למלחמה הולך הוא מתוך "מארש" (שיר-לכת), ודווקא על-ידי זה הוא מנצח במלחמה, הרי לא זו בלבד שהשמחה אינה מבלבלת ומפריעה ל'עבודה', אלא אדרבה, על-ידה נעשית ה'עבודה' מתוך נעימות ("געשמאק"), ואזי היא בשלמותה ובמילואה ובהידור.

יראה בהעלם, שמחה בגילוי

במאמר ד"ה "החודש הזה לכם" תשי"ד ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ד, כרך יא עמ' 166) מבאר הרבי: העבודה דקיום המצוות בלבד אינה מספיקה, אלא צריך להיות גם העבודה בשמחה, דעניין השמחה הוא עיקר גדול בעבודת ה' (שהיא הכלי לאהבה בתענוגים). ואף-על-פי שנאמר (תהילים ב,יא), "עיבדו את הוי' ביראה" - והרי יראה ושמחה הם הפכים, שיראה הוא עניין של כיווץ ושמחה הוא עניין של התפשטות - הרי בפסוק זה עצמו מסיים "וגילו ברעדה", דהיינו שהיראה צריכה להיות בהעלם, ובהתגלות צריך להיות שמחה דווקא.

וממשיך הרבי ומבאר (שם):

עניין השמחה צריך להיות בכל הג' קווים שעליהם העולם עומד שהם תורה, עבודה וגמילות-חסדים. וטעם הדבר שמכיוון שקיום המצוות מטרתו לפעול המשכת גילוי אלוקות בעולם, לכן על הקיום להיות בשמחה דווקא, מכיוון שכל גילוי הוא על-ידי שמחה דווקא.

"מטבעו, שמח ביותר"

"בכלל היה הרבי - הריי"צ - מטבעו (אפילו מצד טבע גופו) שמח ביותר, וגם כאשר מצד כמה סיבות לא היה מקום לשמחה, היה משתדל תמיד לצמצם ולהעלים את הדבר, כדי שלא לבלבל את הזולת" - סיפר הרבי בהתוועדות י"ט בכסלו תשי"ד ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ד, כרך י עמ' 245).

והרבי סיים:

זהו אפוא מה שנדרש מאיתנו: בין אם נמצאים ב"טור המסדר", ובין אם נמצאים מאחריו, מלפנים או מאחור - צריכים להתאזר עם מעט קבלת עול, "כחודה של מחט", ועם ריבוי שמחה, ובכוח זה יבקעו-יפרצו... את שיירי ההעלמות... וההסתרים... ויעמידו את עצמם במקום שמשם יקחו אותנו להמעמד ומצב ד"לכו ונלכה באור הוי'".

על מה יש לשמוח?

בהתייחסו לדברי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שאנו הולכים לקראת משיח-צדקנו, וכאשר הולכים לקראת משיח צדקנו, יש ללכת בשמחה - אמר הרבי ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ד, כרך יא עמ' 242) דלכאורה, כאשר אדם עושה חשבון, אליבא דנפשיה, ממעמדו ומצבו - יכול לחשוב: מצד איזה עניין יכול הוא להיות בשמחה?

מצד מצבו בעצמו - ידע אינש בנפשיה כו', ואפילו מצד התורה ומצוות שמקיים - הרי אין הוא מרגיש מה שנפעל על-ידי קיום התורה ומצוות שלו, שהרי בזמן הזה כל העניינים הם באופן של "מתן בסתר", וכמונח בתיבה סתומה; אם-כן, כיצד יכול הוא להיות בשמחה?

והמענה לזה - הסביר הרבי - בעובדה שכל ההמשכות נעשות כבר עתה, בזמן הגלות, ולעתיד-לבוא יתגלו העניינים שנמשכו על-ידי קיום התורה ומצוות בזמן הזה דווקא. וכאשר עושים חשבון, שלאמיתו של דבר כל העניינים ישנם כבר עתה, וסוף-כל-סוף הם יתגלו - הדבר מביא לידי שמחה.

בהמשך (שם עמ' 243) הקשה הרבי:

מכיוון שבינתיים הכול הוא בהעלם, נמצא שבפועל אין בידינו שום דבר, נשאלת אפוא שוב השאלה: מצד איזה עניין תהיה שמחה?

והרבי ענה על כך:

יש לכך עצה - כאשר יש צימאון לגילוי אלוקות, הרי צימאון זה גופא מרווה במקצת, כיוון שהצימאון מרומם את האדם לאותה מדריגה שאליה הוא צמא, כמאמרו של הבעש"ט "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".

בשמחה וטוב לבב

"ותשואת-חן על הניגון וכו' ויעבוד ה' בשמחה וטוב לבב" - כתב הרבי בחורף (צילומו ב'התמים' גליון כז עמ' 46) לאחד ממלחיני הניגונים לכבוד י"א בניסן תשמ"ב.

על מכתבו של הרה"ח ר' אפרים וולף ז"ל, מכ"ח בתשרי תשכ"ח, ציין הרבי (תשורה ל"ג בעומר תשס"ב עמ' 49): "כמובן וגם פשוט להמשיך בעבודתו בשמחה וטוב לבב וה' יצליחו".

לטובת העבודה

ונחתום בביטוי נוסף של הרבי (בהתוועדות י"ט בכסלו תשי"ד; 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ד כרך י עמ' 258) בדבר חיוניותה של השמחה:

וכאן ישנה הברירה לקחת את כל העניינים מיום זה מתוך שמחה - כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שטובת העבודה דורשת לעשותה בשמחה, שאז נעשית העבודה במהירות יותר ובאופן טוב יותר.

ממעייני החסידות

פרשת ויקהל-פקודי

ויקהל (לה,א)

המשמעות של "ויקהל", בעבודת האדם, היא לגלות בכל פרטי הנבראים את אמיתות מציאותם; בזאת הם 'מתקהלים' לרשות הקדושה ומתאחדים למציאות אחת המשמשת את קונה.

עבודה זו של גילוי האחדות בכל הבריאה מתחילה בהקהלת כל בני ישראל למציאות אחת ומאוחדת. זאת על-ידי שמגלים כי כולם הם חלקים מעצם אחד - הקב"ה - ואוהבים איש את רעהו, "כמוך".

הנהגה זו היא-היא ההכנה להקהלת כל ישראל יחד בקיבוץ הגלויות שיהיה תכף ומיד ממש.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויקהל תשנ"ב)

ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם (לה, א)
ויקהל משה - למחרת יום-הכיפורים כשירד מן ההר (רש"י)

אחד הגורמים העיקריים להעדר אחדות הוא הממון, שרוב הסכסוכים בין אדם לחברו באים בעטיו. נמצא, שמעלה יתרה הייתה בהתאחדות בני-ישראל על-ידי נדבת ממונם למלאכת המשכן.

זו הסיבה (הפנימית) שרש"י מדגיש את העובדה שאסיפת כל ישראל לשמוע את הציווי על מלאכת המשכן היתה "למחרת יום-הכיפורים":

על היום הקדוש הזה נאמר (בנוסח התפילה) שהוא "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קינאה ותחרות" (ובסגנון תורת החסידות - זהו יום גילוי ה'יחידה' שבנפש, היא נקודת היהדות שבה כל ישראל שווים ). החידוש הוא אפוא, שאחדות זו נמשכת גם למחרת יום-הכיפורים, כלומר, גם לאחר ירידת משה מהר-סיני ולאחר 'ירידת' ישראל בחזרה לענייני העולם, מוסיפה האחדות לשרור ביניהם עד כדי כך שהדבר אף ניכר בממונם.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויקהל תשמ"ט)

וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן... הביאו. כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו... וכל אשר נמצא איתו עצי שיטים... הביאו (לה, כג-ד)

בנדבת בני-ישראל למלאכת המשכן היה דבר והיפוכו: מצד אחד - כל איש ואשה הביאו כפי נדבת ליבם וכפי מה שהיה בידם, ומצד שני - כל בני-ישראל ללא יוצא מהכלל השתתפו בנדבה זו.

משמעות הדברים בפנימיותם:

יש פרטים שבהם כל ישראל שווים, כדוגמת המצוות המעשיות. לעומת זאת, יש עניינים, דוגמת אהבת ה' ויראת ה', שבהם יש חילוקי דרגות.

תכלית הכוונה היא, שהאחדות תבוא לידי ביטוי גם באותם דברים שבהם יש הבדלים בין איש לרעהו, דהיינו, שיהיה ניכר כי למרות ההבדלים, כולם מאוחדים ושווים לפני הקב"ה.

רעיון זה בא לידי ביטוי הן בנדבת המשכן, כאמור, והן בעשיית המשכן בפועל, כפירוש רש"י על הכתוב בפרשה, "ולהורות נתן בליבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן": "ואהליאב משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל".

(לקוטי-שיחות כרך לא עמוד 217)

אלה פקודי המשכן משכן העדות (לח,כא)

הלשון הכפול "המשכן משכן" מרמז לשני המשכנים - המשכן הרוחני שלמעלה והמשכן הגשמי שלמטה.

המילה "העדות" נאמרה במשכן השני דווקא - המשכן הגשמי. כי 'עדות' שייכת רק בדבר מכוסה ונעלם; על דבר גלוי אין צורך בעדות. ומאחר שבמציאות הגשמית לא נראית אלוקות בגילוי, לכן זקוקים ל'עדות' על כך שבמשכן הגשמי היתה השראת השכינה.

(לקוטי-שיחות כרך א עמ' 198)

משכן העדות (לח,כא)

המילה "עדות" - רומזת ל"עדיים" (כתרים) שקיבלו ישראל בשעת מתן-תורה. על-ידי חטא העגל איבדו בני-ישראל את העדיים, כנאמר (שמות לג), "ויתנצלו בני-ישראל את עדיים מהר חורב". בזמן עשיית המשכן נתרצה להם הקב"ה (כדאיתא במדרש-רבה) וחזרו ונמשכו להם העדיים. על-שם זה נקרא המשכן "משכן העדות".

(אור-התורה כרך ו עמ' ב'רלג)

ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו (לט,לב)

מדוע חזרה התורה על כל פרטי עשיית המשכן וכליו (בפרשיות ויקהל-פקודי) ולא הסתפקה בפסוק "ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו"?

אלא כאשר התורה כופלת עניין מסוים, זה מפני חביבות הדבר. לכן, למשל, נכפלה פרשת אליעזר בתורה, כי "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים" (רש"י בראשית כד,מב). המשכן, מקום השראת השכינה, כה יקר וחביב לבני-ישראל, עד שמשום זה כפלה התורה את כל פרטיו.

(לקוטי-שיחות כרך טז עמ' 458)

אוצרות דור ודור

מים שלנו

"הוא זקוק למים שלנו"...

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: לעיתים קרובות היה כ"ק אאמו"ר [=הרש"ב] מביט מבעד לחלון - כך שלא יבחינו בו - ומתבונן איך הבחורים, תלמידי הישיבה, הולכים דרך החצר. הוא אמר לי: "על מצבם בלימוד הנגלה אני יודע מהמשגיח על נגלה; על מצבם בחסידות אני יודע מהמשגיח על חסידות; אבל כיצד הם מתהלכים - זאת עלי לראות בעצמי. ב'קטנות' נוגעת תכלית ה'גדלות'".

פעם ראה כ"ק אאמו"ר בחור אחד כשהוא מתהלך בחצר ואמר לי: "הוא זקוק למים שלנו"...

(ספר-השיחות תש"ד)

ה'יחידה' האירה בו

סיפר הרה"ח הרב חיים-מרדכי פרלוב ז"ל: הסדר בליובאוויטש היה שהרבי הרש"ב נ"ע היה הולך ומשתתף בעצמו בהבאת והכנת ה'מים שלנו', לצורך אפיית המצה השמורה בערב חג הפסח. מובן שגם המשפיעים והמשגיחים של הישיבה וכן כל הבחורים היו הולכים להשתתף במעמד שאיבת ה'מים שלנו'. המנהג היה שלאחר הבאת ה'מים שלנו', היו הכל יוצאים בריקוד גדול בחצר. הרבי נ"ע היה יושב בחדרו הק' ומביט דרך החלון לעבר החצר.

פעם, לאחר שהביאו את ה'מים שלנו' והבחורים יצאו בריקוד, היה ביניהם גם התמים שמשון מילנער ז"ל מוויטבסק. ואמר הרבי נ"ע: "ראיתי כיצד שמשון ויטעבסקער רקד לאחר הבאת ה'מים שלנו' והאירה אצלו ה'יחידה' שבנפש". לא שמעתי זאת מפי-קודשו של הרבי נ"ע ממש, אבל כולם בליובאוויטש אמרו זאת אחר כך. עם זאת, שמעתי מהתמים הרב רפאל כהן ז"ל מגרמנוביץ' - שהיה בעצמו בחור מצויין ואחר כך היה רב בכמה קהילות חשובות עד שנספה בשואה - שהוא רקד אז ליד הבחור שמשון וכשהביט על פניו, ראו שפניו זהרו כל-כך עד שאי-אפשר היה להביט בו...

('ליקוטי סיפורים' עמ' רטו)

הקהל שר בדבקות ובהתרגשות "א-לי אתה"

יום שני ג' ניסן:

...אחר הצהריים, בשעת דמדומי חמה, הגיע שוב כ"ק אדמו"ר שליט"א ל-770  והפעם לשם שאיבת 'מים שלנו'. המחזה כולו היה נהדר בקודש: עוד בטרם הגיע כ"ק אדמו"ר שליט"א ל-770, הוכנו בסמוך לדלת הראשית של 770 שולחן ועליו כמה כלי זכוכית גדולים. מן הצד הותקן ברז המחובר באמצעות צינור לבאר מים הסמוכה ל-770. דקות ספורות לפני בוא כ"ק אדמו"ר שליט"א התאסף קהל רב מסביב לבניין כדי לראות את פני קודשו בעת מלאכת שאיבת המים. הקהל קיבל את פני כ"ק אדמור שליט"א בשירה אדירה. כ"ק אדמו"ר שליט"א נכנס בתחילה לחדרו הק' ומיד כעבור דקות ספורות יצא החוצה דרך הדלת הראשית, פנה לעבר השולחן, נטל מעל גביו כוס זכוכית נקייה ושטפה בברז הפתוח שלוש פעמים - כשהקהל כולו שר בדבקות ובהתרגשות את הניגון "א-לי אתה", כנהוג. אחר כך מילא הרבי שליט"א את הכוס במים ושפך לתוך הכלי הגדול את תכולתה בשלוש פעמים. על דבר זה חזר עוד פעמיים. אחר כך - כשהוא מניף את ידו הק' להגברת השירה - נכנס פנימה לחדרו הק'. כמה דקות לאחר מכן שב לביתו.

(מתוך יומן 'הקהל' - תשמ"ח)    

בירורי הלכה ומנהג

הכנסת ספר-תורה ישן *  'אדמו"ר' ולא 'הרב'

 מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג

הכנסת ספר-תורה ישן

שאלה: האם אפשר לערוך אירוע של "הכנסת ספר-תורה" לכל פרטיו ודקדוקיו (כנדפס באגרות-קודש של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ¹), כאשר מכניסים ספר-תורה ישן שעבר שיפוץ ותיקון?

תשובה: אמסור רק צרור תשובות ומעשים שהיו, שקיבלתי בנידון:

הרה"ג הרה"ח ר' אליהו שיחי' לנדא השיב, שכפי הידוע לו אין נוהגים כלל לערוך 'הקפות' וכו' בהכנסת ספר-תורה ישן, אבל אפשר כמובן לרקוד ולשמוח עם הספר.

אמנם בס' 'נטעי גבריאל - הנהגת וסדר הכנסת ס"ת'², כתב [בדין "מי שירש ספר-תורה שהיה מוטעה מאוד ונתן הרבה מעות לתקנו, ורצה להחזירו לבית-הכנסת"³] שיש מקום לנהוג כרגיל בהכנסת ספר-תורה חדש, עם הקפות וכו'. אך מאידך הביא שם⁴ הוראה, שאין להוליכה בחוץ בתופים ובמחולות מפני גניבת-דעת הבריות שיחשבו שמוליכים ספר-תורה חדש ממש, וגם את הסעודה יצמצמו מעט. והעיר הרה"ח ר' יהודה-לייב שיחי' גרונר, דלכאורה הרי כבר הביא לעיל⁵ משו"ע⁶ שכיוון שהגיה בו אפילו אות אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו, דהיינו - כמו ספר חדש!

הרה"ג הרה"ח הרב יצחק יהודה שיחי' ירוסלבסקי, מרא דאתרא נחלת-הר-חב"ד, סיפר, שכאשר הגיע ספר-תורה מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לכפר-חב"ד עם ייסודו בשנת תש"ט⁷, ערכו 'הכנסת ספר-תורה' לכל פרטיה אף שהיה זה ספר ישן. וכן בשנת תשכ"ט, עם ייסוד שכונת נחלת-הר-חב"ד בקרית-מלאכי, כשהגיעו שני ספרי-התורה ששלח הרבי אליהם⁸, וגם הם היו ישנים, עשו ככל פרטי מנהגי הכנסת ספר-תורה (חוץ משמירת חלקים מבד-המעיל לסגולה, שלא עשו), ועל-כל-פנים בשנת תשכ"ט היה זה בידיעת והסכמת הרבי [ומסתמא - הגיהו את הספרים לפני המשלוח]. ואולי⁹ רק כשחסידים מקבלים ספר-תורה מהרבי אז ללא-ספק יש מקום ל'הקפות' ואירוע מלא, כמובן.

הרה"ח ר' אברהם שיחי' סלומון, סופר-סת"ם מראשון-לציון מסר, שהוא זוכר בבירור שבהיותו ב'קבוצה' בבית חיינו בקיץ תשכ"ט, הגיע לרבי ספר-תורה (לא חדש) ממרוקו באחד מימי שישי עש"ק¹⁰, והרבי נכח באירוע הכנסתו לארון-הקודש בו-ביום, אך לא עשו אז 'הקפות'. ואולי - כנ"ל - אם לא הגיהו את הספר, אין מקום לאירוע של שמחה.

אמנם גם ב"סיום כתיבת ספר-תורה לקבלת פני משיח צדקנו" שנערך על-ידי הרבי כאירוע מיוחד ביום ו' עש"ק ט' בשבט ה'תש"ל¹¹, היו (לאחר הסיום): אמירת פסוקי 'אתה הראית', ניגון 'פרזות תשב ירושלים', גלילת ספר-התורה, הלבשת ה'כתר' על-ידי הרבי, נשיאת ספר-התורה לארון הקודש תחת חופה ובלוויית נרות, ללא 'הקפות', אף שזהו ספר חדש. אבל אז אמרו¹², שאת ה'הקפות' יקיימו בעת קבלת פני משיח צדקנו.

----------

1) ח"ו עמ' עג.

2) פי"ח סעיף כ ובהערות, משו"ת ויקרא אברהם יו"ד סי' ע, ומדברי מנהגים ק"ק ארגייל [=אלג'יר] להגאון רבי יהודה עייאש דף קט ע"ב, וכ"כ בס' 'אלה דברי שמואל' דרוש ט.

3) וצ"ע אם כוונתו לנהוג כך דווקא כשנתקיימו פרטים אלו.

4) בסוף הסעיף ובהערה לא, בשם בעהמ"ח שו"ת 'שבט הלוי'.

5) הערה ל.

6) יו"ד סי' ער ס"א בהג"ה, מגמ' מנחות ל,א ותוד"ה אם.

7) אג"ק כרך י עמ' קסז - מעש"ק פ' בהר.

8) ליקוטי-שיחות כרך כד עמ' 389 - מי"א ניסן.

9) הערת הרה"ח רי"ל גרונר.

10) אולי זה ספר-תורה שהביא איתו הרב מיכאל ליפסקר, כשעזב את מקנס שבמרוקו.

11) ספר המאמרים מלוקט ח"א עמ' פח, וסקירה קצרה על האירוע שם בעמ' ק (ב'תורת מנחם - ספר המאמרים מלוקט' לפי חודשי השנה, הוא בח"ב עמודים: רנא, רסב).

12) הרה"ח רי"ל גרונר, שלא ברור לו אם הדברים נאמרו בשם הרבי או מפי חסידים.

'אדמו"ר' ולא 'הרב'

"הרב המגיד אמר פעם לרבי זוסיא מאניפולי: 'כתוב לגאון שלנו, ר' זלמניו ליטוואק, שיבוא לכאן', והחבריא קדישא נתנו לו את השם 'רב'" (ליקוטי-דיבורים ח"א דף ק סע"א. בתרגום ללה"ק ח"א עמ' 131. ספר התולדות - אדמוה"ז ח"א עמ' 174). ואכן בחוגי חסידי פולין וכו' מציינים את אדמו"ר הזקן בתואר "הרב"¹. וראה בס' 'תורת חב"ד - ביבליוגרפיה' ח"ב (ספרי ההלכה של אדמו"ר הזקן) עמ' עד ואילך, עד כמה הקפידו בכבודו והכירו עומקו וגדולתו בחוגים רחבים ביותר.

אמנם לדידן, סיפר לי הרה"ג הרה"ח ר' אשר-לעמל שי' הכהן [כיום - רב קהילת חב"ד בביתר-עילית], שפעם אחת ניגש אל הרבי בהתוועדות (והגיש לו את החוברות 'עיון סופרים' שחיבר משיעוריו על שו"ע אדה"ז), והעיר לו הרבי: מדוע הוא משתמש בשם "שו"ע-הרב"² ולא בשם "שו"ע אדה"ז", הרי שם זה האחרון הוא גדול [=חשוב] יותר?! ע"כ.

ואכן בספרים 'שער הכולל' ו'קצות השולחן' משתמשים הרבה בלשון "שו"ע אדמו"ר" (ולא "שו"ע הרב") למרות שהספרים מיועדים (גם) לציבור שאינו מאנ"ש.

----------

1) ראה אג"ק ח"ח ע' קפט.

2) מאידך, ראה 'כפר חב"ד, גיליון 947 עמ' 42. ואולי היתה שם סיבה מיוחדת.

שלושים יום קודם החג

שואלין ודורשין בהלכות הפסח (ב)

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ההכנות לסדר

מצות:

לא לשכוח לוודא שהפרישו 'חלה' מן המצות, ואם לאו - להפריש.

יש לברור אותן מחשש נפוחות וכפולות.

יש להכין מצות בכמות מספקת עבור כל המסובים. שלוש מצות שלמות בקערה של עורך הסדר (וכל משתתף מבר-מצווה ומעלה), וכן מצות נוספות (שיהיו בהישג-יד לקראת קיום מצוותן) בעבור כל המסובין למצוות אכילת מצה, כורך ואפיקומן.

נוהגים לקחת מצות כפופות - בית קיבול, שזהו ענין 'כלי' האמיתי. ונוהגים להפריד במפה בין מצה למצה¹.

זרוע:

נוהגים לצלות את הזרוע, וצריך לעשות זאת מבעוד-יום. שכח ולא צלה, אסור לו לצלותה בלילה (מכיוון שאין מנהגנו לאוכלה אף ביום המחרת)², ויניח במקומה בשר מבושל³.

נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף. כמו-כן מדקדקים שלא לאכול את הזרוע אחר-כך⁴ - כל זה הרחקה שלא יהיה כל דמיון לקרבן הפסח. ומטעם זה הנה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מסיר כמעט⁵ את כל הבשר מעל עצמות הזרוע1, וכן נהג גם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע⁶.

ביצה:

מבושלת עד שתתקשה¹. אם לא בישלוה לפני החג, אפשר לבשלה בליל החג.

הרבי היה מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה, אף שטורח היה לו להעמידה במקומה על-גבי המצות כשהיא בשלמותה.

מרור:

נוהגים לקחת חסה⁷ [כך שמה גם בארמית, ובלשון המשנה 'חזרת'] ותמכא [כך שמה בלשון המשנה, לפי הזיהוי במסורת אשכנז, ובימינו נקראת בארה"ק בטעות בשם 'חזרת', וטרם קבעו לה שם עברי תיקני] שניהם יחד - הן למרור והן לכורך¹.

עדיף להשתמש בחסה מגידול נקי מחרקים, הטעונה רק השריה  קלה במי סבון ושטיפה. חסה רגילה - גם הקלחים - טעונה בדיקה היטב מן החרקים, וכבר ציינו שעדיף שלא להשתמש בחומץ או מלח [מלבד הזהירות מ'כבוש'⁸, הבעיה שבריכוז גדול מדי החרקים המוצצים מתים ונשארים בתוך העלה] אלא בנוזל לשטיפת כלים, בריכוז הרגיל, ולשטוף כל פינה היטב בעזרת 'ליפה' עדינה (הרבי לא אכל קלחים)⁹.

חרוסת:

רסק פירות עבה, זכר לטיט. נעשה מפירות שנמשלה בהן כנסת ישראל¹⁰, וצריך לתת בתוכו תבלין הדומה לתבן כגון קינמון וזנגביל, אך "מכמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ, רק תפוחים אגסים ואגוזים"¹. צריך שתהיה בו חמיצות כלשהי, זכר שהיו משעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קהות; ומרככים אותה ביין אדום, זכר למכת-דם¹¹. החרוסת שבקערת הרבי יבשה, וריכוכה ביין נעשה רק לפני אכילת "מרור", על-ידי שמניח מקצתה לתוך התחתית של כוס היין, אף-על-פי שבכורך לא טובלים בחרוסת את המרור אלא מניח קצת מהחרוסת היבשה שבקערה על המרור ומנערה ממנו¹².

כרפס:

ראשי-תיבות: ס'-פרך, כלומר שישים ריבוא עבדו עבודת-פרך¹³. ואנו נוהגים לקחת בצל (או תפוח-אדמה)¹⁴.

היין:

בליל הסדר חובה על כל אחד ואחת¹⁵ לשתות ארבע כוסות יין.

מי שאפשר לו, ישתה יין (אדום¹⁶) בלבד. אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו¹⁷.

הכוס:

חייבת להיות שלמה¹⁸ ולהכיל 'רביעית'¹⁹.

שיעור רביעית על-פי ספר שיעורי תורה - 86 סמ"ק²⁰.

נוהגים להשתמש בגביע כסף²¹.

אין נוהגים להשתמש בגביע עם רגל²².

----------

1) ספר-המנהגים.

2) שו"ע אדה"ז סי' תעג סכ"א.

3) כף-החיים שם ס"ק סג.

4) מנהג מדינותינו שלא לאכול צלי בליל פסח (שו"ע אדה"ז סי' תעו ס"א), וכאן משמע שמדקדקים שלא לאוכלה כלל גם בימים שלאחר מכן, כהאוסרים שהובאו בכף-החיים שם ס"ק ב.

5) אבל מעט בשר צריך להשאיר עליה, שכן עצם ללא בשר אינה נקראת 'תבשיל', שו"ע אדה"ז סי' תעג סכ"ב. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מסיר לפעמים אף את החוט הפנימי שבחלל הגרגרת - 'אוצר מנהגי חב"ד', ניסן-סיוון, עמ' קל.

6) ספר-השיחות תש"ב עמ' 93.

7) "מצווה לחזור אחר חזרת... ואף-על-פי שהחזרת אין בה מרירות, מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע, מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד, ומפני כך היא נקראת מרור, ומצווה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה... זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו... בתחילה בפה-רך... ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה..." (שו"ע אדה"ז סי' תעג ס"ל). ולעיל בסכ"ג מביא שיוצאים בין השאר גם בתמכא שקורין קריי"ן. ובסכ"ח שמצטרפים זה עם זה לכזית.

מקפידים להשתמש בחסה מסוג 'רומינה', אולי על-פי מש"כ בס' שיעורי-תורה עמ' קצז שעדיף לקחת "מין הארוך" דווקא. וראה נטעי-גבריאל - פסח ח"ב פנ"ד ס"י.

8) כיוון שאין יוצאין ידי חובה במרור כשהוא כבוש, ושיעור 'כבישה' בציר או בחומץ הוא "שיתננו על האש וירתיח" (שו"ע אדה"ז סי' תעג סכ"ג), וזה ייתכן לפעמים אפילו בשתיים-שלוש דקות.

9) ומציינים בזה למג"א סי' תעג ס"ק יא. אך במצב הנתון וודאי עדיף להשתמש בהם.

10) שו"ע אדה"ז סי' תעג סל"ב-לג.

11) צריך לרככה, כיון ש'טיבול' ייתכן רק בנוזל.

12) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 181. ספר המנהגים.

13) אבודרהם, מהרי"ל - 'לקוטי טעמים ומנהגים' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

14) ב'רשימות' חוב' צ (יומן ניסן תרצ"ה, וורשא) עמ' 14: "לכרפס - היו לוקחים בצל, ורק אח"כ כשנחלשו הדורות, לקחו [-הנשים, המלך במסיבו ח"א עמ' קלא. 'אוצר' עמ' קלד] תפוחי אדמה, אבל אדמו"ר מהר"ש לא היה שבע רצון מזה".

ולהעיר שב'אוצר' שם ציין לערוך השלחן ומעדני שמואל, וכן מציינים לחיי אדם ויסוד ושורש העבודה שנהגו בבצל, ואכן גם בסי' רה ס"ד פסק שם כדעת שו"ע רבינו שם ס"א, שהבצלים טובים לאכילה [=ללא פת] ומברכים עליהם 'אדמה', ואכן מספרים שכך נהגו ברוסיא, אך במשנ"ב שם ס"ק ה כתב (מהשע"ת ס"ק ב) ש"במדינותינו [וכ"כ בשו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' סד על 'מדינותינו' דהיום, ובהגדת 'קול דודי' בשמו. מאידך בהערות הגר"מ אליהו לס' וזאת הברכה עמ' 361 פסק שבצל חי שאינו חריף ברכתו בפה"א] לעולם אין דרך בני אדם לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים", ובסדר ברה"נ (פ"ו ה"ד, עיי"ש בביאור הרב גרין, וכן בלוח ברה"נ פ"ט הי"א) פסק רבינו שאם הבצלים ראויים לאכילה בפני עצמם, אף אם רוב בני אדם אוכלים אותם רק עם פת - מברכים עליהם בפ"ע בפה"א. משמע שאם גם המיעוט אינו אוכלם בפ"ע, ברכתם שהכל. אבל לפי הנ"ל כנראה גם בימינו יש מיעוט שאוכלם חיים (וא"צ לסמוך על הח"י סי' תעה ס"ק טז, שאף אם אינו ראוי מברך על המרור בפה"א, שבשו"ע רבינו שם סכ"ג לא פסק כן).

15) שו"ע אדה"ז סי' תעב סכ"ה.

מידע לסובלים מסוכרת: היין 'קברנה סוביניון' אדום של 'כרמל' כמעט ואינו מכיל סוכר כלל (מדובר בסוכר שמהיין עצמו. ביינות יבשים אחרים, יש המכילים 4% ויותר).

מידע כללי: היינות (הרגילים) מתוצרת הנ"ל, וכן היין בהכשר בי"ד רבני אנ"ש הם מפוסטרים (לגבי יצרנים אחרים - יש רבים שאינם מפסטרים כלל, כמו 'יקבי הגולן', והמצב משתנה מזמן לזמן גם במיגוון של כל יצרן. בדרך כלל 'מיץ ענבים' הוא מפוסטר). כן הם מכילים מעט מאוד תוספות. היינות ומיץ-הענבים מתוצרת משפ' שפרינגר כפר-חב"ד הם ללא כל תוספות, והיין היבש הוא גם ללא סוכר כלל. הם משווקים גם יין מבושל ממש. וראה בהערה הבאה.

16) שו"ע אדה"ז סי' תעב סכ"ו (אם אין הלבן משובח ממנו), וכן נהג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, וראה 'הגדה-היכל מנחם' עמ' לז, שהקפיד על כך גם כל השנה. אמנם בכו"כ שנים השתמש הרבי ביין שאינו אדום, בליל הסדר וכל השנה.

מצווה מן המובחר לקחת יין שאינו מבושל ושאין בו שום תערובת כלל. אבל אם אין לו יין אחר משובח כמוהו, אפילו לכתחילה יכול לצאת בהם אם הם כשרים לברכת הגפן (שו"ע אדה"ז סי' תעב סכ"ז).

לכתחילה, יין הכשר לברכת הגפן הוא שיש בו לפחות שליש מכמותו יין טהור (ראה שו"ע אדה"ז סי' רד ס"ט-י. שו"ת צמח-צדק או"ח סי' כח. אמנם יש לדעת שע"פ המבואר שם - כל זה הוא רק כשהדרך לשתותו על-ידי מזיגה זו, ולא ניתן לברר זאת כיום כשהיקבים מוסיפים כוהל, ומהם גם תמציות שונות. ולכן לכל הדעות יש להשתדל להשתמש ביין שיש בו מידה מירבית של יין-טבעי. כן לכאורה כל זה אינו שייך כלל במיץ-ענבים, ושם יש להשתדל ביתר שאת, אם-כי ע"פ החוק כשכותבים "מיץ ענבים טבעי" אסור להוסיף תמציות וכד').

כיום, ובפרט בסדרים הציבוריים, שמארחים גם כאלה שיש חשש בנגיעתם ביין, סומכים רבים על הפיסטור כיין מבושל. ויש מחמירים (ראה שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' נב, שו"ת מנחת-שלמה סי' כה, ועוד).

17) ראה המובא בס' סדר פסח כהלכתו ח"ב פ"ג הערה 26, פסקי תשובות סי' תעב אות יא, וילקוט יוסף סי' ערב הע' יא. באג"ק כרך יט עמ' ריג מציע הרבי מיץ ענבים כפתרון לשתיית ארבע כוסות לחולה. (בקונטרס 'ר"ח כסלו' מובא שבליל שמע"צ תשל"ח אחרי התקף-הלב בא הרבי לקדש בסוכה, והציעו הרופאים שיקדש על מיץ ענבים, והרבי סירב, באומרו "קידוש מאכט מען אויף וויין" [=קידוש עושים על יין]).

18) שו"ע אדה"ז סי' קפג ס"ד.

19) שו"ע אדה"ז סי' תעב סי"ז-יח.

20) אך כוסו של הרבי גדולה ביותר - 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שג.

21) 'אוצר' עמ' קלח. 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שכ. כף-החיים סי' תעב ס"ק יא. אך 'כוס של אליהו' מזג הרבי בזכוכית שקופה ('המלך במסיבו' שם עמ' שכב).

22) במאמרו של הרה"ג רח"י שי' אייזנבך בגליון 400 של 'כפר חב"ד', מסביר נוהג זה - הקיים גם בקהילות חסידיות אחרות - כיוון שע"פ הזוהר נעשה עניין אחד מחמש אצבעות היד יחד עם הכוס, ולכן אין מפסיקים ביניהם. וצ"ע באם אירע שיש רק כוס עם רגל, האם לדידן יש לאחוז מתחת הרגל או מעליה.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת ויקהל-פקודי / החודש
כ"ז באדר, מברכים החודש

השכם בבוקר - אמירת תהילים בציבור¹. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה².

[מנהגי שבת-מברכים פורטו לאחרונה בגיליונות תפג, תצה, תק].

רצוי להכין את ספר-התורה המיועד לקריאת פרשת החודש קודם התפילה, כדי למנוע טרחא דציבורא³.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)⁴, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת 'החודש', בפרשת בא: "ויאמר... החודש הזה... תאכלו מצות" (שמות יב,א-כ).

אם יש רק ספר-תורה אחד אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים לפרשת החודש. ומגביהים וגוללים לאחר גמר המפטיר. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

הפטרה: "כה אמר... בראשון באחד לחודש ... עולת תמיד" (יחזקאל מה,יח-מו,טו)⁵.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת החודש, ואם נזכר אחר הברכות - קורא אותה בלא ברכה⁶.

המולד: יום ראשון בבוקר 8:51 ו-11 חלקים.

מברכים החודש: ראש-חודש ניסן ביום השלישי. אין אומרים "אב הרחמים".

התוועדות בבית-הכנסת.

יום שני
כ"ט באדר, ערב ראש-חודש ניסן

ביום זה - 'יום כיפור קטן' - יש להוסיף בג' הקווין: תורה, עבודה (תפילה שבמקום קרבנות), גמילות-חסדים וצדקה⁷.

מי שיש לו יארצייט בחודש ניסן, יעלה היום לבית-העלמין⁸.

ביום האחרון של חודש אדר צריכה להיות שמחה מופלגה ביותר, לאחר ה'מרבין בשמחה' של כל ימי אדר מיום ליום, והיא נותנת את הכוח והסיוע להמשיך את הגאולה דחודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל, כי השמחה שבחודש אדר, ובפרט ביום האחרון שבו, פורצת את גדרי הגלות ומביאה את הגאולה האמיתית והשלמה, על-ידי משיח צדקנו שנאמר בו "עלה הפורץ לפניהם", בקרוב ממש⁹.

יום שלישי
א' בניסן - ראש-חודש

[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'התקשרות' גיליונות: תפג, תצו, תק].

שחרית: "יעלה ויבוא". חצי הלל¹⁰. "ואברהם זקן... זבדיה..." ג' פעמים. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה. אשרי, ובא לציון, יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת התפילין. הנחת תפילין דרבנו-תם, קריאת-שמע, פרשיות: 'קדש' 'והיה כי יביאך', שש זכירות וחליצת התפילין. מזמור (כלשהו, כדי לומר הקדיש), חצי קדיש, מוסף.

אמירת ההלל כסדר התפילה חשובה יותר מאמירתו בציבור.

יום התוועדות. ההתוועדות - בבית-הכנסת¹¹.

חודש ניסן

בכל החודש אין אומרים תחנון¹², 'א-ל ארך אפיים'¹³ ו"למנצח... יענך"¹⁴ בימות החול, "אב הרחמים" לפני מוסף שבת, ו"צדקתך" בשבת במנחה¹². אין מתענים אלא חתן ביום חופתו ובכור בערב-פסח¹⁵.

נשיא: מצווה לחזק את המנהג¹⁶ לקרוא¹⁷ אחרי התפילה¹⁸ (אחרי אמירת תהילים¹⁹) בכל יום החל מהיום עד י"ג ניסן ועד בכלל, דבר יום ביומו בפרשת הנשיאים. היום מתחילים "ויהי ביום כלות משה" ומסיימים "זה קרבן נחשון בן עמינדב" (במדבר ז,א-יז). אחר-כך אומרים את ה"יהי רצון" (אומרים אותו גם בשבת)²⁰ הנדפס בסידורי תהילת ה'²¹. גם כוהנים ולוויים אומרים אותו²².

ברכת האילנות: מברכים אותה רק²³ בחודש ניסן²⁴. גם נשים מברכות²⁵. מברכים רק על אילני מאכל²⁶. לכתחילה יש להשתדל שיהיו לפחות שני אילנות²⁷. מי שלא הספיק לברך בעוד הפרחים על האילנות, לא יברך אחר-כך על הפירות²⁸.

יום שישי
ב' בניסן

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר רבנו שלום-דובער נ"ע מליובאוויטש, אדמו"ר מוהרש"ב, דור חמישי לנשיאי חב"ד²⁹, בשנת תר"פ, בעיר רוסטוב על נהר דון, ושם מנוחתו-כבוד³⁰.

יום התחלת הנשיאות של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע³¹.

יום התוועדות.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרק משנה המתחיל באות אחת משמו הקדוש (על-כל-פנים פרק אחד)³². ב) להוסיף³³ בלימוד תורתו של בעל ההילולא³⁴, ש"עיקר גילוי החסידות באופן של הבנה וההסברה נתחדש על ידו, ונתכנה 'הרמב"ם דתורת החסידות'"³⁵. ג) להוסיף³³ בעבודת התפילה. ד) להוסיף³³ בנתינת צדקה, ומה טוב - לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ש"עיקר חידושו - בייסוד ישיבת תומכי-תמימים, שבה מודגשת שלימות התורה" נגלה וחסידות כאחד³⁶, ו"על-ידו התחילה עיקר הפצת תורת החסידות חוצה"³⁷, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות³⁸.

----------

1) אומרים זאת בחליפה וכובע, והנשואים בחגירת אבנט, כפי שנהג הרבי וכל הציבור עמו (ולכאורה כך יש לנהוג גם כשמשלימים זאת אחר-כך).

2) ספר-המנהגים עמ' 30.

3) לוח 'דבר בעתו'.

4) שערי-אפרים שער י סי"ב.

5) לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים עמ' 33.

6) לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

7) שיחות-קודש תשל"ו עמ' 663, ובכ"מ.

8) הוראת הרבי להרבנית קרסיק ע"ה מת"א, שאין עולים לבית-החיים בחודש ניסן כלל.

9) לקוטי-שיחות כרך ד' עמ' 1274.

10) יש עניין מיוחד להתפלל תפילת שחרית זו בציבור, כדי לומר הלל בציבור, ובפרט שבראש-חודש יש אומרים שאין מברכין עליו אלא בציבור (רמ"א תכב,ב. שו"ע אדה"ז תפח,ג).

11) היום-יום, ל' ניסן.

12) שו"ע אדה"ז סימן תכט ס"ח.

13) כנדפס בסידורים מאז שנת תשל"ח. ראה בירור בעניין זה ב'התקשרות' גיליון שכט עמ' 18.

14) סידור אדה"ז, לפני 'למנצח' זה.

15) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תכט ס"ט.

16) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' עז.

י"א שבהקפדה לומר בכל יום את הנשיא שלו, יש סגולה שלא ישכח באחד הימים לספור ספירת-העומר. שמעתי מאבי מורי ז"ל בשם הרה"ג הרה"ח ר' חיים-שאול ברוק ע"ה.

17) אין מנהגנו לקוראו מתוך ספר-תורה. גם בימי הקריאה אין לגלול הס"ת ולקרוא פרשת הנשיאים מתוכו. ובפרט בש"ק, שפרשת הנשיאים צ"ל אחר תפילת המוספין דווקא - 'שערי הלכה ומנהג' שם.

18) וביום שיש בו תפילת מוסף, אחרי תפילת מוסף, שתדירה ומקודשת יותר מקריאת הנשיא - שם עמ' עט.

19) דתדיר קודם, וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' (ניסן-סיוון) עמ' ג.

20) היום-יום, ר"ח ניסן. ספר-המנהגים עמ' 36. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ד-ו.

21) עמ' 473. לכאורה צריך לנקד שם "פרשה" (כולה קמץ).

בס' 'קב הישר' מהדורת הרב שיינברגר תשנ"ג, פרק פה (דף תנג, א-ב), הנוסח הוא: "דמתחדשין [ולא כהתיקון 'דמתרחשין', עיי"ש] כציפרים, ומצפצפין בשבחין [כ"ה במקור, ס' יסוד-יוסף, ע"פ הזוהר דלהלן], ומצלאין על... ותעייל הנך ציפרייא קדישין [אצלנו "ציפרי קדישי"] לאתר קדישא דאיתמר עלייהו [ונוסחנו הוא כבס' יסוד-יוסף, "עליה" - על האתר]... וכל האורות הקדושות הכלולות [א"ה: צ"ע שבכ"מ - כמו באגה"ק סכ"ו, כ"ז - 'אורות' הן בלשון זכר] בקדושת זה השבט, ואהיה מלובש בקדושת זה השבט [נשמט מפני הדומות, וכבר העירו ע"ז]...". (ומציין לזוהר ח"ג קצו,ב וד"ת מונקאטש ח"ב אות ג).

22) למרות שמוזכר שם "שבאם אני עבדך משבט..." והוא איננו משבט זה, כיוון שזה שייך ל'עיבור' (דהיינו גילוי מסויים מנשמה אחרת בתוך נשמתו-הוא, הנשארת בדרגתה), הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, היום-יום שם, ספר-המנהגים שם, לוח כולל-חב"ד. ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' פ נתבאר, שהשייכות היא ודאית לכל אחד ואחד מישראל, ורק שבאם זהו שבטו, אזי השייכות וההמשכה הן באופן נעלה יותר (בשו"ת מנחת-אלעזר ח"ה סי' ב כתב שלא יאמרו כהן ולוי את היה"ר, אבל בפתחא-זוטא הל' פסח סי' א אות ו הוכיח שגם הם יכולים לומר זאת).

23) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רכ, ע"פ סדר ברכת-הנהנין שבסידור אדה"ז. וכן הוא ע"ד הקבלה, ברכי-יוסף סי' רכו ס"ק ב. ולפלא שממשיכים להדפיס גם השתא בלוח כולל-חב"ד (ע"פ קצות-השולחן סי' סו בבדי-השולחן ס"ק יח) שניתן לברך ברכה זו גם בחודשי אדר או אייר, ללא כל הסתייגות. וראה אנציקלופדיה-תלמודית כרך ד עמ' שנח, ציון 98.

24) היו שבירכו ברכה זו ברוב עם, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ה. ובפרט ע"פ המבואר בס' מורה-באצבע להחיד"א אות קצט ע"פ הזוהר (הנ"ל הערה 16) שכוונת הברכה היא לתיקון נשמות שנתגלגלו בדומם וצומח ויבקשו עליהן רחמים.

לעניין ברכה בשבת, ראה שו"ת יחווה-דעת ח"א סי' ב שאין בזה איסור, ותלוי במנהג המקום, וש"נ.

בשו"ת מהרי"ל (הישנות) סי' קמג נקט בפשיטות שמי שלא בירך בראייה ראשונה מברך בראייה שנייה, ונעתק באגור סי' שיח ומטה-משה סי' שסא (שם הביא מזה ראיה לדין שהחיינו, שבו נחלקו עליו, ולדעת רבינו בסידורו מברכים ללא שם ומלכות), ובבירור-הלכה סי' רכו (עמ' רט) כ' שלפי כללי הפוסקים יש לפסוק כן נגד כל האחרונים שלא ראוהו. בבדי-השולחן שם הבין בסדר ברכת הנהנין פי"ג הי"ד שאין לברך, אבל מפשטות הלשון הכוונה רק לשלול ברכה נוספת באותה שנה (וכמו בהלכה יג וכו' שלא כותבים כך. ובפרט שמהלשון שם "אינו חוזר ומברך" משמע שכן מברך לראשונה). וראה בזה באריכות בשו"ע הקצר פרק פז ס"ג ובהערות.

25) נסמן בשו"ע הקצר שם סי"א.

26) ראה הדעות בזה בשו"ע הקצר שם ס"ה ובהערות. דעת הרמב"ם, הטושו"ע והפוסקים שהביא בלקוטי-שיחות כרך כג עמ' 116 הערה 33 (וכפי שנראה שהכריע שם) שצ"ל אילני פרי דווקא. ורק שהעיר על השמטת אדה"ז מסדר ברה"נ, וסיים 'ואכ"מ' בקשר להשמטות כיו"ב שם.

לעניין אילנות שעודם בשנות ערלה, בגליון רע"א סי' רכו מסתפק בזה, אבל רבים פסקו לברך, ראה הגדה של פסח 'חזון עובדיה' עמ' יד משו"ת דובב-מישרים ח"ג סי' ה וחלקת-יעקב ח"ב סי' כז ועוד.

27) כף-החיים סי' רכו ס"ק ב ובדי-השולחן סי' סו ס"ק יח.

28) ואפילו בלא שם ומלכות, כיוון שבלוח ברכת-הנהנין (פי"ב הכ"ג) כ' אדה"ז שאם נפל הפרח וגדלו הפירות טוב לברך בלא שם ומלכות, ובסדר ברה"נ השמיט זאת. 'ביאור סדר ברה"נ' עמ' 445.

29) הנשיאות החלה בשנת תרמ"ג, אך קבלת עול הנשיאות בכל הפרטים היתה רק בשנת תרנ"ד, ראה 'ספר התולדות - אדמו"ר מהורש"ב', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו, עמ' 34. וראה הערה 1 בפתח דבר לספר המאמרים תרמ"ג-ד.

30) פרשת ימי חייו האחרונים בעלמא דין והסתלקותו נדפסה בס' 'אשכבתא דרבי', ברוקלין תשל"ו, ועוד.

בחורף תרצ"ט, כיוון ששלטונות העיר עמדו להרוס את בית-העלמין, הועבר גופו הק' לבית-העלמין החדש שבאותה העיר מתוך מסירת-נפש ע"י מניין מאנ"ש, על-פי הוראות תלמידו הרה"ק ר' לוי-יצחק שניאורסאהן נ"ע, אביו של הרבי, והקימו במקום אוהל מאותן האבנים שהועברו מהאוהל הישן. 'אשכבתא דרבי' עמ' 151, ומשם ב'תולדות לוי-יצחק', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשנ"ה, ח"א עמ' 287. צילום הציון ששופץ נדפס שם בעמ' 294.

31) ראה לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1293 בהערה. כרך יב עמ' 146 בהערה 1. כרך לב עמ' 23 הערה 38. ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 347 הערות 8 ,7.

32) ע"פ לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 296.

33) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, מוגה.

34) ע"פ שיחות-קדש תשנ"ב עמ' 382.

35) לקוטי-שיחות כרך ז עמ' 277 ,209.

36) לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 67. כרך כז עמ' 25. 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 495 ,310.

37) לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 389. וראה שם כרך כב עמ' 186.