המשותף למצוות מילה וליום-הכיפורים מצד דרגתם ובחינת 'שמונה' שבשניהם ומצד תוכנם – הכניסה אל הקודש * משמעות אמרתו של ר' אברהם המלאך בשתי גרסאותיה – בעבודת האדם, ונתינת-הכוח שמקבל אדם בתחילת חייו במצוות מילה * הטעם הפנימי להלכה שמוהל צריך לחלל שבת כדי למול תינוק, ומה המסר החשוב הנלמד מכך בעבודת הפצת היהדות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. על הפסוק1 "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", אמרו חז"ל2 "באיזה זכות היה אהרן נכנס לבית קודש הקדשים .. זכות המילה היתה נכנסת עמו, שנאמר בזאת יבוא אהרן, זו המילה, כמה-דאת-אמרת3 זאת בריתי אשר תשמרו".
ובביאור שייכות זכות המילה לכניסת הכהן הגדול אל הקודש ביום הכיפורים – איתא במאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע4 (שאמרו גם כ"ק מו"ח אדמו"ר) שמילה ותשובה [תכלית ומטרת הכניסה אל הקודש – "לכפר על בני-ישראל גו' אחת בשנה"5] עניינם אחד, כי, תשובה היא על דרך עניין המילה, כמו שכתוב6 "ומלתם את ערלת לבבכם", אלא שתשובה היא הסרת הערלה ברוחניות, ומילה היא הסרת הערלה בגשמיות.
ומבואר במאמר גודל מעלת מילה ותשובה – שהם למעלה משם הוי': מילה – כמרומז בפסוק7 "מי יעלה לנו השמימה", ראשי-תיבות מילה וסופי-תיבות הוי'8, ותשובה (שנעשית על-ידי הכניסה אל הקודש ביום הכיפורים) – כמו שכתוב9 "כי ביום הזה יכפר עליכם גו' לפני הוי' תטהרו", למעלה משם הוי'10.
ב. ועניין נוסף בשייכות המילה לכניסה אל הקודש – ששניהם קשורים עם מספר שמונה11:
מילה – שהיא ביום השמיני, "כדי שיעבור עליו שבת אחת"12, היינו, שמילה היא למעלה משבת, כי שבת היא בחינת שביעי, ומילה היא בחינת שמיני, שזהו עניין "למנצח על השמינית"13, "על מילה שניתנה בשמיני"14.
והכניסה אל הקודש – שקשורה עם השמונה בגדים של כהן גדול15. וכמבואר במאמר, שאף שכניסת הכהן-גדול לקדש הקדשים ביום הכיפורים היא בארבעה בגדים16, הרי זה בכוח השמונה בגדים שהיה לובש בשאר הזמנים.
ג. ויש להוסיף, שתוכנה של מצות מילה כשלעצמה הוא על דרך ובדוגמת הכניסה אל הקודש – כמו שכתב רבינו הזקן בשולחן ערוך (במהדורא בתרא)17 ש"תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא .. במצות מילה".
והעניין בזה:
החידוש שבמצות מילה – שהקדושה נמשכת וחודרת למטה מטה, בבשר הגוף הגשמי, "בריתי בבשרכם לברית עולם"18. וכיון שהמשכת הקדושה למטה ביותר אינה יכולה להיות אלא על-ידי דרגא עליונה ביותר, כידוע19 הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, על כורחך צריך לומר, שהקדושה שנמשכת בבשר הגוף הגשמי על-ידי מצות מילה היא דרגא נעלית ביותר, בחינת שמיני, שלכן בכוחה לירד למטה ביותר.
ויש לומר, שדרגת הקדושה שנמשכת על-ידי המילה, בחינת שמיני, היא על דרך ההמשכה והגילוי שבשמיני-עצרת, שעל זה נאמר20 "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"21.
ומזה מובן שגדלה מעלת המילה גם לגבי תשובה (אף שעניינם אחד) – כי, תשובה היא ברוחניות, וכמו שכתב רבינו הזקן בתניא22 ש"עיקר התשובה בלב", מה שאין כן מילה היא בגשמיות, וכיון שהמילה נמשכת למטה יותר, בגשמיות דווקא, על כורחך צריך לומר, שמעלתה גדולה יותר, כאמור, שכל הגבוה יותר יורד למטה יותר.
ועל-פי זה יש לבאר הטעם לכך שמצות מילה נאמרה לפני מתן-תורה, ואפילו לפני גלות מצרים ויציאת מצרים, שאז היה העולם חומרי ביותר (דלא כפסח, שעם היותו קודם מתן תורה, הרי זה לאחר שנעשה קצת בירור וזיכוך על-ידי כור הברזל דגלות מצרים23) – כי, מצות מילה היא למעלה מעלה ביותר, ולכן ביכולתה לירד למטה מטה ביותר.
ד. וזהו ש"תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא .. במצות מילה" – שבזה מתבטא תוכן כללות עבודתו של יהודי להמשיך מלמעלה מעלה ביותר למטה מטה ביותר:
ובהקדם הסיפור הידוע24 אודות רבינו הזקן, שכאשר התכונן לחזור ממעזריטש לביתו, ליווהו ר' אברהם המלאך אל המרכבה, וטרם שעלה רבינו הזקן על המרכבה, פנה ר' אברהם המלאך אל בעל-העגלה ואמר לו: "שמייס די פערד זיי זאָלן ווערן אויס פערד" (=הכה את הסוסים שיחדלו להיות סוסים). נוסחה אחרת: "שמייס די פערד זיי זאָלן וויסן אַז זיי זיינען פערד" (=הכה את הסוסים שידעו שהם סוסים). ובשמעו זאת, אמר רבינו הזקן, שנתחדשה אצלו דרך חדשה בעבודת ה', והחליט להישאר עוד משך זמן במעזריטש, כדי לקלוט גם דרך זו.
והעניין בזה – שעבודתו של יהודי היא להמשיך העניינים הנעלים ביותר למטה מטה ביותר, בגשמיות ובחומריות, ועל-ידי זה להעלות את החומריות והגשמיות ולעשות מהם רוחניות. ושני אופנים-שלבים בזה: א) להכות את הסוסים שידעו שהם סוסים – לידע פחיתות הערך של העניינים הגשמיים והחומריים, ועל-ידי זה יוכל לפעול – ב) שיחדלו להיות סוסים – לעשות מהגשמיות רוחניות.
וכדי שתהיה אפשרות להמשיך העניינים הנעלים למטה, ולעשות מהגשמיות רוחניות – יש צורך בנתינת-כוח מלמעלה, אתערותא דלעילא.
וזהו הטעם שמצות מילה היא ביום השמיני, כאמור, "כדי שיעבור עליו שבת אחת" – נתינת-כוח מבחינה שלמעלה גם משבת ש"מקדשא וקיימא"25, כדי שתוכל להיות המשכת הקדושה למטה בגשמיות ובחומריות (החל מהבשר הגשמי של גוף האדם), ולעשות מהגשמיות רוחניות.
* * *
ה. ההתעסקות בפעולה על הזולת, לגלות את הנפש האלקית שבו, צריכה להיות מתוך הנחת עצמותו, "אַוועקלייגן זיך מיט זיינע עניינים", אפילו עניני קדושה, שזהו עניין מסירת הנפש ברוחניות.
ועניין זה מודגש במצות מילה שדוחה שבת, כמו שכתוב26 "וביום השמיני ימול", "אפילו בשבת"27:
ובהקדמה – שבשלמא בנוגע לקרבנות ציבור שדוחין את השבת28, יש בהם ב' מעלות: א) עבודת המקדש, ב) צורך הציבור; מה שאין כן מצות מילה, אינה עבודת המקדש, ושייכת ליחיד, ואף-על-פי-כן, דוחה את השבת.
וצריך להבין הטעם שמצות מילה דוחה שבת – דלכאורה29, על-פי הכלל30 שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, למה יעשה המוהל מעשה חילול שבת בשביל מילת התינוק?
ועל אחת כמה וכמה בנדון דידן, שהמוהל (שצריך לעשות מעשה חילול שבת בשביל המילה) הוא גדול המחויב במצוות [כולל גם במצות מילה, כדרשת חז"ל31 "המל ימול"32, הן מילה והן פריעה (שהרי "מל ולא פרע כאילו לא מל"33), וענינו ברוחניות, שהעביר מעצמו (לא רק גסות הרע, אלא) גם דקות הרע34], ואילו הנימול הוא קטן שלא הגיע לחינוך, ואם כן, למה יעשה המוהל מעשה חילול שבת בשביל מילת התינוק?
ובפרט שהמילה עצמה יכולה להיות גם לאחרי השבת, והמדובר הוא בנוגע לזמן המילה בלבד – שהמוהל צריך לעשות מעשה חילול שבת כדי שלא לדחות את המילה מיום השמיני (שחל בשבת) ליום המחרת!
וההסברה בזה – ברוחניות העניינים:
ידוע35 ש"גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום אחד", ו"תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא . . במצות מילה". וכיון שמדובר אודות כניסת נפש הקדושה, נפש האלקית, שהיא נצחית, מובן, שגם יום אחד (מעת לעת, כ"ד שעות) הוא עניין נצחי36, שלכן אין לדחות את המילה אפילו ביום אחד.
ובשביל לפעול כניסת נפש הקדושה אצל יהודי יש לילך במסירת נפש, להניח את עצמו וכל ענייניו, גם עניני קדושה – כמו מעשה חילול שבת של המוהל, בשביל כניסת נפש הקדושה בתינוק על-ידי המילה.
וזהו גם תוכן הסיפור שפעם ביום הכיפורים אחר תפלת שחרית, פשט רבינו הזקן את הטלית והקיטל, והלך לקצה העיר, וקיצץ עצים ובישל מרק להחיות נפשה של יולדת שדרה שם37. – בין הטענות שהיו למתנגדים על רבינו הזקן היתה גם טענה על מאורע זה: למה עשה זאת בעצמו ולא שלח מישהו אחר? והשיב רבינו הזקן: בפיקוח-נפש – "מצוה בגדול"38, ולא מצאתי מישהו גדול יותר.
ו. ליתר ביאור:
כניסת והתגלות נפש האלקית על-ידי המילה נעשית רק כאשר המוהל מוכן להניח את עצמו ולילך על מסירת נפש בשביל עניין זה – שאם יהיה צורך למול בשבת, ימסור נפשו לעשות מעשה חילול שבת וימול בשבת.
כלומר: אין הכוונה שצריך לחפש מסירת נפש, כי אם, שצריך לעשות עבודתו בכל האופנים, וכשיש צורך במסירת נפש, הרי הוא מוכן גם למסירת נפש – על דרך המבואר בדרושי חסידות39 החילוק בין המסירת-נפש של רבי עקיבא למסירת-נפש של אברהם אבינו, שרבי עקיבא חיפש את המעלה של מסירת נפש, באמרו "כל ימי הייתי מצטער כו' מתי יבוא לידי ואקיימנו"40, מה שאין כן אברהם אבינו לא חיפש את המעלה של מסירת נפש, אלא היה מסור ונתון לקיים את רצונו של הקב"ה בכל האופנים: אם יוכל לקיים את רצונו של הקב"ה ללא מסירת-נפש, מה טוב, ואם לאו, מוכן הוא למסור את נפשו בשביל קיום רצונו של הקב"ה.
וכך צריך המוהל להיות מוכן למול את התינוק, לפעול כניסת נפשו הקדושה, בכל האופנים: אם זמן המילה חל באמצע השבוע – ימול באמצע השבוע, ללא מסירת-נפש, ואם זמן המילה הוא בשבת – ימסור נפשו לעשות מעשה חילול שבת וימול בשבת.
אבל אם המוהל עושה את החשבונות שלו, שאם המילה תהיה בזמן הנוח לו, אזי ימול, מה שאין כן בזמן שאינו נוח לו, כמו בשבת, אזי ידחה את המילה ליום ראשון (ולכל היותר יחפש מישהו אחר שיהיה מוכן למול בשבת) – אינו יכול למול גם ביום ראשון, כי, הגישה של עשיית חשבונות היא היפך תנועת המסירת-נפש, וכשחסרה אצל המוהל תנועת המסירת-נפש אינו יכול לפעול כניסת והתגלות נפש האלקית41, ועל זה נאמר42 "איש הירא ורך הלבב (שחסרה אצלו תנועת המסירת-נפש) עבודתו פסולה"; ורק כשעבודתו היא ללא חשבונות, מתוך תנועה של מסירת נפש, "אַז ער גיט זיך אַוועק אינגאַנצן", ועושה זאת בשמחה43 ("אשר שש לעשות צדק בגילה"42), אזי פועל אצל התינוק כניסת והתגלות נפש האלקית, ויגדל להיות "אַ מסירת נפש איד, און אַ פריילעכער איד" [=יהודי של מסירת נפש ויהודי שמח].
ז. ויש להוסיף, שעל-פי האמור שמצות מילה צריכה להיות מתוך תנועה של מסירת-נפש למול אפילו בשבת, מובן, שמילה בשבת היא (לא באופן שהשבת דחויה אצל המילה, אלא) באופן שהשבת הותרה אצל המילה44:
ובהקדמה – שבנוגע לכלל בכל התורה כולה שעשה דוחה לא תעשה45 יש שקלא-וטריא אם זה באופן שהלא-תעשה דחויה או גם הותרה46, אבל בנוגע למילה בשבת, הרי, על-פי הנ"ל אי-אפשר לומר שהשבת דחויה אצל המילה, כי אם שהשבת הותרה אצל המילה.
וההסברה בזה:
מהחילוקים שבין דחויה להותרה – שהצורך לדחות את הלאו מפני העשה מורה על קיומו של הלאו גם במקום העשה, היינו, שיש אפשרות לקיים את העשה כשלעצמו גם ללא דחיית הלאו, במקום שאין לאו, והחידוש הוא, שגם במקום שיש לאו, נדחה הלאו מפני העשה; ואילו היתר הלאו מפני העשה, פירושו, שהלאו לא נאמר מלכתחילה במקום העשה.
וכיון שמצות מילה צריך להיות מתוך תנועה של מסירת-נפש למול אפילו בשבת, אי-אפשר לומר שהשבת דחויה אצל המילה, שמשמעות הדבר שמצות מילה כשלעצמה יכולה להתקיים גם ללא דחיית השבת, שהרי עניין עיקרי במילה היא תנועת המסירת-נפש למול ביום השמיני בכל האופנים, הן בחול והן בשבת, ואם אינו מוכן למול בשבת אינו יכול למול גם בחול, ועל כורחך צריך לומר, שהשבת הותרה אצל המילה, היינו, שבנוגע למילה לא נאמר מלכתחילה האיסור של חילול שבת.
(מראשי-דברים בעת ברית מילה, א' דר"ח כסלו ה'תשי"ב, ומהתוועדות ליל שמחת-תורה ה'תשי"א.
תורת-מנחם כרך ד, עמ' קמ-קמב; כרך ב עמ' 37-40 – בלתי מוגה)
________________________
1) אחרי טז, ג.
2) שמו"ר פל"ח, ח. וש"נ.
3) לך לך יז, יו"ד.
4) ראה סה"מ תרנ"ד ע' קי ואילך. וראה גם סה"מ תרנ"ג ע' קצב ואילך. תרנ"ז ע' קא ואילך.
5) אחרי טז, לד.
6) עקב יו"ד, טז.
7) נצבים ל, יב.
8) תקו"ז תכ"ב (סה, ב. סו, א). ת"ע (קלא, רע"א). וראה תו"א ס"פ לך לך.
9) אחרי טז, ל.
10) ראה לקו"ת אחרי כו, ג ואילך.
11) בהבא לקמן - ראה גם סה"מ מלוקט ח"ה ע' טו ואילך. שם ע' רלח. וש"נ.
12) ראה ויק"ר פכ"ז, יו"ד. זח"ג מד, א (ברע"מ).
13) תהלים יב, א.
14) מנחות מג, ב.
15) להעיר ממארז"ל "מפני מה כה"ג משמש בשמונה בגדים, אלא כנגד מילה שהיא לשמונה ימים" (ויק"ר פכ"א, יו"ד - הובא בסה"מ תרנ"ג ותרנ"ז שם).
16) בסה"מ תרנ"ד שם (בשוה"ג): "וזהו שהכהן הי' לובש ח' בגדים שהוא כנגד שמונה ימי המילה". ומוסיף, "אצ"ל, דצ"ע דכה"ג ביו"כ בקדה"ק הי' משמש בד' בגדי לבן" [*ראה תורת לוי"צ ע' שמב: "ביוהכ"פ .. כתיב בזאת יבוא אהרן אל הקודש, שזכות המילה נכנסת עמו כדרז"ל, מילה הוא בחי' .. הח' .. ואם שביוהכ"פ הי' עבודתו בד' בגדי לבן, אך היו ב"פ ד', בגדי לבן דשחרית ודבין הערביים, ביחד הם ח' "].
17) או"ח סוס"ד.
18) לך לך יז, יג.
19) ראה לקו"ת אמור לד, ג. שלח לז, א. בלק עג, ד. מטות פא, ב. ראה יט, ג. ובכ"מ.
20) משלי ה, יז. וראה סה"מ מלוקט שם ע' כג. וש"נ.
21) כ"ה בזכרון אחדים (המו"ל).
22) פכ"ט (לו, ב). שם אגה"ק ס"י (קטו, ב).
23) ראה תו"א יתרו עד, סע"א ואילך. ובכ"מ.
24) לקו"ד ח"א ל, א.
25) ביצה יז, א.
26) תזריע יב, ג.
27) שבת קלב, א. וראה בארוכה לקו"ש חל"ה ע' 53 ואילך (מהתוועדות זו). וש"נ.
28) משנה רפ"ב דתמורה (יד, א).
29) ראה גם לקו"ש שם ע' 58.
30) שבת ד, א. וש"נ.
31) ירושלמי שבת פי"ט ה"ב. ע"ז כז, א.
32) לך לך יז, יג.
33) שבת קלז, רע"ב (במשנה).
34) ראה תניא אגה"ק ס"ד (קה, ב). ובכ"מ.
35) שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ב) סוס"ד.
36) בזכרון אחדים: ע"ד המבואר בתניא (פכ"ה) ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד . . אלא שלמטה הוא תחת הזמן כו'".
37) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 44. וש"נ.
38) ראה יומא פד, ב. שו"ע אדה"ז או"ח סשכ"ח סי"ג.
39) סה"מ ה'ש"ת ע' ו. ע' טו. ע' 30. סה"ש תש"ג ע' 94. ועוד.
40) ברכות סא, ב.
41) ראה לקו"ש ח"א ע' 272, ס"ד, ועוד.
42) בנוסח "הרחמן" לברית מילה.
43) ראה גם שבת קל, א. מגילה טז, ב.
44) ראה לקו"ש ח"א שם ס"א, ובהערות שם.
45) יבמות ג, סע"ב.
46) ראה שאגת ארי' סי' כט-ל. וראה גם לקו"ש חט"ז ע' 237, ובהערות 38-39 שם. וש"נ. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
