חז"ל אומרים (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמד) שיום-הכיפורים יתקיים גם לעתיד לבוא, בזמן הגאולה. נשאלת השאלה: הלוא זה יום שנועד לכפר על חטאים ועוונות, הבאים מפיתויי יצר-הרע; אבל לעתיד לבוא, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", לא יהיו חטאים ועוונות, ומה אפוא עניינו של יום-הכיפורים?
למעשה, שאלה דומה מתעוררת על עצם מהותו של יום-הכיפורים גם בזמן הזה. זה יום של התעלות רוחנית עצומה, כאשר בני-ישראל דומים למלאכים, ובה-בשעה זה יום של וידוי והזכרת חטאים ועוונות. איך ההידמות למלאכים מתיישבת עם אמירת הווידוי והכאה על חטא: אשמנו, בגדנו וכו'? לכאורה השעה המתאימה להתוודות על החטאים היא כאשר אנו שרויים במצב רגיל, של בני-אדם העלולים לחטוא, ולא כשאנו דומים למלאכי השרת.
כשמתעלים מכירים בחיסרון
שאלה דומה מתעוררת על בקשת 'סלח לנו' שאנו מבקשים בכל תפילת שמונה-עשרה. אנו אומרים את הבקשה הזאת אחרי כל העבודה של פסוקי-דזמרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע, כאשר אנו עומדים בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה, שבה האדם עומד במדרגה עליונה של 'עבד העומד לפני אדונו'.
לכאורה היינו צריכים לבקש סליחה על חטאינו מיד בעמדנו להתפלל. הדעת נותנת שקודם שהאדם פונה אל הקב"ה לבקש את צרכיו עליו לבקש תחילה סליחה ומחילה על מעשיו הבלתי-רצויים. אבל אנחנו איננו מבקשים סליחה בתחילת התפילה, אלא באמצע התפילה דווקא, בפסגת ההתעלות של התפילה!
אלא שיש דברים שאינם נחשבים חטא במצבו הרגיל של האדם, כי על-פי מדרגתו הנוכחית ומגבלותיו הטבעיות אי-אפשר לדרוש ממנו יותר מזה. דווקא כשהוא מתעלה למדרגה עליונה יותר, נדרשת ממנו עבודה בדרגה גבוהה יותר, ואז הוא מכיר שעבודתו הקודמת היא בבחינת חטא.
לכן כשיהודי מתעלה לתכלית השלמות של עבודת התפילה, ועומד 'כעבד לפני אדונו' בתפילת שמונה-עשרה, הוא מכיר ומרגיש שהדברים שקודם לכן נראו בעיניו שלמים ונכונים הם בעצם חטא, ועליו לבקש מהקב"ה: "סלח לנו... כי חטאנו".
מול עוצמת הקדושה
כך גם ביום-הכיפורים: במשך חודש אלול ועשרת ימי תשובה היהודי כבר שב בתשובה על כל הדברים הבלתי-רצויים וכבר תיקן אותם בתכלית השלמות. בדרגה הרוחנית שהוא עומד בה בערב יום-הכיפורים כבר אין לו חטאים ועוונות, והוא שלם בעבודתו.
אבל כשהוא נכנס ליום-הכיפורים ומתעלה על-ידי קדושת היום, עד שהוא מתדמה למלאכים – או-אז הוא מכיר ומרגיש עד כמה עבודתו הרוחנית רחוקה מהשלמות הנדרשת, ודווקא המצב הרוחני העילאי הזה גורם לו לחוש צער וכאב על שאינו עובד את קונו בשלמות הראויה. לכן הוא מתוודה על חטאיו, והווידוי מעמיק והולך ככל שהוא מתעלה עוד יותר במשך יום-הכיפורים. כי כשהוא נכנס ל'היכל המלך', ובמיוחד כשהמלך (הקב"ה) מכניס אותו ל'חדר לפְנים מחדר' – הוא מבין כי עליו להתעלות עוד יותר, עד שהוא מבקש מחילה על מדרגתו הקודמת.
וכך בזמן הגאולה, כאשר נתעלה לדרגות עליונות של קדושה ורוחניות, נרגיש בבוא יום-הכיפורים כי עלינו לתקן את עבודתנו לפני הבורא. כי ככל שזו הייתה עבודה גדולה ועליונה, עדיין היא נחשבת בבחינת 'חטא' לעומת עוצמת הקדושה שתאיר אז (ראה התוועדויות תשמ"ב כרך א, עמ' 96). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
