הרמב"ם (בתחילת פרק יא מהלכות מלכים) מביא שלוש ראיות מהתורה על האמונה בביאת המשיח. תחילה הוא מביא את ההבטחה של התורה: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה" (דברים ל,ג). יש כאן הבטחה שבסוף הגלות תבוא הגאולה וכל בני-ישראל ישובו ויתקבצו לארץ-ישראל. לאחר מכן הרמב"ם מביא את נבואת בלעם, המדברת במפורש על המלך המשיח: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (במדבר כד,יז).
לאחר כל אלה הרמב"ם מביא ראיה שלישית, והוא כותב אותה בהלכה נפרדת (הלכה ב): "אף בערי-מקלט הוא אומר 'ואם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך ויספת לך עוד שלוש ערים' וגו'. ומעולם לא היה דבר זה ולא ציווה הקב"ה לתוהו". כלומר, מאחר שבתורה מופיעה מצווה להוסיף שלוש ערי-מקלט לאחר שהקב"ה ירחיב את גבולנו, ודבר זה עדיין לא קרה – מכאן שהדבר עתיד לקרות בימות המשיח, וזו ראיה מהתורה על ביאת המשיח.
תוקף של מצווה
נשאלת השאלה, מה חסר בראיות הראשונות שהרמב"ם ראה צורך להוסיף ולציין את הראיה מערי-המקלט, ומדוע ציין זאת בהלכה נפרדת ולא בהמשך לשתי הראיות הקודמות שבהלכה הראשונה?
הרבי מליובאוויטש מסביר (לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 114) כי הראיה מערי-המקלט נותנת תוקף מיוחד לאמונה בביאת המשיח, והופכת אותה לחלק ממצוות התורה. בלי הראיה הזאת האמונה בביאת המשיח היא הבטחה בתורה. אמנם יהודי צריך להאמין בכל דבר שכתוב בתורה, אבל עדיין היה אפשר לפרש את הדברים כאילו זו הבטחה שיכול לחול בה שינוי, או שהיא נאמרה בלשון של משל והדברים יתקיימו בעולם הרוחני ולא הגשמי.
זה החידוש בראיה מערי-המקלט, שהעניין של ביאת המשיח נעשה אחד מתנאיה של מצווה בתורה, ובזה לא יכול לחול שום שינוי. וכמו שכתב הרמב"ם (בהלכות יסודי התורה): "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי-עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון, ולא תוספת". התורה מְצווה אותנו מִצווה להוסיף עוד שלוש ערי-מקלט, וזו מִצווה "לעולם ולעולמי-עולמים", ולכן ברור שהדברים חייבים להתקיים כפשוטם – שיבוא המשיח, שאז "ירחיב ה' אלוקיך את גבולך", ואז תתקיים המצווה "ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה" (דברים יט,י).
למעלה מגדר שינוי
ליתר ביאור: בהבטחה של הקב"ה (על-ידי נביא) יש מצבים מסויימים שייתכן שיחול בהם שינוי; למשל, "דברי הפורענות שהנביא אומר" יכולים להתבטל מפני "שהקב"ה ארך אפיים ורב-חסד" או ש"אפשר שעשו תשובה ונסלח להם". גם הבטחה לטובה אם הייתה רק "בין הקב"ה ובין הנביא" אפשר שלא תתקיים אם "יגרום החטא". ומזה מובן, שגם כאשר ברור שהבטחת הנביא תתקיים – אין זה רק מפני שהבטחה שעל-ידי נביא אינה בת-שינוי מעצם הגדרתה, אלא מפני שבפועל לא יחול בהבטחות האלה שינוי.
אבל הנצחיות של התורה ומצוותיה היא ברמה עליונה לאין-ערוך. התורה והמצוות הן למעלה מגדר שינוי, ואי-אפשר שישתנו. כשם שהקב"ה עצמו למעלה מגדר שינוי, כמו שנאמר "אני ה' לא שניתי", כך תורתו ומצוותיו של הקב"ה (שהן חכמתו ורצונו) גם הן למעלה מגדר שינוי.
לכן כאשר הבטחת הגאולה היא חלק ופרט של מצווה בתורה, חל עליה גדר הנצחיות של התורה – שהיא נצחיות שלא ייתכן בה שום שינוי וביטול. לכן אין הרמב"ם מסתפק בשתי הראיות הקודמות, אלא מוסיף בהלכה נפרדת את הראיה מערי-המקלט, כי הראיה הזאת נותנת תוקף מסוג אחר לאמונה בביאת המשיח. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
