נושאים נוספים
	התקשרות 883 - כל המדורים ברצף
	לתת לקב"ה את הטוב והמובחר
	'כוח' לעמוד 'הכן' לגאולה
	הרשב"א – מחדש ופוסק
	פרשת קורח
	אם אין קמח אין תורה
	הלכות ומנהגי חב"ד

ההספק הגדול של הרשב"א ממחיש את המושג "הצלחה בזמן" * שיטתו ברחיצת ידיים כשיטת אדמו"ר הזקן * הסבר שנתן הרבי על-פי הרוגוצ'ובי ביישוב דבריו של הרשב"א על הרמב"ם * אם נדחתה הבאת העומר, ממתי תתחיל הספירה? * ומדוע קניין ד' אמות יקנה יותר מקניין חצר? * מקבץ תורני משיחות הרבי שבהן דן בדברי הרשב"א * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הצלחה בזמן!

באגרות קודש (כרך ח' עמ' מג) כותב הרבי לאחד שהתנצל ככל הנראה על חוסר סדר בזמן:

מה שכותב שאין אצלו סדרים קבועים, הנה ידוע לו דרישת תורת הדא"ח שצריך-להיות מוח שליט על הלב ובמילא במידה גדולה אפשר לפעול בעצמו שבשעה שעוסקים בענין אחד אין חושבים כלל וכלל על דבר ענין השני ובמילא אינו מבלבל, ועל-דרך סיפורו של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע על-דבר הרשב"א שבטח ידוע לו.

מקור הדברים ב'רשימת היומן' תרצ"ה עמ' שסז: "אריכות ימים פירושה, שכל יום בפני עצמו ארוך, [דהיינו] הצלחה בזמן. וזה היה אצל הרשב"א. כך אמר [אדמו"ר] מהר"ש נ"ע".

בהרחבה סיפר על-כך הרבי בהתוועדות כ' שבט תש"ל:

הרשב"א היה אומר שלושה שיעורים מדי יום ביומו; היה משיב על שאלות שהגיעו אליו (נשמרו אצלנו רק חלק מה'שאלות ותשובות' שלו, וחלק זה עצמו – הוא ריבוי מופלג), היה רופא וטיפל בחולים, ובנוסף לכך – היה מקפיד לטייל בכל יום. וכל אלה בנוסף לעבודת ה' האישית שלו (תפילה ולימוד לעצמו) כו'.

לכאורה מניין מצא פנאי לכל זה? התשובה היא "הצלחה בזמן": בעת השמעת השיעור – הרי שאר העניינים לא היו קיימים לגביו; כך בעת כתיבת התשובות; כך בעת שהעניק טיפול רפואי, כך גם בעת הטיול...

(השווה: ספר השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 113 ואילך).

הדפסת ספריו – עבודת קודש

ליהודי תושב ארץ-הקודש שהדפיס חידושי הרשב"א על הש"ס בתוספת כתבי-יד וכו' (ב-6-7 כרכים) כתב הרבי (בט' שבט תשמ"ו – 'יומן בית חיינו 770' תשמ"ו (ר"מ הרשקוביץ) עמ' 46):

נתקבל ותשואת-חן ואזכיר על-הציון ולהצלחה בעבודתו הקדושה זו ומתוך הרחבה (ובמילא מחירה במחיר השוה וכו') כל המרבה במפתחות הרי ז[ה] משובח.

כמו-כן בכמה הזדמנויות בשנים הראשונות, אנו מוצאים אישים ששיגרו לרבי כרכי חידושים לרשב"א עם הוצאתן לאור.

רחיצת ידיים – טהרה או קדושה?

בשנת תשמ"ט נדפסה שיחה ב'ליקוט' השבועי לפרשת כי-תישא (מופיעה בלקוטי שיחות כרך לא עמ' 190-184) ותוכנה: שיטת הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ד הלכה ג) שקודם תפילת שחרית "רוחץ פניו ידיו ורגליו" ככהן שמקדש ידיו ורגליו קודם העבודה (שו"ת ושב הכהן סימן א); שיטת אדמו"ר הזקן בזה בשולחנו (אורח חיים מהדורה קמא סימן ד סעיף א); שני הגדרים שברחיצת הכהנים – קדושה וטהרה.

בשו"ת ושב הכהן ביאר שטעמו של הרמב"ם בעניין רחיצת ידיים וכו' הוא כדברי הרשב"א (שו"ת חלק א' סימן קצא).

אבל דין רחיצת ידיים מטעמו של הרשב"א הביאו אדמו"ר הזקן בשולחנו, ומבאר הרבי כי הם שני גדרים: לפי הרמב"ם הוא מצד טהרה, ואילו אדמו"ר הזקן (והרשב"א) סבורים שזהו מצד קדושה.

קשה ליישב

יהודי תלמיד חכם גדול – הרה"ג ר' אליעזר דוד בראנד מירושלים ת"ו – פנה אל הרבי בחורף תשי"ז, ואגב דיווחו לרבי על נישואי בתו כתב, כי ביקש לתרץ קושיא של רבי עקיבא איגר על הר"ן במסכת נדרים עט, א – על-פי דברי הרשב"א במסכת קידושין דף נ' כו'.

הרבי, באיגרת מי"ז אדר שני תשי"ז (אגרות-קודש כרך יד עמ' תק-תקא), דוחה את תירוצו וכותב:

צריך-עיון-גדול איך אפשר ליישב כן דעת הר"ן כיון דפליג הוא עם הרשב"א בהנ"ל. עיין ר"ן קידושין שם.

טריפה או רק גורם לה

בהלכות שחיטה פרק שמיני הלכה כג כותב הרמב"ם: "לחי העליון שניטל טרפה", ותמהו עליו בנושאי-כליו: "איך יעלה על הדעת להוסיף על הטריפות, שלא נזכר טריפות זה בתלמוד".

הרשב"א בתורת הבית (הלכות טריפות שער שני בית שלישי (מב,א)) כתב על הרמב"ם:

"דברי רבינו נראים, אלא שיש להתיישב בדבר, מפני שאם כן מפני מה לא נשנית טריפותו במשנתנו, ולא נזכר בגמרא גם כן". לעניין זה מוכיח הרבי בשיחתו משנת תשמ"ה ('יין מלכות' עמ' 236-237) מדברי הגאון הרוגוצ'ובי, שיש שני סוגי טרפות: א) טרפה ש"זה בעצמו גרם לה" שתמות. ב) טרפה ש"לא זה בעצמו גרם לה" שתמות, אלא שזו היתה "סיבה" לדבר אחר שיגרום שתמות.

ולפי זה מתורצת קושיית הרשב"א: המשנה ("אלו טרפות") מנתה רק סוג טרפות שהם עצמם גורמים למיתה, וזהו "אלו טרפות" – טרפות מצד עצמם, ואינה מונה את סוג הטריפות שהם סיבה לדבר אחר שיגרום למיתה.

ספירת העומר והבאתו

לפני מספר שנים התפרסמו הערות שהחזיר הרבי בשנת תשל"ב על חידושי תורה שכתב הרה"ג ר' ישראל יצחק פיקארסקי ז"ל, ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית 770, בעניין שתי הלחם שנפסלו. ההערות נדפסו ב'הערות וביאורים' אהלי תורה נ.י. (גליון תתקטו) שהופיע לקראת שבת קודש פרשת תצווה תשס"ו (ומשם – באגרות-קודש כרך ז"ך עמ' תקלב-ג).

בין השאר כתב הרב פיקארסקי:

"אם-כן מבואר מדברי הרשב"א מנחות דף ד', דעומר אם היה אונס שלא יוכלו להקריבו בזמנו יכולים להקריבו למחר ולא אמרינן בזה עבר זמנו בטל קרבנו".

ועל זה ציין הרבי [בתחילת דבריו הדגיש הרבי שהוא כותב את הערותיו בחפזון ("ואני כתבתי בחפזי") וללא ספרים ("הספרים הנ"ל אינם עתה תחת-ידי")]:

באם נפרש כן – הרי אז יתחילו וספרתם לכם ממחרת השבת (לא) מיום הביאכם גו' כ[י] א[ם] יום קודם. ובכ[ל] ז[את] לא אשתמיט חנ"א כו'.

קניין רק מרצון

בשיחתו בעניין חטא העגל (לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 145 ואילך) מזכיר הרבי את העובדה ש"אי-אפשר שאדם יקנה דבר נגד רצונו". בהערה שם הוא מביא את דברי החתם-סופר ורבי עקיבא איגר וכן את דברי המשנה למלך, ואחר-כך מסיים:

ועל-פי-זה תתורץ קושיית הרשב"א (מובא בשיטה-מקובצת בבא מציעא שם) על השיטה, שבקניין דאורייתא גם אם אין מכוין מהני, מהסוגיא דעודר בנכסי הגר.

ושוב מוסיף הרבי בשולי הגיליון:

העיר חכם אחד שמה שכתוב כאן בשם החתם-סופר (והרב עקיבא איגר), ושעל-פי-זה מתורצת קושיית הרשב"א בשיטה מקובצת – שכן כתוב בשו"ת צמח צדק חלק יורה דעה סימן רל ובחלק אבן העזר סימן קנט.

[אך הרבי מגיב על-כך:]

אבל ב'פסקי דינים' (=להצ"צ) או"ח סימן תמח תירץ לכאורה תירוץ אחר.

ועוד באותה שיחה (הערה 47):

ואף שכתב הנימוקי יוסף... והרשב"א בחידושיו בגיטין (כ,א)... והריטב"א ביבמות... ובבבא בתרא (שם) שהיכא דדעת אחרת מקנה, קונים גם בלא כוונה – הרי חילק הקצות-החושן (סימן ערה סכ"ה) "דהיינו דווקא בלא כוונה אבל אם כיוון שלא לקנות ודאי אינו קונה בעל כרחו".

ה'יחידה' קונה

ומעניין לעניין: בקונטרס עניינה של תורת החסידות (משיחת י"ט כסלו תשכ"ו) מתרץ הרבי קושיא של הרשב"א: מכיוון שקניין ד' אמות ("ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום") הוא מטעם קניין חצר, איך אפשר שקניין ד' אמות יהיה אלים יותר מקניין חצר (קושיא זו הובאה ב'מגיד משנה' הלכות גזילה ובבית יוסף שם)?

והביאור שם בדרך החסידות: בד' אמותיו של אדם מתפשטת בחינת ה'יחידה' שבו, ולכן קונות לו לאדם שלא באמירתו ודעתו, כי בבחינת היחידה אינו נוגע עניין הדעת והשכל. אלא שהתפשטות היחידה בד' אמותיו הוא דווקא בשביל קניין חפץ – הקניית דבר גשמי שמחוץ לאדם. שכן הכוחות הפנימיים של האדם אין ביכולתם להמשיך את היחידה, והיא מתגלית רק בשעה שצריך לברר דבר גשמי שמחוץ לאדם – היינו הקניית חפץ לרשותו של האדם כדי לבררו ולזככו על-ידי שימוש בו לשם שמים.

* * *

הרשב"א במסכת נדרים יא, ב בשם הראב"ד סבור שהבכור נאכל רק לזכרי כהונה. אמנם הרבי (לקוטי שיחות כרך כג עמ' 134) מביא את דעת ה'לחם משנה' להלכות נדרים פרק א' הלכה יא החולק על כך.

בעניין תנאי בגט הרבי מציין (לקוטי שיחות כרך ח עמ' 58 הערה 48*) את דברי הרשב"א בגיטין פד, ב, לגבי איסור קיומו של התנאי שגורם לתחילת נישואין באיסור, למרות שאחר-כך יחול הגט למפרע, ומציין עוד לבית יוסף לטור אבן העזר סימן קמג ד"ה והרשב"א כתב.

לגבי סומא לעניין חיוב במצוות – מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך טז עמ' 219), וזה לשונו: "דעת חידושי הרשב"א ב"ק פז,א דלר' יהודא פטור לגמרי מכל המצוות ואפילו מדרבנן, והיינו דרב יוסף דקאמר אנא לא מפקידנא ועבידנא", ומציין עוד לתוספות במסכתות עירובין וראש השנה, וכן ריטב"א בקידושין.