החיים בגרוס-רוזן היו קשים ומרים. גרוס-רוזן היה שם כולל ליותר מחמישים מחנות עבודה וריכוז בשלזיה התחתית. עשרות-אלפי יהודים הובאו למחנות האלה מכל רחבי אירופה והועבדו בהם בפרך. מרביתם הועסקו בתעשיית הנשק הגרמנית.

בשלב מאוחר יותר של המלחמה הוקמו בגרוס-רוזן גם מחנות מיוחדים לנשים. אסירות רבות שירתו את תעשיית הטקסטיל הגרמנית.

כחלק מההתעללות המתמדת של הגרמנים ביהודים עשו כל מאמץ לשלול מהאסירים את תחושת הזמן. לילה לא היה לילה ויום לא היה יום. האווירה ששרתה בגרוס-רוזן הייתה של רעב, השפלה ואלימות. כל אלה, לא פחות משפגעו בגוף, נועדו להשפיל גם את הרוח.

בתוך כל זאת הצליחו היהודים לשמור על צלם אנוש, לסייע זה לזה ולתמוך איש ברעהו. הם אפילו ניהלו לוח-שנה יהודי, מתוך שמירה, אמנם סמלית, על מועדי ישראל, מצוותיהם ומנהגיהם.

זה היה בליל פורים - סיפר לימים אחד האסירים, פינחס-מנחם פיבלוביץ שמו. האסירים התכוננו לשנת הלילה, כשמחשבות נוגות על שמחת פורים שאיננה מרחפות בחלל. ופתאום אחד האסירים נקט יוזמה ועשה מעשה אמיץ. הוא הזדקף על דרגש העץ שלו וקרא בקול נרגש: "יהודים, אחים לצרה, פורים היום! ביום הזה אנו זוכרים את הניסים שעשה הקב"ה לאבותינו כשהצילם מגזרת המן הרשע".

האסיר השתהה לרגע ומיד המשיך: "גם היום מונחת על צווארנו חרב חדה. שונאי ישראל מבקשים לכלותנו. אך אל יבוא מורך בלבבכם! גם המן בן-זמננו, הצורר הנאצי יימח שמו וזכרו, וכל חבורתו, לא יוכלו לעם-סגולה שבו בחר ה'. פעמי הגאולה נשמעים מרחוק, ובעזרת ה' נזכה לראות במו-עינינו בנפול אויבינו ובתקומת עמנו".

את דבריו סיים האסיר בקריאת "נצח ישראל לא ישקר!" ו"עם-ישראל חי!". אגלי זיעה כיסו את פניו, כאילו ביצע זה עתה עבודה מפרכת ביותר. שפתיו רעדו, עיניו בערו כלפידים, אך שום הגה נוסף לא יצא מפיו.

בעקבותיו קם על רגליו אסיר נוסף. הלה, שלא כקודמו, לא נשא נאום. תחת זאת פצח בניגון ערב ומתוק, על מילות ברכת "הרב את ריבנו והדן את דיננו... והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו... הנפרע לנו מצרינו".

אחר-כך שבו שני האסירים האמיצים אל משכבם הקשה ושקט מוחלט השתרר בצריף. כוס התנחומים - באומר ובשירה - הפיחה קורטוב של רוח-חיים בגופים הדוויים ובנפשות האומללות. ואולם טיפת הנחת הוטבעה בים של חרדה מן הבאות. הכול ידעו כי אם ייוודע הדבר לגרמנים – וכמעט לא היה דבר במחנה שלא נודע להם - לא יעברו על כך בשתיקה.

כעבור שעות אחדות התאמת החשש. לפנות בוקר התפרץ אל הצריף קצין גרמני. בחימה שפוכה החל לצרוח על האסירים: "חבורת יהודים ארורים! אתמול נשמעו במקום הזה דברי-בלע. מי הם ארוכי-הלשון הבזויים אשר העזו לפצות פה על מנהיגנו הנערץ?".

המלשין ידע למסור לגרמנים רק את מהות האירוע שהתחולל אמש, אך בגלל החשכה ששרתה בביתן לא הצליח לזהות את שני האסירים האמיצים שעשו את המעשה. עתה ניסה הקצין הגרמני להוציא מפי דיירי הביתן את זהות ה'פושעים'.

הקצין שילח באסירים מבטים מזרי-אימה ומבשרי-רעות. צעקותיו הדהדו בכל הצריף, אולם שאלתו נותרה ללא מענה. הוא רתח מזעם. "אם תסרבו לגלות לי את זהות הפושעים, רעה ומרה תהיה אחרית כולכם. על דברתי!".

על-אף האיום, איש בצריף לא התנדב לחשוף את זהות שני האסירים. זעמו של הקצין גבר מרגע לרגע. אפשר היה לראות זאת על פניו שהאדימו כסלק. "יהודים מטונפים, נותן אני לכם ארכה של עשר דקות. אל תאמרו אחר-כך שלא הזהרתי אתכם!"...

עשר הדקות חלפו והגה לא נשמע. הקצין איבד שליטה על עצמו. הוא צרח: "החוצה; לרוץ! לרוץ!". ואז החל מירוץ מטורף. הקצין וכמה מחבריו שששו לסייע לו, החלו להצליף באסירים שרצו במעגל וספגו מהלומות כואבות בפניהם ובשאר חלקי גופם.

"יותר מהר! יותר מהר!", צרחו מלאכי החבלה. זרמי דם הציפו את הפנים והידיים, הברכיים כשלו, והאסירים חשו כי עוד מעט יקרסו תחתיהם. אף-על-פי-כן התגברו על הכאבים, ורק דאגה אחת אמיתית הטרידה אותם - הם חששו שמא יישברו שני האסירים ויודו על 'פשעם', כדי להציל את חבריהם.

ואמנם, אחד מהם כבר עמד להישבר והתכונן לצעוק כי הוא ה'פושע' שהעז לדבר סרה במנהיג ה'דגול'. חבריו, שרצו לידו במעגל, הבחינו בכך ולחשו לו ללא הרף - "לא! לא! החזק מעמד! כולנו ערבים זה לזה!"...

בגרונות ניחרים, בלשונות שנשתרבבו החוצה מיובש ובלי אוויר לנשימה, רצו האסירים במעגל אין-סופי.

איש מהם לא ידע אחר-כך להעריך כמה זמן נמשך מירוץ התעללות אכזרי זה, שכן כל רגע נדמה בעיניהם לנצח. אולם זאת ידעו הכול בבירור - איש מהם לא נכשל בלשונו ולא הסגיר את אחיו.

אכן - סיכם פיבלוביץ את סיפור המעשה - גם לאסירי גרוס-רוזן היה נס פורים משלהם. ליתר דיוק, שני ניסים: נס אחד, שהמירוץ השטני לא הפיל חללים; ונס נוסף, שאף אחד מן האסירים לא נשבר בנפשו ולא הסגיר את רעהו. אכן, "נצח ישראל לא ישקר".