בית-המרזח היה מלא עד אפס מקום. איכרים קשי-יום וחיילים המשרתים בצבא הצאר ישבו בפנים ורוקנו כוסית אחר כוסית. אל תוך האווירה הזאת נכנס הצאר ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה בכבודו ובעצמו.
ניקולאי היה ידוע באכזריותו הרבה ובגזֵרותיו הקשות על היהודים. החמורה שבהן הייתה 'גזֵרת הקנטוניסטים'. ילדים יהודים רכים נחטפו מידי אמותיהם ונשלחו למחנות הצבא, ושם התאמצו המפקדים להשכיח מהם את זהותם היהודית.
דרך מיוחדת הייתה לניקולאי. כאשר רצה לעמוד על הלך הרוח בקרב העם, נהג להתחפש לאיש פשוט ולהתהלך בתוך העם.
בהיכנסו לבית-המרזח התיישב ליד אחד החיילים. החייל, שהיה מה'קנטוניסטים', מזג לאורח כוסית. הצאר לגם את הכוסית והניח אותה על השולחן. החייל הלם בו במכת אגרוף וקרא: "אינך יודע שאצלנו לא משאירים כוסית ריקה? מלא אותה!". הצאר ביקש מהמוזג למלא את הכוסית על חשבונו.
ישבו השניים ושתו במשך כמה שעות. כשהוא שיכור למחצה ביקש החייל לשלם את חשבונו, אך אז גילה כי אין בידו די כסף. הוא שלף את חרבו מנדנה ומסר אותה לבעל-הבית, באומרו כי בעוד כמה ימים ישוב ויפרע את חובו ועד אז תהיה החרב משכון בידיו. הצאר המחופש נפרד מהחייל, אך קודם לכן בירר את שמו ואת הגדוד שהוא משרת בו.
למחרת קיבל מפקד הגדוד הודעת-פתע כי הצאר יבוא היום לבקר בגדוד. פחד והתרגשות אחזו בחיילים, ביודעם היטב את שיגיונותיו של הצאר. הוא היה מסוגל להוציא להורג בני-אדם גם על פרט קטן שלא נשא חן בעיניו. החייל היהודי בא במבוכה. כיצד יעמוד במסדר בלי חרב?
מוחו הגה רעיון. הוא גילף ענף עץ לצורת חרב. את העץ צבע בצבע מתאים, עד שנדמה לחרב אמיתית. הוא הניח אותה בנדן וקיווה שעין הצאר לא תבחין בהבדל.
המסדר החל. הצאר סקר את החיילים ועצר מול החייל שהכיר אתמול. זה כמובן לא זיהה כי הוא האיש שעמו שתה בבית-המרזח. פתאום פנה הצאר אל חייל אחר והרעים עליו: "מדוע מדיך מרופטים כל-כך?!".
בגדיו של החייל היו מגוהצים לגמרי, אף ללא קמט קל. החייל החוויר והחל להצטדק, אולם הצאר העמיד פנים שהדבר מגביר את כעסו עוד יותר. פתאום פנה אל החייל היהודי ופקד עליו: "שלוף את חרבך והסר את ראשו של החייל העומד לידך!".
המחשבות התרוצצו בראשו של החייל. מה יעשה עכשיו? ואז פתח ואמר: "אדוני הצאר ירום הודו! רוצה אני למלא את פקודתו, כפי שנצטוויתי, אולם ליבי אומר לי כי חברי חף מפשע ואינו ראוי לעונש זה. מבקש אני אפוא מבורא-העולם שאם אכן חברי לא חטא ולא פשע, תתהפך חרב הפלדה לחרב של עץ...". באומרו זאת שלף את החרב מנדנה, והנה היא חרב עץ...
הצאר נהנה מאוד מחכמתו של החייל. הוא הֵשים עצמו משתף פעולה איתו ואמר, כי לנוכח הנס הגלוי הוא מוחל לחייל השני על 'חטאו', ואותו הוא מעלה בדרגה.
הצאר עזב את הגדוד אך לא שכח את החייל החכם. הוא התעניין בו ואף נהג להזמין אותו לארמונו ולשוחח עמו מפעם לפעם. הוא הורה להעלות אותו בדרגה, עד שנעשה קצין בכיר בצבאו.
פעם אחת, בשעה שישבו ושוחחו, אמר לו הצאר: "אתה נוהג להזכיר תכופות את בורא העולם. האוּמנם אתה מבקר בקביעות בכנסייה?".
החייל ה'קנטוניסט' השיב: "אמנם אני אדם מאמין, אך לכנסייה לא הלכתי מעודי, כי אני יהודי".
זיעה קרה כיסתה את פני הצאר. "יהודי?!", עלה טון קולו, "האם התכוונת לרמות אותי כל העת כשלא גילית לי את מוצאך, ובינתיים העליתי אותך מדרגה לדרגה...".
לשווא ניסה החייל להסביר כי מעולם לא שאל אותו הצאר על עמו, והוא מצידו לא התכוון להסתיר עובדה זו. עתה, אם ירצה הצאר, הוא מוכן לחזור ולהיות חייל פשוט, נטול דרגות.
הצאר סירב לקבל את הצעתו באומרו כי הוא צופה לו עתיד גדול, אך אין הוא מוכן להשלים עם עובדת יהדותו. לכן הוא מציע שהחייל ימיר את דתו, ולטקס ההמרה יבואו הוא והמלכה. כך יהיה החייל החכם לבן משפחת המלוכה, ויקבל עושר וכבוד לרוב.
החייל הרהר בליבו כי לאחר שהתנתק כל-כך ממשפחתו ומעמו אין לו עוד זיקה ליהדותו. מוטב אפוא שימיר את דתו למראית עין, ובסתר ליבו יישאר יהודי. הוא השיב בחיוב להצעת הצאר.
בשעה היעודה יצאה מרכבת הצאר לדרכה, ובתוכה הצאר ואשתו, ועמם החייל ה'קנטוניסט'. נוסעים הם אל העיר קייב, שם ייערך ברוב פאר והדר טקס הטבלתו לנצרות.
מלחמה פנימית קשה התחוללה בליבו של החייל. כנגד כל השיקולים התעוררה בו בעוז נקודת היהדות. פתאום החליט כי בשום פנים ואופן לא ימיר את דתו, ויהי מה!
במהלך הנסיעה עברה המרכבה על גשר החוצה נהר גדול. בזעקת 'שמע ישראל', שאותה זכר במעורפל, זינק החייל מן המרכבה היישר אל מימיו הגועשים של הנהר...
מותו של החייל גרם לניקולאי אכזבה מרה והותיר בו רושם עמוק. הוא נוכח כי למרות גזֵרותיו האכזריות אין הוא מצליח לעקור מליבם של היהודים את אמונתם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
