ל"ג בעומר נחשב יום זכאי במיוחד בכל הקשור לילדים. רבים שלא זכו לברכת פרי-בטן נושעו בזכות ברכות שקיבלו מצדיקי החסידות ביום זה. גם ליד ביתו של הרבי מליובאוויטש נהג להתאסף בל"ג בעומר קהל רב של מבקשי פרי-בטן, בציפייה לברכתו הקדושה.
הרב אלתר בוקיעט, משליחי חב"ד בבוסטון שבארה"ב, היה בשנת תשד"מ אברך צעיר. הוא התגורר אז בשכונת קראון-הייטס בברוקלין ולמד ב'כולל'. ההכנות לתהלוכת ל"ג בעומר המרכזית, המתקיימת בחזית בניין 770, בית-המדרש המרכזי של חב"ד, היו בעיצומן, וקהל רב התחיל להתאסף במקום כבר בשעות הבוקר המוקדמות.
הממונים על הסדר החליטו להפנות את מבקשי הברכה לפרי-בטן להמתין ליד ביתו של הרבי, מרחק שני רחובות משם. הדבר נועד לאפשר להם לבקש ברכה בפרטיות, בלי להיות חשופים לעיני הקהל.
באותו בוקר המתינו ליד ביתו של הרבי עשרות רבות של מבקשי ברכה. התאספו שם יהודים מכל גוני הקשת, חסידים, ליטאים, דתיים מודרניים ועוד.
כשיצא הרבי מביתו התחוללה שם דרמה קורעת לב. אנשים בכו, זעקו והתחננו. הרבי בירך אותם זה אחר זה. עשרים דקות נדרשו עד שהרבי עבר את הדרך הקצרה מביתו אל המכונית. הרב בוקיעט, שהיה אחד הסדרנים במקום, נתבקש להתייצב ליד דלת המכונית ולסגור אותה מיד אחרי כניסתו של הרבי אליה.
הגיע הרגע. הרבי נכנס לרכב, והרב בוקיעט ניסה למלא את המשימה, אולם באותו רגע נדחף אל בין הדלת והמכונית אברך צעיר, חסיד סאטמר על-פי מראהו, וביקש את ברכת הרבי. הרב בוקיעט עמד והחזיק בדלת, ושמע כי הרבי מברך את האיש שיזכו להוליד ילד.
ואז חייך הרבי במאור-פנים ואמר: "אבל הילד צריך שיהיה לו עם מי לשחק...". האיש לא קלט ממש את משמעות הדברים ועמד ללא תגובה, והרבי הוסיף: "אמור 'אמן'!...". האיש ענה מיד: 'אמן', ועזב את המקום.
חלפו שנים. הרב בוקיעט יצא למקום שליחותו בבוסטון. בכ"ד במנחם-אב תשנ"ט החליט לנסוע לניו-יורק, לפקוד את קבר אביו. האב נטמן בבית-העלמין מונטיפיורי, שבו שוכן גם ציוּנו של הרבי. באותו יום חל יום-הולדתו של האב, ובנו הרגיש צורך לפקוד ביום הזה את קברו.
מכיוון שציפה לו סדר-יום עמוס למדיי, החליט לצאת לניו-יורק לפנות בוקר, כדי שיספיק לחזור לבוסטון בהמשך הבוקר. הנסיעה עברה במהירות ובשעה חמש בבוקר כבר היה ב'ציוּן'.
כשנכנס פנימה הבחין ביהודי שעל-פי חזותו הוא חסיד סאטמר, העומד עם שני בניו, ויחדיו הם נושאים תפילה על הציוּן.
בתחילה לא ייחס לכך הרב בוקיעט תשומת-לב מיוחדת, והחל לומר את התפילות והבקשות הנאמרים במקום. אך מעת לעת, כשהרים את עיניו לרגע והעיף מבט באיש ובבניו, הבחין כי האיש מביט בו שוב ושוב במבט בוחן.
בשלב מסויים הבחין הרב בוקיעט כי האיש מוציא מכיסו דפי מאמר חסידות, ואומר לילדיו: "התחילו לומר!". הבנים אמרו יחדיו את מאמר החסידות ליד הציוּן.
כשסיים הרב בוקיעט, יצא מן הציוּן ופנה לשתות משהו בפינת הקפה המיועדת למבקרים. הוא מצא שם את החסיד ושני בניו. שוב הביט בו האיש במבט ממושך, והדבר גרם לרב בוקיעט לגשת אליו ולפתוח עמו בשיחה.
לאחר כמה מילות נימוסין אמר האיש, בהצביעו על שני בניו: "אלה ילדיו של הרבי. הם נולדו בזכות ברכה שקיבלתי מהרבי".
הרב בוקיעט התעניין לפרטי הדברים והאיש סיפר: "לפני כחמש-עשרה שנה באתי אל הרבי לבקש ברכה, לאחר ששנים עברו ולא זכינו לילדים. הרבי בירך אותי בילד והוסיף: 'אבל הילד צריך שיהיה לו עם מי לשחק...'. אני לא קלטתי ברגע הראשון את משמעות הדברים, ואז הרבי אמר: 'אמור אמן!'. אמרתי 'אמן', והנה, אלה התאומים שנולדו לנו".
פתאום הבריק במוחו של הרב בוקיעט הבזק של זיכרון חד וברור. בהתרגשות אחז בידו של החסיד ושאל: "אמור לי, מתי ובאיזו הזדמנות קיבלת את ברכתו של הרבי?".
"זה היה בל"ג בעומר, בשנת תשד"מ, ליד ביתו של הרבי, כשהרבי כבר היה בתוך המכונית שלו", ענה האיש.
הרב בוקיעט היה נסער: "הייתי לצידך בעת שקיבלת את הברכה!... אני האברך שהחזיק את דלת המכונית במאמץ רב שלא תיסגר עליך, מלחץ האנשים והצפיפות שהייתה שם", אמר לו.
"אהה!", זה היה תורו של החסיד להיזכר גם הוא. "עתה אני מבין מדוע פניך נראו לי מוכרות, אך לא זכרתי איפה ראיתי אותך", אמר בהתרגשות.
הוא המשיך וסיפר לרב בוקיעט כי בניו אלה נולדו לו כשנתיים לאחר ברכת הרבי, ומלבדם אין לו עוד ילדים. "אלה ילדיו של הרבי, והיום הם נעשים 'בר-מצווה'. לכן באתי עמם לבקש ולהתפלל ולחגוג את היום בד' אמותיו של הרבי", הוסיף ואמר בעיניים בורקות. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
