יוסף היה היהודי היחיד בכפר הקטן ברוסיה. את פרנסתו הפיק מפונדק שבו מכר יין-שרף ודברי מתיקה. תושבי המקום אהבו לפקוד את המקום בגלל השירות הטוב, וגם משום שבעליו היה ידוע ביושרו ובהגינותו.
אולם היה מי שלא היה יכול לשאת את הצלחתו של היהודי – כומר הכפר. שנאה עזה בערה בו ליהודי. השכם והערב זמם מזימות לפגוע בו.
תחילה פתח פונדק מתחרה. בימי ראשון, כאשר התושבים מילאו את הכנסייה, היה נואם על ההכרח שהגויים יקנו זה אצל זה ולא ייתנו את מיטב כספם ליהודים. "ראו את היהודי הזה, איך הוא מתעשר על חשבונכם", היה משמיע באוזני מאמיניו.
אולם לאכזבתו הרבה התושבים הדירו את רגליהם מהפונדק החדש והוסיפו למלא את פונדקו של היהודי. הם העריכו את יושרו ואדיבותו של היהודי, ואהבו לבלות בפונדק החביב עליהם.
כשראה זאת הכומר, ניסה דרך אחרת. הוא פנה אל היהודי בשפת חלקות ואמר: "הבה נעשה עסק. או שאשלם לך ותסגור את הפונדק שלך, או להפך, שלם אתה לי, ואסגור את הפונדק שלי". היהודי לא נענה להצעתו. הוא טען כי זו פרנסתו היחידה, ואילו הכומר מתפרנס יפה מהכנסות הכנסייה, נוסף על השדות והמטעים שברשותו.
עברו כמה ימים ושוב בא הכומר אל הפונדק של היהודי. "החלטתי להשלים איתך", אמר. "אסגור את הפונדק שלי ולא אתחרה בך עוד. עכשיו, לרגל ה'שלום', הבא-נא בקבוק יין-שרף ונרים כוסית".
היהודי הניח בקבוק מלא על השולחן, והכומר קרא לאנשים שסביבו והזמין אותם לשתות על חשבון בעל-הבית. חיש-מהר התקבצו אל השולחן כמה כפריים, ובתוך כך החליף הכומר את בקבוק המשקה שהניח היהודי בבקבוק דומה שהביא עמו. בבקבוק הזה היה רעל קטלני. הוא מזג לכוסיות הנוכחים וקרא בקול: 'לחיים'...
הראשון שלגם מהכוס החל מיד להשתעל ולהתפתל ובתוך כמה דקות נפח את נשמתו. מהומה קמה בפונדק. הכומר החל לצעוק: "היהודי רצה להרעיל אותנו!".
בינתיים באה המשטרה והיהודי נלקח לחקירה. הוא טען כי הוא חף מפשע, אך הראיות היו נגדו. בסיום החקירה הודיעו לו כי יוגש נגדו כתב אישום חמור.
שבור ורצוץ מהצרה הגדולה שנפלה עליו החליט יוסף לנסוע לעיירה ליובאוויטש, לשאול בעצת הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש.
בבואו אל חצר הרבי פנה אל הגבאי וביקש להכניסו מיד, כי מדובר בפיקוח-נפש. הגבאי שאל את הרבי והרבי השיב: "אין שום דחיפות בעניינו של היהודי. שימתין לתורו".
בבוקר היום השלישי לבואו אל הרבי שלח הרבי לקרוא ליוסף בדחיפות. הוא נכנס בבהלה אל חדרו של הרבי, ובטרם הספיק לפצות את פיו פקד עליו הרבי: "עלה מיד לרכבת הקרובה ושוב לביתך, אך הקפד לקנות כרטיס למחלקה הראשונה".
הרבי הוציא מכיסו כמה שִטרות כסף ומסרם לידי יוסף: "נראה שכרטיס במחלקה הראשונה יקר מדיי בעבורך. קח לך כסף וקנה את הכרטיס המבוקש". הרבי בירכו, ויוסף יצא לדרכו.
יוסף נכנס אל תאו ברכבת ועמד להתפלל תפילת שחרית. בעת תפילתו טרדו אותו המחשבות על המשפט הצפוי לו. ביקורו אצל הרבי הותיר אותו מבולבל למדיי, שכן הרבי לא יעץ לו מה לעשות. בכי בלתי-נשלט פרץ מעיניו.
בכיו ואנחותיו גברו והלכו עד שנשמעו גם בתא הסמוך. אחד משכניו פתח בזהירות את דלת תאו של יוסף, וראה אותו יושב ודמעות זולגות על לחייו.
האיש שאל לפשר בכיו ויוסף סיפר לו בתמימות את דבר העלילה והמשפט הנכון לו. בתוך כך נכנסו גם שני חבריו של השכן והאזינו אף הם לדברים. יוסף לא היה יכול לדעת ששלושת האנשים האלה הם השופטים שנשלחו אל הכפר כדי לערוך את משפטו.
ניכר היה מדבריו של יוסף כי אמיתיים וכנים הם. השופטים השתכנעו כי הוא חף מפשע. בבואם אל הכפר פנו היישר אל בית הכומר, וזה שיכן אותם בביתו המרוּוח. הוא ערך לפניהם סעודה, וכיבד אותם ביין-שרף חזק וטוב. הללו דאגו להשקותו כראוי.
כטוב לבו ביין פתח הכומר את פיו ואמר כי רק יהודי אחד נותר בכפר, וכי גם הוא יעזוב בקרוב. השופטים קרצו לו בעיניהם ויצרו בליבו תחושה כי הם בעלי-בריתו. במהרה גילה להם הכומר כיצד החליף את בקבוק המשקה של היהודי בבקבוק רעל.
בבוא יום המשפט התייצב יוסף באולם. הוא לא זיהה כי השופטים הם האנשים שנסעו עמו ברכבת. השופטים הורו לתביעה להציג את עמדתה. כמה מהכפריים ששהו בפונדק ביום המעשה עלו והעידו על מה שאירע.
כשהגיעה שעתו של הכומר להעיד החל לדבר בארס על רשעותו של היהודי, שניסה כביכול להרעיל את כל יושבי הפונדק. לפתע הִסה אותו ראש השופטים ושאל: "האם תוכל לספר לנוכחים את מה שסיפרת לנו בביתך?".
הכומר נרעד, פניו חפו והוא השתתק. ראש השופטים סיפר בעצמו את כל האמת, כפי שסיפר להם הכומר. הכומר המאשים נעשה עכשיו נאשם במותו של אדם ובעלילת שקר. השופטים חרצו את דינו: הגליה לסיביר ועבודת פרך לשנים רבות. ואילו היהודי הוכרז חף מכל פשע ושב בשמחה לביתו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
