ימי ניסן בכלל, וימי חג-הפסח בפרט, מעוררים ומגבירים את הציפייה לגאולה. לכן אנו מוצאים כי אדמו"רי החסידות הִרבו לדבר בתקופה זו על הגאולה ועוררו את הלבבות להגברת האמונה והציפייה לביאת המשיח.
בסיום עריכת ה'סדר' בליל חג-הפסח היה רבנו הזקן בעל התניא נוהג לומר: "ריבונו-של-עולם, עשיתי את רצונך וקיימתי את הסדר כהלכתו. עתה, עשה-נא אתה את רצוני - 'לשנה הבאה בירושלים'!" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 235).
כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש הִרבה לדבר על הגאולה הקרובה. הוא ציין כי ה'כלי' לביאת המשיח הוא – אחדות ישראל סביב האמונה בגאולה: "כאשר בני-ישראל יתאחדו וכולם ידברו אודות משיח - ימשיכו ברצון השם יתברך את הגאולה השלמה על-ידי משיח גואל צדק במהרה בימינו" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 330).
כל פרט יקר
הוא המשיל את דורנו לאדם המטפס על הר גבוה, וכבר מתקרב אל ראש ההר. מטפס הרים נדרש לעמוד בכמה תנאים: עליו להיות בעל-כוח; עליו לדעת את הדרכים; בגדיו צריכים להיות מתאימים. לנו אין תנאים אלה. עלינו לטפס אפוא במסירות-נפש. אנחנו כבר קרובים אל הפסגה, אך תשושים מגודל המאמץ. עתה יש להגביר את כל הכוחות ולעבור את השטח הקטן שעוד נותר (שם עמ' 316).
ועוד דמיון למטפס הרים: במצב כזה, כל עשב, ענף או אבן - יקרים הם; שכן אפשר להיאחז בהם, ביד, בגוף או ברגל. כמו-כן יש צורך דחוף באוֹר, כדי לראות במה אפשר להיאחז, וכשמאיר אור - יקר הוא ביותר. אף אנו צריכים לייקר ביותר כל דבר טוב. יש צורך דחוף באור להאיר - היינו בלימוד ובהרבצת התורה (שם עמ' 316).
"עומדים אנו על סף הגאולה, ויש להתחזק, כדי שלא להחמיץ את הזמן בתרדמה (באשמורת הלילה האחרונה, קודם שמאיר היום, מתחזקת השינה, כידוע). כאשר פוגשים יהודי, יש לומר לו: שמע-נא, אחי, אל תירדם לפני שמאיר היום! עוד מעט-קט, כאשר יגיע אור היום, תתחרט על כך" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 317).
הדבר הראשון תפילה לגאולה
הרבי מליובאוויטש הסביר מדוע בימים עברו היה נהוג למנות עשרה למניין בעזרת הפסוק (תהילים כח,ט) "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קדשך, ביראתך" (מובא בספר הפרדס לרש"י סימן צט); ואילו בַדורות האלה נהוג לומר פסוק אחר (תהילים ה,ח): "הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם" (מובא בקיצור שולחן-ערוך סימן טו סעיף ג).
הסיבה היא, שבדורות הראשונים בחרו בפסוק המתאים לתפילה בבית-הכנסת, פסוק המדבר על הכניסה לבית ה'. אולם בדורות האחרונים, כאשר אנו מתקרבים לביאת המשיח, הרי הדבר הראשון שאנו מוצאים לנכון לומר בהתאספנו בבית-הכנסת לתפילה, הוא תפילה לגאולה - "הושיעה את עמך"!
וכך הסביר הרבי את המאמר (סנהדרין צז,א) שמשיח בא "בהיסח הדעת": אמונתנו בביאת המשיח היא אמונה שלמה, שלמעלה מטעם ודעת; אף-על-פי שהדעת והשכל אינם מבינים כיצד הגאולה אפשרית. זהו שאמרו, שהמשיח בא בהיסח הדעת - כלומר, מתוך אמונה שהיא מעל הטעם והדעת. עצם הטענה כי אין הדור ראוי לביאת המשיח היא סימן מובהק שאנו עומדים על סף הגאולה. כאשר המצב הוא כזה שאין הדעת והשכל רואים שום מקום איך תבוא הגאולה - 'היסח הדעת' הזה הוא אות לגאולה הקרובה (ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 171). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
