נושאים נוספים
	התקשרות 870 - כל המדורים ברצף
	רצוא והתעלות עם הפנמה והתיישבות
	העיקר שתבוא הגאולה!
	שדה החינוך
	פרשת שמיני
	כריעה כהלכה / טבילת כלים / הדלקת נר לילדות
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 870, ערב שבת-קודש פרשת שמיני / פרה, י"ט באדר-שני ה'תשע"א (25.03.2011)

  דבר מלכות

רצוא והתעלות עם הפנמה והתיישבות

האפר והמים בפרה אדומה מסמלים שני קווים הנוגעים לקיום כל התורה והמצוות, ואף לכל ענייניו של האדם * יהודי אינו יכול להישאר במקומו, אלא עליו להיות בתנועה מתמדת של מרוצה והתעלות * לאידך גיסא, אל לו להישאר בתנועה של רצוא, אלא מחובתו לרדת חזרה בתנועת שוב – שהדרגה החדשה בעבודה תהיה אצלו בהתיישבות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע הביאור¹ בזה שפרשת פרה נקראת "זאת חוקת התורה" (ולא "זאת חוקת הפרה"), כי "מצוות¹ פרה אדומה הוא כללות התורה", בזה משתקף בגלוי עניין רצוא ושוב שעליו מיוסד כללות עבודת התורה והמצוות:

מעשה הפרה כלול (בכלל) משני עניינים: א) שריפת הפרה לאפר, ב) "ונתן עליו מים חיים אל כלי"², וערבו את האפר עם המים, וממנו היזו על הטמא-מת בכדי לטהרו.

שני עניינים אלו (שריפת הפרה לאפר ומים) הינם שני הקווים דרצוא ושוב, העלאה והמשכה: שריפת הפרה על-ידי אש היא תנועה דרצוא (העלאה) – כפי שאש נמשך (בטבעו) מלמטה למעלה, ולולא דבר גשמי שבו נאחז האש, היה האש עולה מלמטה למעלה (לשורשו ומקורו ביסוד האש)³. מים הם תנועה דשוב (המשכה) – מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך⁴, וכאשר המים נמצאים במקום מישור (במקום הנמוך) – הרי הם עומדים במקומם (בהתיישבות), לא כאש שנמשך למעלה כל הזמן. ובכדי שתהיה הטהרה (על-ידי פרה אדומה) צריכים את החיבור דשתי תנועות.

וזהו הטעם לכך שמצוות פרה אדומה היא "חוקת התורה" – כי "על⁵ ב' עניינים אלו דרצוא ושוב [כללות עניין מעשה הפרה⁶] הוסד כל עיקר התורה והמצוות" – שיהיה החיבור והייחוד דהעלאה והמשכה (רצוא ושוב): להעלות (מלמטה למעלה) את עצמו וחלקו בעולם, ממעמדם הגשמי שיכללו למעלה באלוקות – על-ידי התשוקה ורצוא באהבה כרשפי אש, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"⁷, שיקריב את עצמו כקרבן לה', "אדם כי יקריב – מכם קרבן לה'"⁸, ובכללות – על-ידי עבודת התפלה⁹; וביחד עם זה להמשיך מלמעלה למטה קדושה ואלקות, ובכללות – על-ידי לימוד התורה (שנמשלה למים⁴) וקיום המצוות, שממשיכים קדושה למטה.

החל כפי שזה ביהודי עצמו, כנשמה בגוף: החיבור דנשמתו, "נר ה' נשמת אדם"¹⁰ ש"חפצה וחשקה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה בהקב"ה"¹¹, וגופו שיסודו מעפר, וטבע העפר לרדת למטה.

וכך פועל גם בארץ הלזו הגשמית – הוא מעלה את העולם ממצבו הירוד, ופועל שתהיה ארץ על שם ש"רצתה לעשות רצון קונה"¹² (רצוא), וביחד עם זה – ממשיך קדושה בעולם כפי שהוא עומד במקומו (שוב).

וזה מביא לתכלית כל העניינים – לקשר ולאחד (על-ידי רצוא ושוב) את העליון-עליון ביותר עם התחתון-תחתון ביותר, שהם מתאחדים לאחד ליחידו של עולם (נוסף על "אחד" – גם "יחיד"), שדווקא בכוחו ויכולתו לאחד הפכים (עליון ותחתון, רצוא ושוב). וההפכיים, הרצוא ושוב, מסייעים לזה – כי על-ידי הרצוא ושוב של עליון ותחתון ושל תחתון ועליון נהיה היחוד בשלימות ביניהם¹³.

ב. היות שרצוא ושוב (שבא בגלוי במצוות פרה אדומה) הוא "עיקר התורה והמצוות" ("חוקת התורה"), וכל יהודי נברא לשמש את קונו¹⁴ – הרי מובן, שהעבודה דרצוא ושוב מקיפה את כל בני-ישראל, מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, וכל הדרגות בעבודתם, הן דנפש האלוקית והן דנפש הבהמית¹⁵.

נקודת הביאור בזה: היות שרצוא ושוב הוא "חוקת התורה" – מובן, ש(נוסף על כך שהרצוא ושוב הוא אמצעי שעל-ידו נפעלת הכוונה דתורה-ומצוות (יחוד עליון ותחתון), הרי) בעצם העניין דרצוא ושוב בעצמו נפעלת התכלית דתורה-ומצוות, "שכללות עניין המצוות הוא שעל-ידי-זה נמשך לאדם בחינת ומדרגת מה שכתוב בחיות הקודש והחיות רצוא ושוב"¹⁶ כמו שנאמר באברהם¹⁷ "הלוך ונסוע".

במילים פשוטות: "זאת חוקת התורה" שבכל העניינים (החל) דקדושה – תורה ומצוותיה – יהודי אינו יכול לנוח ולהישאר על עומדו במקום (ודרגה), אלא הוא נמצא בתנועה מתמידה ומרוצה, רצוא ושוב. אין הוא מסתפק לעולם בעבודתו הקודמת, אלא כל הזמן עולה והולך מחיל אל חיל.

[ועל-דרך חיות כפשוטה¹⁸: סימן החיות הוא – תנועה מתמדת (כל חי מתנענע¹⁹); וגם המשכת החיות היא באופן דרצוא ושוב: הלב ממשיך דם בכל הגוף על-ידי זה שהוא דופק בתמידות בשתי דפיקות (דפיקא דליבא²⁰), כיווץ והתפשטות; וכך הוא גם אצל יהודי בנוגע לתורה-ומצוות – "חיינו ואורך ימינו"].

כאשר הוא נמצא בהתיישבות, אפילו התיישבות דקדושה בעבודתו בתורה ומצוות, גם כשמגיע למדרגה גבוהה ביותר – אינו יכול לנוח, ומטפס ורץ – רץ לדבר מצווה²¹ – הלאה ומעלה יותר, לפעול עוד יותר בכמות ובאיכות;

ולאידך גיסא: כאשר הוא נמצא בתנועה של רצוא, אינו נשאר בזה, אלא שמוריד את זה בשוב – שהדרגה החדשה בעבודה תהיה אצלו בהתיישבות, הרגל נעשה טבע שני, ועד – טבע סתם.

וכאשר גם רצוא נעלה זה נמשך בשוב – איננו מסתפק בזאת (כיוון שרצוא ושוב הם "חוקת התורה" (עיקר כל התורה והמצוות), לא רק בדרגה אחת, אלא בכל הדרגות), ונעשה אצלו תיכף רצון חדש ורצוא לקבל עוד יותר – מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו'²², ולאחר מכן – ממשיך זאת בשוב, וכן הלאה ולמעלה יותר, רצוא ושוב דרגה למעלה מדרגה²³.

ג. העבודה של רצוא ושוב מתחילה (ככל העניינים) בקדושה, ובזה גופא – בלימוד התורה ("זאת חוקת התורה") (ומזה נשתלשל אחר-כך בכל העניינים, כדלקמן):

אחד הדברים העיקריים בלימוד התורה הוא – פלפולא דאורייתא, עמל ויגיעת השכל בתורה עם שקלא וטריא באופן של רצוא ושוב (שכל) – סברות לכאן ולכאן. בקושיות ותירוצים, ולאחר שמקבל תירוץ על הקושיה, הוא מתעמק עוד יותר בעניין ואזי מתעוררת אצלו קושיה נעלית ועמוקה יותר, ולאחר-מכן הוא מתרצה, וכן הלאה.

- ישנו סדר לימוד ומעלה בלימוד הלכות פסוקות ללא שקלא וטריא, שאז ישנה המסקנה בפועל באופן ברור וגלוי; וישנו סדר שני בלימוד על-דרך הפלפול ושקלא וטריא לעיונא. ובלשון חז"ל²⁴ – "חריף ומקשה", ו"מתון ומסיק", "עוקר הרים" ו"סיני", "פלפלן" ו"סדרן".

והגם שהעיקר הוא המסקנה להלכה שמפיקים מהשקלא וטריא, והמפלפל מתנהג בפועל על-פי ההלכה (לאחר שנפסקה) כמובן ופשוט, אבל בדרך הלימוד (גם לאחר שנפסקה ההלכה, ועל-אחת-כמה-וכמה לפני שנפסקה) ישנו גם דרך (– לכתחילה) הפלפול ושקלא וטריא (שגם לאחרי המסקנא לומדים באופן של "יגדיל תורה ויאדיר", "דרוש וקבל שכר"²⁵). ואדרבה – דווקא על-ידי היגיעה בפלפול ושקלא וטריא מיתוסף בהבנת התורה²⁶, באופן שנוגע גם להלכה בפועל (כדלקמן).

וכידוע²⁷ החילוק שבין תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, שבירושלמי (ויתירה מזה – במשנה) עיקר הלימוד הוא ב"הלכות²⁸ פסוקות בלי פלפול עמוק וארוך כל-כך", מה-שאין-כן בבבלי הרי עיקר העסק "דווקא בפלפול ברוב קושיות ותירוצים כל הלכה ודין בעומק רב [ולכן אומרים חז"ל²⁹ "במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי"] עד שהוציאו לאור כל דבר ודבר לאמיתתו, ונתחדשו מפלפול זה ריבוי דינים מחודשים לגמרי".

שזהו אחד הטעמים לכך שהלכה כבבלי לגבי ירושלמי³⁰ – כיוון שאף שבירושלמי כתובים הלכות פסוקות בלי פלפול (כל-כך), אבל דווקא על-ידי העיון ושקלא וטריא בבבלי, ש"הוא יותר ארוך ומבואר"³¹, נעשה בירור יותר באמיתת העניינים.

ויש לומר, שזהו הטעם לכך שחיבור וחתימת הבבלי היה "אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה"³² – בהתאם לסדר הלימוד בפועל, שצריך להיות מן הקל אל הכבד: לכל לראש לומדים הלכות פסוקות (בלי שקלא וטריא) בירושלמי, לאחר מכן – במשך הזמן (מאה שנה – בנידון-דידן) מגיעים לבירור עמוק יותר שמתחדש ונפעל על-ידי שקלא וטריא (בתלמוד בבלי), שלזה צריכים עוד זמן, ולכן היתה חתימת הבבלי (בכמו) מאה שנה לאחר חתימת תלמוד ירושלמי³³.

וכסדר הלימוד בפועל – "ליגמר איניש והדר ליסבר"³⁴ (לגרוס שמעתא מרביה כו' והדר ליסבר טעמיה – רש"י). וכפי הסדר שבחינוך הילדים: בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא³⁵.

ולהעיר ולהוסיף, שבדורות האחרונים נתחדש, שמתחילים ללמוד גמרא (פלפולא דאורייתא) עם ילדים עוד לפני בן חמש-עשרה, עד – בסמיכות ממש לזמן שבו מתחילים ללמוד משניות – ויש לומר (אחד מהטעמים לזה) בגלל המעלה הנ"ל שיש ב"רצוא ושוב", שקלא וטריא ופלפול. וזה נתגלה בדורות האחרונים, כשעומדים בסמיכות יותר, עד בסמיכות ממש, לגאולה העתידה – כפי שזה בנוגע לכמה עניינים שמתגלים במשך הדורות כשמתקרבים לגאולה, גם בתור מעין וטעימה מהגילויים שיהיו לעתיד-לבוא, כולל (בנידון-דידן) – שלימות בלימוד התורה, כולל בפלפולא דאורייתא (רצוא ושוב)³⁶.

ד. מעבודת הרצוא ושוב בתורה – נמשך כך גם בשאר ענייני עבודת בני-ישראל (בענייני קדושה) – שכולם נכללים ב"זאת חוקת התורה" (עניין רצוא ושוב), החל – מקיום המצוות (תלמוד גדול שמביא לידי מעשה), שנוסף לרצוא ושוב (המשכה והעלאה) בסוגי המצוות (מצוות עשה ומצוות לא תעשה³⁷), הרי גם קיום המצוות עצמו³⁸ הוא באופן דרצוא ושוב – מצווה גוררת מצווה³⁹, והן באיכות קיום המצווה – אינו נח ומתעלה תמיד עוד יותר בהידור במצוות, עד שזה נהיה עבודתו הרגילה (שוב), וכך הוא עולה דרגה למעלה מדרגה [נוסף לזה שהמצוות משפיעות על היהודי, שתהיינה אצלו שתי התנועות יחדיו: התשוקה ועלייה לאלוקות, והמשכת אלוקות למטה].

ויש לומר (כנ"ל), שמכיוון שרצוא ושוב הוא "זאת חוקת התורה", הרי זה משתלשל למטה מהעבודה בענייני קדושה, ומקיף גם את עבודת ופעולות בני-ישראל בכל מעמד ומצב – שנוסף על עבודתו בתורה-ובמצוות, גם עבודתו בדברי הרשות – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" – גם בזה לא ינוח, אלא תמיד יתעלה ויגדל רצוא ושוב.

וזה כולל אפילו יהודי כפי שהוא במצב של עובדין דחול לגמרי, עד למצב ירוד, ועסוק ב"מעשיך" ו"דרכיך" לא כפי שהם "לשם שמים" ו"דעהו" – שגם לו יש את הכוח לרצוא ושוב ממצוות פרה אדומה¹⁵, שירצה לצאת ולהתעלות ממצבו הירוד.

כמודגש בזה שפרה אדומה מטהרת מטומאת מת, אבי אבות הטומאה, וכל מעשיה בחוץ⁴⁰, ולאידך: ההזאה צריכה להיות דווקא "נוכח פני אוהל מועד" – "מתכוון ורואה פתחו של היכל"⁴¹ – שמורה על עבודת התשובה, שפועלת את הטהרה ממצב שבו חסר (לפי שעה) ה"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", במילא חסר ב"חיים"⁴² – שהטהרה מזה נפעלת על-ידי העבודה דרצוא ושוב (אש ומים): רצוא וצימאון גדול ותשובה מאהבה רבה "כארץ עיפה וציה" ממה שהיה עד עתה "בארץ ציה וצלמות כו' ורחוקה מאור פני ה' בתכלית"⁴³, שלכן צימאונו כה גדול (ביתר עוז מצימאון נפשות הצדיקים, כמאמרם ז"ל⁴⁴ במקום שבעלי תשובה עומדים כו'"⁴³); וביחד עם זה הרי זה נמשך בשוב – בהתגברות בעשיית תורה ומצוות, בחילא יתיר (נוסף על כך שזדונות נעשות לו כזכויות⁴⁵ עד זכויות ממש⁴⁶).

ה. ויש להוסיף, שעניין זה (רצוא וצימאון גדול) נרמז גם בשריפת הפרה:

בשריפת פרה אדומה יש חידוש לגבי שריפת שאר הקורבנות, שצריכים לשרוף את הפרה כולה לגמרי – "ושרף גו' את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף"⁴⁷, כך שנשאר (גם מעצי המערכה) רק אפר, כדין⁴⁸ ש"נגמרה שריפתה חובטין אותה במקלות, היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין את הכל בכברות, וכל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר, בין מבשרה בין מן העצים, כותשין אותו עד שיעשה אפר, ושאין בו אפר מניחין אותו (עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצוות שריפה⁴⁹), וכל עצם שנשאר מעצמיה בלא שריפה כו' היה נכתש".

ובעבודת האדם הרי זה מורה, שהרצוא אינו סתם רצוא, אלא בתוקף הכי גדול – אש גדולה אשר "שורפת" את כל המציאות של נפש הבהמית (פרה) שלו באש האלוקי, כולל גם חומר גס (שאינו יכול להישרף על-ידי אש קטנה). והיינו, שהוא מבטל לגמרי את רצונותיו של נפש-הבהמית בעניינים בלתי רצויים, כך שנשאר רק אפר, העצם של נפש הבהמית (הכוח המתאווה), שאותו הוא מהפך לרצון לטוב וקדושה⁵⁰, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך – בשני יצרך"⁵¹.

על-פי הסדר הרגיל בעבודת ה' (אצל מי שלא חטא כו'), יכולה עבודת הרצוא להיות באש קטנה שרק מפוררת את הדבר הנשרף, וגם אינה שורפת את כל חלקי הבהמה (כפי שהוא בשאר הקרבנות שעל-גבי המזבח בפנים, שאינם מכפרים אלא על השגגות⁵²). אבל כאשר מדובר לגבי "טומאת מת", שהייתה לו נגיעה בעובדין דחול כפי שהם במצב ירוד (לא כפי שהם בסמיכות לעבודת התפילה ולימוד התורה וקיום המצוות), אזי צריכה להיות אש גדולה, לשרוף גם את החומר הגס.

לאידך גיסא, ייתכן לחשוב, שאדם כזה צריך להיות זהיר מעבודת השוב, על-דרך מה שבעל-תשובה צריך זהירות נוספת ועליו לומר "אי אפשי" מכיוון ש"סורו רע"⁵³: על כך הוא המשך הלימוד מפרה אדומה, שיחד עם שריפת הפרה לאפר, צריך להיות "ונתן עליו מים חיים אל כלי" – העבודה דשוב.

ו. מפרשת פרה – "זאת חוקת התורה" – מקבל כל יהודי את הכוח לעבודת רצוא ושוב (שעליה מיוסד עיקר התורה ומצוות) בכל הדרגות והמצבים – בקדושה, ברשות וגם למטה מזה. ובכללות הנקודה היא – הכוח וההוראה שלא לנוח על מקום אחד, כי אם לצאת ולהתעלות (רצוא) ממעמדו ומצבו וטבעו הנוכחי ובאופן שלא יגרום לשבירה וביטול, אלא יפעל עליו בדרך של התיישבות (שוב), ובאופן זה יתעלה יותר ויותר.

ובפרטיות ישנם בזה (שינוי הטבע שלו – רצוא ושוב) אופנים שונים – כל חד וחד לפי דרגתו ומקומו בו הוא "אוחז": מי שנמצא במצב וטבע של שוב (התיישבות), אפילו שוב בד' אמות של קדושה (תורה, תפילה ומצוות) – עליו לצאת ממציאותו, ולהיות ברצוא לדרגה גבוהה יותר. כולל גם – הרצוא (מלמעלה למטה⁵⁴) לצאת מד' אמותיו ולעזור ליהודי אחר, בגלל מצוות "ואהבת לרעך כמוך"⁵⁵.

זאת אומרת: עבודת הרצוא צריכה להיות לא רק אצל מי שנמצא במצב ירוד (שלגביו מובן מדוע צריך להיות אצלו רצוא), אלא גם בצדיקים שלא טעמו טעם חטא (ועד שמקבלים את הכוח של פרה שיהיה אצלם (מזמן לזמן) הרצוא עם אש גדול).

וכמו-כן לאידך גיסא: מי שנמצא בדרגה וטבע של רצוא – צריך להיות אצלו שינוי הטבע בעבודה דשוב, באופן של התיישבות ופנימיות, על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, כולל גם שוב – בבירור חלקו בעולם. ולא על-ידי שעושה את השני לשליח על זה – כיוון שזהו חלקו (החלק שלו) בעולם, ועליו מוטלת האחריות, ולפעמים רק לו ניתן הכוח, לברר זאת.

ואף לאחר שיש לו את השוב – צריך להיות אצלו אחר-כך רצוא נעלה יותר. ושוב נעלה יותר, וכן הלאה.

(קטעים מהתוועדות ש"פ כי-תשא, פרשת פרה ה'תש"נ; התוועדויות תש"נ, כרך ב, עמ' 408-414 – מוגה. תרגום מיידיש)

______________________

1)    לקו"ת ר"פ חוקת (נו,א ואילך).

2)    חוקת יט,יז.

3)    ראה ספר-השיחות תשמ"ט עמ' 283 ואילך. וש"נ.

4)    תענית ז,א.

5)    לקו"ת שם, סע"ב.

6)    ו"הגם שבכל מצווה יש בחינה זו, אך לא בא בחינה זו בביאור וגילוי גמור בכל המצוות כמו במצוות פרה אדומה, שכל עניינה הוא רק בחינות אלו דרצוא ושוב שזהו עניין האפר והמים חיים, ולפיכך הוא נק' חוקת התורה" (לקו"ת שם נו, סע"ב. וראה שם נז,ג).

7)    צו ו,ו. וראה "היום יום" כ' אדר שני.

8)    ויקרא א,ב. וראה לקו"ת ויקרא עה"פ (ד"ה אדם כי יקריב).

9)    שבמקום קרבנות תקנום ( ראה ברכות כו,ב. זח"ב כ,ב. ועוד).

10)  משלי כ,כז.

11)  תניא רפי"ט.

12)  ב"ר פ"ה,ח.

13)  כי באם היה רצוא בלבד, לא היה הדיבור עם התחתון במקומו הוא ( כי הוא בתנועה של רצוא לדבר שחוץ ולמעלה ממציאותו כפי שהוא למטה), ובאם היה שוב בלבד, לא היה החיבור עם העליון במקומו הוא: משא"כ ע"י רצוא ושוב יחד נעשה שלימות החיבור בין עליון ותחתון, עד שנעשה דירה לו (לעצמותו) יתברך (וביחד עם זה - ) בתחתונים, בגדרי התחתונים.

14)  משנה וברייתא סוף קידושין.

15)  ראה בארוכה ד"ה מצה זו תרס"ד, זאת חוקת תרס"ה, ועוד - בביאור העניין דרצו"ש בנה"א ובנה"ב.

16)  לקו"ת שם נו,ב. ומציין שם לד"ה וכל העם רואים בפ' יתרו (תו"א עג,ג ואילך).

17)  לך יב,ג. וראה במקומות שבהערה הקודמת.

18)  ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' א'יט ואילך. סה"מ תש"ה עמ' 3 ואילך. ד"ה והחיות רצוא ושוב תש"ד (עמ' 275). ועוד.

19)  ראה סה"מ קונטרסים ח"א צח,ב. ובכ"מ.

20)  תקו"ז תס"ט (קב,א.) וראה לקו"ת סד"ה אלה פקודי וביאורו.

21)  אבות פ"ד מ"ב.

22)  ראה קה"ר פ"א, יג. פ"ג, י. רמב"ן ובחיי ס"פ חיי-שרה. ועוד.

23)  ראה תו"א שם עג,ד.

24)  סוף הוריות. וראה סה"מ תש"ח עמ' 123 ואילך.

25)  ראה חולין סו,ב.

26)  ואף שיש בזה יגיעה וצער גדול יותר (ואין בזה השמחה דלימוד המסקנא, דאין שמחה כהתרת הספיקות) - הרי "יגעתי ומצאתי" דווקא (ומציאה היא שלא בערך היגיעה).

27)  ראה שערי-אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. סה"מ תש"ח שם עמ' 122 ואילך.

28)  סה"מ שם.

29)  סנהדרין כד,א.

30)  רי"ף ורא"ש סוף עירובין, החינוך בהקדמתו לספרו, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה עמ' רנ. וש"נ.

31)  ספר החינוך שם.

32)  ל' הרמב"ם בהקדמתו לספר היד.

33)  ועפ"ז יש להוסיף ביאור בהטעם שהלכה כבתראי (שזהו א' מהטעמים על זה שהלכה כבבלי לגבי ירושלמי - ראה רי"ף ורא"ש שם, ועוד), כי נוסף על זה שהאחרונים ידעו סברת הראשונים וסברת עצמם (תוד"ה הווה עובדא - קידושין מה,ב) והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקר הדבר (רא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו) - יש לומר שיש בזה גם המעלה של בירור ההלכה הבא לאחרי היגיעה בשקלא וטריא כו'.

34)  שבת סג,א. וראה עירובין יג,א: וגמר גמרא (משניות שקיבל מרבותיו) והדר אתא לקמיה דר' עקיבא וסבר סברא (שהיה חריף לפלפל ולדקדק במה שלמד להשיב תשובות ומשניות זו על זו ולתרץ).

35)  אבות ספ"ה.

36)  ועפ"ז יש לומר הטעם שגם בפנימיות התורה, כפי שנתגלה בתורת חסידות חב"ד, יש בו גם פלפולא ושקו"ט (אף שבאילנא דחיי לית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת כו', כפי שהוא בנגלה דתורה) - מפני המעלה בידיעת והשגת העניינים שבאה ע"י שקלא וטריא (רצוא ושוב). ועפי"ז יש לומר, שהשלימות בלימוד התורה (גם פנימיות התורה) לעתיד-לבוא תהיה גם בהשקלא וטריא בתורה, נוסף על המעלה דלימוד באופן של ראייה (ראה לקו"ת צו יז,א).

37)  סד"ה וידבר גו' זאת חוקת העת"ר. ועוד.

38)  ראה גם תו"א שם עד,א.

39)  אבות פ"ד מ"ב.

40)  חוקת יט,ג. ובפרש"י, מיומא סח,ב.

41)  חוקת שם, ד ובספרי ופרש"י עה"פ.

42)  ואתחנן ד, ד. וראה אדר"נ ספל"ד.

43)  ל' התניא פ"ז.

44)  ברכות לד,ב.

45)  יומא פו,ב.

46)  ראה תניא שם.

47)  חוקת יט,ה.

48)  רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ה ה"ג. מפרה ספ"ג.

49)  תויו"ט פרה פ"ג מי"א והשאר שלא נעשה לאפר - פסול להזאה, כי לא קויים בזה מצות שריפה להיות אפר.

50)  לקו"ת חוקת נו,ג ואילך.

51)  ואתחנן ו,ה. ברכות פ"ד מ"ה.

52)  אגה"ק סו"ס כח.

53)  לקו"ת ואתחנן ט,ד.

54)  ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' א'כב ואילך, סה"מ תש"ה עמ' 3 ואילך, שבאור (ביחס אל הכלים) הרצוא הוא המשכה מלמעלה למטה (והשוב הוא עליה מלמטה למעלה) ועיי"ש בהמשך העניין, שזהו באור ביחס לכלים, אבל באור עצמו לגבי למעלה, הסדר דרצוא ושוב הוא כסדרן של הכלים (רצוא - העלאה, שוב - המשכה). והעניין בעבודת האדם י"ל ע"פ מ"ש בפנים. שזה תלוי במה הוא טבע האדם: באם טבעו הוא שוב בד' אמות של קדושה (דוגמת האור) - הנה ביחס למה שלמעלה ממנו (בקדושה)  צ"ל אצלו רצוא ותשוקה לדרגות נעלות יותר בקדושה, וביחס להכלים  שלמטה ממנו - צ"ל הרצוא לברר ולהמשיך קדושה בעולם ובאם טבעו הוא שוב בענייני העולם (דוגמת הכלים) - צ"ל אצלו רק הרצוא לאלוקות (אבל אח"כ צריך להמשיך זה גם בשוב, בפנימיות).

55)  קדושים יט,יח.

 משיח וגאולה בפרשה

העיקר שתבוא הגאולה!

אפילו אם אינה בזכות עם-ישראל

נתבאר לעיל (במאמר) מה שכתוב בפרשת פרה "זאת חוקת התורה" – "חוקת" מלשון חקיקה, כמו אותיות החקיקה שהן ממהותה של האבן טובה, שעליה חקוקות האותיות, ואינן דבר זר (כמו אותיות הכתיבה), היינו, שעניין החקיקה הוא במקום כזה שלא שייך בו זולת, להיותו עניין עצמי.

[ומובן, שנוסף על העצם ישנה גם כל ההתפשטות – כפתגם כ"ק אדמו"ר נ"ע שאמר בפורים האחרון בחיים חיותו בעלמא דין (בשנת פר"ת) "מיר וועלן גאַנץ זיין ניט נאָר מיט אונדזער עצמי נאָר אויך מיט דער גאַנצער התפשטות" [= נשאר שלמים לא רק בעצמי שלנו אלא גם בכל ההתפשטות] – שזהו עניין הרצוא ושוב שבפרה אדומה, שתנועת השוב היא מצד העצם, ותנועת הרצוא היא מצד ההתפשטות].

וכיוון שפרה אדומה הוא עניין של חוקה, עניין עצמי שלא שייך בו זולת, דבר זר – הרי זה קשור עם עניין "בשמחתו לא יתערב זר", שמחת הלב, שמצד עצם הנשמה, שלא שייך בה זולת, דבר זר.

ועניין זה מרומז גם בהפטרת פרשת פרה שבה מדובר אודות הגאולה:

בהקדמה לפרטי עניני הגאולה, "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות וגו'" – מדגיש הכתוב "לא למענכם אני עושה בית-ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם" (כפי שמאריך בפרטי הדברים בהתחלת ההפטרה).

ולכאורה, ההדגשה ש"לא למענכם אני עושה" מביאה לידי מרירות ("מרת נפשו") – במכל שכן וקל-וחומר מזה שמצינו בחזקיהו שכאשר "תלו לו בזכות אחרים (אף שהוא "תלה בזכות עצמו") דכתיב וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי", אמר על זה "הנה לשלום מר לי מר", "אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו", ועל אחת כמה וכמה בנדון דידן, שמדגישים את השלילה ש"לא למענכם אני עושה" בגלל הנהגה בלתי-רצויה ("ויחללו את שם קדשי"), הרי זה בודאי באופן ד"מר לי מר".

והמענה לזה:

לכל לראש – על דרך שמצינו בגמרא בנוגע ל"חבלו של משיח" "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה", "כלומר אפילו בכך אני רוצה ובלבד שאראנו", ועל דרך זה בנדון דידן, שהעיקר הוא שתבוא הגאולה, אפילו אם אינה בזכותם של ישראל, "לא למענכם". – "זאָל זיין יע בזכותכם, זאָל זיין ניט בזכותכם, אַבי ס'זאָל זיין די גאולה"! [=יהיה זה כן בזכותם, לא בזכותכם, העיקר שתהיה הגאולה].

ועוד ועיקר – ביחס לגאולה השלימה לא נוגע ולא תופס מקום "למענכם" או "לא למענכם", כיון שבגאולה השלימה תהיה התגלות העצמות שלמעלה מכל העניינים.

ועניין זה מודגש בהפטרת פרשת פרה – כיון שפרשת פרה היא "חוקה", עניין עצמי, ובעניין עצמי (כולל גם בהתפשטות שלו) לא נוגע עניין "למענכם" או "לא למענכם", ובמילא, השמחה היא בשלימותה ("בשמחתו לא יתערב זר").

(מהתוועדות ש"פ שמיני ה'תשי"א. תורת מנחם כרך ב עמ' 338-339 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

שדה החינוך

דעתו של הרבי אינה נוחה מסיום הלימודים בשעה מוקדמת * תובע מהמורים הסמכה והשתלמויות; מטיל עליהם אחריות לרמת לימודים גבוהה ואווירה תואמת, ומעוררם לעשיית תשובה בנדון * לקט נבחר ומרתק של הוראות והדרכות בחינוך, וגם מענות לשאלות כגון: מה התנאי למעבר בחור ללימוד בישיבה אחרת בחו"ל, והאם להעדיף גן מסודר, שאינו חסידי, על גן חסידי לא מאורגן

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

צינור לברכות ה'

בי"א ניסן תשי"א ("ה'תיש"א") כתב הרבי להרה"ח ר' לייב כהן בכתב-יד-קדשו:

מכתביו בעתם נתקבלו, ונהנתי מעבודתו בחנוך על טהרת הקודש. – הזכרתיו על הציון הק[דוש], ובטח תהי[ה] עבודתו זו הצינור להמשיך לו ולכ[ל] ב[ני] ב[יתו] שי' את המצטרך להם בג[שמיות] ור[וחניות].

נוסח אחיד במוסד

בח' שבט תשג"ה כותב הרבי לר"מ העכט בעניין נוסח התפילה במוסדות לילדים שאינם מבתים חב"דיים, שאם כי הנוסח הקבוע בישיבה הוא נוסח האר"י, אין לכפותו כשמדובר מחוץ לכותלי המוסד:

במענה על מכתבו מיום ג' [=פרשת] בא, נראה לנו כי אי-אפשר לישיבה בעת הלימוד [=להשתמש ב]סידורים מנוסחאות שונות, אלא יש לאח[ו]ז בנוסח אחד – ובישיבה זו כמובן נוסח האר"י – אבל יחד עם זה אין לנהל שום תעמולה שתלמידים יחליפו את נוסח הורם בנוסח אר"י.

וכאשר יסבירו לאב, כי במוסד חינוך אי-אפשר כלל וכלל לערבב את דעת התלמידים בנוסחאות שונים. וכי הנוסח של אר"י, אשר הוא נוסח מבורר ומזוקק ולא יזיק לו מה שמתפלל בו בישיבה, בטח תנוח דעתו, בעזרת ה'.

[והשווה: שיחת י"ט כסלו תשד"מ, בעניין הוראת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לשלוחי מרוקו; ובכמה-מקומות].

להחדיר רוח של יראת שמים

דברים נוקבים כתב הרבי בא' דראש-חודש טבת תשי"ג, לאחד המחנכים החסידיים במוסד חב"די באחת מערי השדה בארצות-הברית:

מתקבלות אלי ידיעות לא טובות על דבר גובה [=רמת] הלימודים בהכיתות השונות בישיבתם... אשר אף אם בשאר הענינים יש לומר שהאשמים הם שניים, הן האדם המתעסק בזה והן ההנהלה, הנה בהנוגע לידיעות התלמידים והתלמידות, כל העניין תלוי בהמורה והמלמד. ואחריותם הוא לא כלפי המנהל אלא כלפי אבינו שבשמים, ושלוחו, הממוצע המחבר, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר המייסד ומנהל הישיבה. והמסקנה מזה הרי אינה צריכה פירוש וביאור, ומספיק גם התבוננות קלה ולשעה קלה. ומטובו למסור זה גם לחביריו.

ויהי רצון מהשם יתברך אשר, על-דרך המבואר בזהר, שבשעתא חדא ביומא חדא וברגעא חדא אפשר לעשות תשובה, הרי גם בזה תהיה האתהפכא שלהם מן הקצה אל הקצה בתכלית. ומיום זה ולהבא יחדירו בתלמידיהם ותלמידותיהם שקידה והתמדה בתלמוד תורה ורוח של יראת שמים. ומובן מעצמו שההתחלה צריכה להיות מהמשפיע, ודי-למבין...

מדוע מסיימים הלימודים בשעה מוקדמת?

בש"פ נשא תשכ"ג יצא הרבי חוצץ כנגד הנוהג שהלימודים מסתיימים בשעה מוקדמת. וכה התבטא:

ויש להעיר בדרך אגב על אחד מהנוהגים במדינה זו – ארצות הברית – ואין איש שם על לב – שמסיימים את הלימוד עם התינוקות בשעה השלישית או הרביעית אחרי חצות היום, ולכל היותר – חצי שעה אחרי השעה הרביעית, בה בשעה שזהו דין מפורש בשולחן ערוך (ואין מי שחולק על זה) שלימוד התורה עם התינוקות צריך להיות גם ב(חלק מן ה) לילה, כנפסק בהלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק א הלכה יו"ד "מלמדי תינוקות מקרא כו' צריכים כו' כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ כו'.

מורה בעל הסמכה

לאחד ממחנכי אנ"ש כתב הרבי:

מובן שצריך להשתדל כפי האפשרי להיות בדרגה גבוה של מורה. ובפרט כפי כתבו, כמה אומרים שבחינות קלות הן.

וממשיך:

כן פלא לשאלתו בענין המפורש בשולחן-ערוך (עיין גם-כן הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן סוף פרק א) – שבמלמדים ענין המלמדות קודם לכל שאר ענינים ועסקנות שלהם – והלואי היה כל-אחד-ואחד מנצל זמנו הפנוי מהנ"ל אלא שיהיה ניצול לענינים הרצויים ובשתוף פעולה – ולא להיפכו – שאז היו כל עניני חב"ד באופן אחר לגמרי ובממדים גדולים שלא בערך העבודה עתה.

חשיבות השתלמות המורים

הנה קטע מתשובת הרבי בנוגע להשתלמות המורים ('ימי תמימים' כרך ד' עמ' 87):

כיון שמתחילים לדבר על-כל-פנים – שהמורה בבית-ספר חב"ד צריך-להיות מושלם [=בעל השתלמות] כו', אולי סוף-סוף יעשו משהו על-כל-פנים להשתלמות המורים דעתה שבבתי-ספר הרשת – שמשנה לשנה מתרבות התלונות והתביעות בזה, והרי לזה אין צורך כלל לבקר באוניברסיטה, ובמילא אין כל חשש – ורק צריך שמי שהוא יתענין בזה ברצינות ובעקביות ויתחיל במעשה בפועל בזה, ועד-עתה לא ידעתי אפילו מהזזה כל שהיא בענין!!

חינוך בגן חסידי

בוא"ו חשון תשכ"ז פנה יהודי לרבי בשאלה: "בנוגע לחינוך בתי יש לי בעיה... יש שני גני ילדים, אחד שמנוהל על-ידי ה'פריסטוויטש דזשואיש דיי סקול', ולמלמדים יש ניסיון, אבל הכיתות מעורבות; והשני הוא תחת קבוצת יהודיים חסידיים, על-ידי מלמדים שאין להם ניסיון, ונפתח רק לאחרונה, וממילא לא כל-כך מאורגן". שאלתו היא לאן לשלוח את בתו. על כך השיב לו הרבי:

מובן שחנוך בתו תחי' צ[ריך] ל[היות] בגן-ילדים החסידותי ולפלא הספק.

אם יתעסקו לשם שמים

כך ענה הרבי בקשר ל"הישיבה והתלמוד-תורה אשר בכפר חב"ד מיסודו והנהלתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא ישראל אשר צדיק גוזר ופשיטא שהקב"ה מקיים" (לשון הפנייה במכתב):

ובודאי יהיה דידן נצח, ובלבד שהעוסקים בזה תהיה כוונתם לשם שמים. ואחכה לבשורות-טובות בעגלא דידן.

התמדה ללא תירוצים

בשנת תשי"ח שאל אחד מחשובי החסידים את הרבי אודות רעיון לשגר את בנו ללמוד בישיבת תומכי תמימים במונטריאול.

הרבי השיב כדלהלן:

במ[ה] שכ[ותב] ע[ל] ד[בר] בנו שי' וסברת נסיעתו בשנת תשי"ט ללמוד בתו[מכי] ת[מימים] דקאנאדא – ה[רי] ז[ה] תלוי באם ילמוד בהתמדה ושקידה הראויות וכו' בתו[מכי] ת[מימים] דצרפת עד אז.

כיוצא בזה נשאל הרבי בחורף תשי"ח על-ידי אֵם לבחור בגיל שש-עשרה, שלמד אז בישיבת חב"ד בלוד. הועלתה הצעה שבנה יעבור ללמוד בישיבת חב"ד בפאריז, והרב גורודצקי היה מי שביקש לסדר זאת עבורו. הרבי השיב:

רק באם מבטיחה בהחלט שילמוד שם לכ[ל] הפ[חות] שתי שנים ובהתמדה, ולא יתפשו שום תירוצים, לא שאין שם כיתה, חברים וכו'. ומובן שצריך מראש לסדר הויזה לשם שיוכל לשהות שם כל משך זמן זה. ובאם לא ירצה להיות בתו[מכי] ת[מימים] בפאריז אזי יחזור מפאריז לא[רץ] הק[ודש] ולא לכאן.

המשך לימודים – כהוראת הסמינר

והנה תשובה לתלמידה:

בקשר למקום המשך לימודי[ה] – תתייעץ ותעשה כהוראת הנהלת הסמינר.

"יום חינוך" בתל-אביב

לקראת סיום שנת תשל"ח כתב הרבי מכתב מיוחד למי ששימש כסגן ראש עירית תל-אביב שנים רבות, בקשר להכרזת העירייה אודות 'יום החינוך' (נדפס ב'כפר חב"ד' גיליון 991 עמ' 182-181):

ב"ה, ה' אלול ה'תשל"ח, ברוקלין , נ.י.

הוו"ח אי"א נו"מ עוסק בצ"צ רב פעלים וכו'

מר ח.מ. בסוק שי', סגן ראש עירית תל-אביב-יפו, ראש אגף החינוך

שלום וברכה!

בנועם נתקבל מכתבו מכ"ז באב.

ועל עיקר מכתבו באתי, אף שלא על הסדר, כיון שהוא ענין שהזמן גרמא, והוא מבצע הפעולות בקשר עם חינוך בני ובנות ישראל, בפרט בעיר ואם בישראל כת"א-יפו, שאם בכל השנה הזמן גרמא על אחת כמה וכמה לפני התחלת שנת הלימודים.

ושמחתי לקרוא במכתב כבודו על דבר תכנית הפעולות המיוחדות דהכרזת "יום חינוך" וכו', בצירוף משלוח חומר מתאים ("חומר" שתוכנו ומטרתו רוחניות אמיתית). ועל דרך הצחות כאן המקום לצטט פתגם מתורת רבנו הזקן בעל התניא והשולחן-ערוך – "דער אובערשטער גיט אידן גשמיות און אידן מאכן פון גשמיות רוחניות" [=הקב"ה נותן לבני-ישראל גשמיות ובני-ישראל עושים מגשמיות רוחניות].

ובודאי מ"יום חינוך" זה יוסיפו בפעילות האמורה בהתאם להציווי – שהוא גם נתינת כח – "מעלין בקדש", שהרי קביעת "יום חינוך" הוא על דרך "יום אשר עמדת בחורב" שהוא התחלת חינוך עם בני-ישראל מעת זמן מתן תורתנו, ובכל השנה זמן-מתן-תורתנו הוא, ויום זה מוסיף כח וחיות ומרץ בקבלת התורה ובלימוד התורה ובקיום מצותיה מדי יום ביומו במשך כל השנה כולה, ועל דרך זה הוא בנידון דידן.

ומיוסד על מאמר חכמינו ז"ל אשר נפש אחת מישראל היא עולם מלא, מובן שכדאית כל השתדלות אפילו בשביל ילד אחד או ילדה אחת, על אחת כמה וכמה שבודאי תוכתר פעולה האמורה בהצלחה ויכניסו כמה וכמה מבני ובנות ישראל לחנוך הכשר ויותר מזה, חינוך על טהרת הקודש. ולדכותיה דמר וכל המשתתפים בפעולה האמורה למותר להדגיש אשר יפה שעה אחת קודם.

ובעמדנו בימי חודש אלול, הכנה לשנה החדשה הרי בודאי אשר גם יוסיף בברכת ה' להכתב ולהחתם לשנה טובה ומתוקה כל א[חד] וא[חד] מהמשתתפים במבצע האמור עם ב[ני] ב[יתו] שיחיו.

בכבוד רב ובברכת הצלחה בכל האמור ובברכת שנה טובה ומתוקה למר ולבני ביתו שיחיו.

 ממעייני החסידות

פרשת שמיני

שבת פרשת שמיני

השבת שבה קוראים את פרשת שמיני נקראת 'שבת פרשת שמיני', ובשם זה עצמו יש הוראה בעבודת הבורא:

שביעי – הוא יום השבת, שמצד אחד הוא שלימות הבריאה, ומצד שני הוא אחד מ'שבעת ימי ההיקף', דהיינו חלק מהבריאה.

שמיני – רומז לדרגה שלמעלה ממציאות העולם.

שבת פרשת שמיני אומרת לנו כי גם מי שזכה להגיע לשלמות של 'שביעי', עליו להוסיף ולהתעלות לדרגה שלמעלה מהגבלות העולם לגמרי – 'שמיני'.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1378)

פרשת שמיני

ההתחלה והסוף של פרשתנו עוסקים בעניינים שהם מן הקצה אל הקצה: תחילת הפרשה עוסקת בעבודה הנעלית של יום השמיני למילואים, שהביאה להשראת השכינה במשכן, ואילו סוף הפרשה דן באיסור אכילת שקצים ורמשים, שנפשו של אדם קצה בהם.

ללמדך, שגם בעל דרגה רוחנית עליונה אינו מוגן מפני נפילה והידרדרות ח"ו.

ומהי העצה היעוצה להישמר מפני נפילה כזאת? – עבודה מתוך קבלת-עול מלכות שמים פשוטה ומוחלטת, כאדם פשוט. קבלת-עול זו היא תריס מפני כל פורענות אפשרית.

(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 227)

ויהי ביום השמיני (ט,א)

אותו יום נטל עטרות (רש"י)

העטרה הראשונה היא "ראשון למעשה בראשית" (המשכן הוקם ביום ראשון בשבוע); העטרה האחרונה – "ראשון לחודשים" (ראש-חודש ניסן).

"ראשון למעשה בראשית" – זה הגילוי האלוקי שבמשכן, שלא היה בבחינת 'דבר נוסף' על הבריאה, אלא חדר לתוכה, לתוך "מעשה בראשית", וליום הראשון שבו, שאז נבראו שמים וארץ וכל תולדותיהם (רש"י בראשית א).

"ראשון לחודשים" – אין לך חידוש (חודש מלשון חידוש) גדול מעצם העובדה שאור אלוקי שלמעלה מהבריאה מתגלה בתוך הבריאה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ב, עמ' 475)

ויהי ביום השמיני (ט,א)

רבי יצחק פתח: ברון יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלוקים (זוהר ריש פרשתנו)

'יצחק' בגימטרייה ר"ח (208), כמספר שמונה פעמים שם הוי', ולכן לו נאה ולו יאה לדרוש על הפסוק "ויהי ביום השמיני".

ומדוע הגימטרייה של 'יצחק' היא שמונה פעמים שם הוי'?

יעקב בגימטרייה קפ"ב (182), כמספר שבע פעמים שם הוי', שכן עבודת ה' בדרגה נמוכה (יעקב, מלשון עקב) ממשיכה את שם הוי' כפי שהוא שייך וקשור לגדרי העולם, שנברא בשבעה ימים. ואילו יצחק בגימטרייה שמונה פעמים שם הוי', כי עבודת ה' מתוך שמחה ותענוג (יצחק מלשון צחוק) ממשיכה את שם הוי' כפי שהוא למעלה מגדרי העולם.

(ליקוטי לוי-יצחק; התוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשמ"ח התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 210)

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ט,א)

לכאורה, אהרון ובניו כבר היו באוהל-מועד, כנאמר בסוף הפרשה הקודמת "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים", ומדוע אפוא הוצרך משה לקרוא להם? ועוד צריך להבין, לשם מה קרא משה לזקני ישראל, והרי לא מצאנו בפסוקים שדיבר אליהם?

ההסבר הוא:

"יום" – רומז לאור וגילוי, כדכתיב (בראשית א), "ויקרא אלוקים לאור יום".

"שמיני" – רומז לספירת הבינה (הספירה השמינית, מספירת היסוד כלפי מעלה).

"קרא" – פירושו גם המשכה והשפעה, ככתוב (ישעיהו ו), "וקרא זה אל זה", ותרגם, "ומקבלין דין מן דין".

"ביום השמיני קרא משה" – משה המשיך את גילוי ספירת הבינה,

"לאהרון ולבניו ולזקני ישראל" – ועל-ידם הגיע גילוי זה לכל ישראל.

(ספר-המאמרים תש"ה עמ' 167)

ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם (י,ב)

עבודת הקטורת היא התקשרות והתחברות, כמו "בחד קטירא אתקטרנא". המשמעות הפנימית של העלאת קטורת על מזבח הפנימי היא – גילוי התקשרותה של פנימיות הנפש לקב"ה.

עבודה זו היא בבחינת "אש זרה" – שכן התגלותה של פנימיות הנפש 'זרה' לעבודה הרגילה של האדם, שהיא בדרך-כלל בחיצוניות הנפש בלבד.

ועד כדי כך, שזו עבודה "אשר לא ציווה אותם" – זו עבודה שאי-אפשר לצוות עליה את האדם, אלא האדם מגיע אליה מעצמו. ובדוגמת פתגמו המפורסם של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב בקשר ליום-הכיפורים, שביום קדוש זה היינו צמים גם ללא ציווי מפורש לצום, שכן "מי רוצה לאכול".

(ליקוטי-שיחות כרך לב עמ' 98)

ותצא אש מלפני ה' (י,ב)

שתויי יין נכנסו למקדש, תדע: שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו' (רש"י)

אם האיסור על כניסתם של שתויי יין למקדש טרם ניתן, מדוע נענשו על כך נדב ואביהוא?

רש"י מרמז לתשובה בלשונו הטהור – "משל למלך שהיה לו בן בית". נדב ואביהוא, שהיו בבחינת "בני בית" כביכול אצל הקב"ה, היו צריכים להבין מעצמם שאין זה כבודו של מקום להיכנס למקדש שתויי יין.

(ליקוטי-שיחות כרך יב עמ' 52)

זאת החיה אשר תאכלו (יא,ב)

היה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל... אף בשרצי המים... וכן בעוף... וכן בשרצים (רש"י)

נס מיוחד במינו היה כאן, שלא מצאנו כמותו אלא בתיבת נח: בהמות, חיות, עופות, דגים ושרצים – כולם נקבצו (א) למקום אחד, (ב) למדבר, שאינו מקום יישוב.

ובכל זאת רש"י אינו מדגיש את ההפלאה שבנס זה, אלא הוא מציגו כאילו היה אירוע טבעי. וטעמו ונימוקו עמו: הלוא הדבר היה נחוץ לצורך לימוד התורה (כדי להקל על בני-ישראל להבין היטב את הלכות התורה), ומכיוון שהתורה היא בעלת-הבית על העולם, אין פלא שהיא מסוגלת לשדד את מערכות הטבע, והדבר אינו מעורר התפעלות מיוחדת.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשל"א)

 בירורי הלכה ומנהג

כריעה כהלכה / טבילת כלים / הדלקת נר לילדות

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

כריעה כהלכתה

בתפילת שמונה-עשרה, שוחים (מתכופפים¹) בחמש מקומות: ב'אבות' (ברכת "מגן אברהם") תחילה וסוף, וב'הודאה' (ברכת "מודים אנחנו לך") תחילה וסוף², וכן³ לפני ובשעת הפסיעות אחורנית ואמירת "עושה שלום"⁴, וגם באמירת 'מודים דרבנן'⁵.

שיעור הכריעה⁶: "עד שיתפקקו⁷ כל⁸ חוליות שבשדרה, ולא יכרע מאמצע מותניו וראשו יישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון⁹. ולא ישחה כל-כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסיים¹⁰, מפני שנראה כיוהרא ששוחה יותר מדאי".

זהו השיעור לכולי-עלמא, ורק "וזקן וחולה שאינו יכול לשחות 'עד שיתפקקו', כיוון שהרכין ראשו – דיו, מאחר שניכר שחפץ לכרוע, אלא שמצטער" .

ולפלא שכמעט כולם (ספרדים ואשכנזים, חסידים¹¹ וליטאים וכו', להוציא כמה מדקדקים) רק מרכינים ראשם וגופם מעט, הרבה פחות מהשיעור האמור; וב"עושה שלום"¹² וב'מודים דרבנן'¹³ – עוד פחות מזה, ובדרך כלל מרכינים רק את ראשם ללא גופם.

_______________________

1)     המדובר כאן בכפיפת הגב (והראש) בלבד. רק בסעיף ו מביא אדה"ז ע"פ הזוהר את הכריעה בברכיים באמירת 'ברוך'.

2)     שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קיג ס"א. ובמנהגי מהרי"ל (עמ' שכח) של"ה (עמוד התשובה, דפוס אמשטרדם רכח,ב ד"ה סדר הוידוי: "קיבלתי... עד שיתפקקו"), מג"א (סי' תרז ס"ק ד) ושו"ע אדמו"ר הזקן (שם ס"ז) שגם בווידוי (כל השנה) ישחה כמו במודים. ואדה"ז כתב "וטוב לשחות", ועפ"ז פסק המשנה ברורה (בשער הציון שם ס"ק ו) "ואם כבד לו השחייה - יש להקל בזה, ודי שיכוף מעט את ראשו, ובפרט בווידוי השני שחוזר ואומר (ביוה"כ) עם הש"ץ". ולכאורה, כיוון שכאן הוא רק 'טוב', ניתן להקל בזה גם כשהקושי אינו גדול כל כך כמו בכריעה המחוייבת מן הדין (כדלהלן בזקן וחולה).

3)     כך הוכיחו מלשון הרמב"ם (פ"ה ה"י), המדבר על "חמש כריעות", ולהלן (הלכה יב) כותב: "כל הכריעות האלו... עד שיתפקקו..." (משנה ברורה בביאור הלכה סי' קיג ס"ד, וכן פסק האליה רבא שם. עוד ראיות מהראשונים הביא בס' 'הלכה ברורה' להרב דוד שי' יוסף, בחלק 'בירור הלכה' סי' קכד ס"ק ב).

4)     שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קכג ס"א.

5)     לדעת המג"א ושו"ע אדמו"ר הזקן סי' קכז ס"א, ודלא כדעת הב"ח וכתבי האר"י ז"ל שבשחייה מועטת סגי, ראה בס' פסקי תשובות ס"ק ב (ש"רבים וטובים נוהגים כדברי הב"ח, ויש להם יסודות איתנים על מי לסמוך"), ובס' הלכה ברורה ח"ו,  בשו"ת אוצרות יוסף סי' ח, שגם הוא פסק לנהוג כדעת הב"ח.

6)     שו"ע אדה"ז סי' קיג ס"ד.

7)     = יבלטו קשרי-החוליות בגבו (טור). בערוך (השלם, ערך 'פק' ב') הביא מפי' ר"ח: "וכשכורע אדם וכופף קומתו –  מתמתחות חוליותיו ונראות כי מתפתחות החוליות מבחוץ מאחוריו ומסתתמות מבפנים, ודוגמא לדבר קשרי אצבעותיו". ובהג"ה בשו"ע (שם ס"ב. ביאורי המילים אינם להרמ"א, ראה מבוא לשו"ע השלם הוצאת 'מכון ירושלים', עמ' 34, ועוד) העתיק מהערוך שיתפתחו החוליות.

8)     ובירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) על המשנה "בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה", איתא: "אמר רבי סימון, כנגד י"ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן, מה טעם – 'כל עצמותי תאמרנה'...", הובא בפרי חדש כאן.

9)     לפי פירש"י בישעיה (נח,ה) – חכה. ויש מפרשים שזהו מה שהוסיף הרמב"ם (הל' תפילה פ"ה הי"ב) "ויעשה עצמו כקשת", שכיוון שכופף גם ראשו, הרי זה כקשת שלימה (הובא בס' 'הלכה ברורה' הנ"ל כאן, בשער הציון ס"ק טו).

10)   צריך בירור לאיזה גובה הכוונה, אם למעלה או למטה מהטבור. וראה ברמב"ם (הל' כלי המקדש פ"י ה"א) בבגדי כהונה: "וחוגר את המכנסיים למעלה מטיבורו, מעל מותניו".

11)   וגם הרבי עצמו, כפי שראו כל השנים (וגם במראות-קודש). אמנם לעניין 'מודים דרבנן' אחרים (ומהם בעל 'מנהגי מלך') טוענים, שהרבי נענע ראשו הק' פעמים רבות בתנועות קלות מאוד כל זמן משך אמירתו, ולא היה "מזדקף ושוחה" ממש כנדפס אצלנו בגיליון תשנ"ד.

12)   ראה לעיל הערה 3. אבל בפסקי תשובות סי' קכג הערה 1 הביא דעת הבן איש חי (שנה א, פ' בשלח אות כד) שכתב "יכרע מעט", ושכבר העיר עליו הגרא"ח נאה בס' שנות חיים סי' ו אות כד, ע"כ. ולהעיר שבשו"ע הב"י לא נזכר שיש "חמש כריעות", וכן לא נזכר שם ולא בטור וב"י ורוב נו"כ הטושו"ע, ולא בשו"ע אדמו"ר הזקן - מה שיעור הכריעה (משא"כ במודים דרבנן נזכר במג"א, בשו"ע אדה"ז ועוד, שהשחייה שם היא "כשיעור שאר שחיות" כנ"ל. אבל עיי"ש במחצית השקל טעם אחר לזה). ומעניין שבספר המנהגים (מלשון הרבי) נזכר הלשון "הטייה והרכנה" בשווה: בברכת כהנים של הש"ץ (עמ' 12), באמירת קדיש (עמ' 6) ובאמירת 'עושה שלום' (עמ' 12. אף שי"ל שפעולה זו היא ב'עושה שלום' היא בנוסף לכריעה, שקיימת עוד מקודם).

13)   כדעת האריז"ל והב"ח (כנ"ל הערה 5).

בעניין טבילת כלים חשמליים

בעבר כתבתי ב'פינת ההלכה', שיש בעיה עם הבידוד, שלפעמים הוא נהרס על-ידי הטבלת הכלים במקווה (אף-על-פי שניתן לקצר את משך שהיית הכלי במי-המקווה על-ידי מילוי-מוקדם של מים בכלי, ואז סכנת הרס הבידוד קטנה יותר) ולא תמיד הייבוש לכמה ימים פותר את הבעיה, ושאם קשה לפרק ולהרכיב מחדש את (גוף) הכלי על-ידי חשמלאי יהודי, אז ניתן להקנות את הכלי לגוי ולקבלו ממנו בהשאלה. והעירוני מדברי אדמו"ר הזקן והמשנה ברורה (סי' שכג) שכתבו שעצה זו מועילה רק לשבת, אולם אחרי שבת (כיוון שהכלי ישתקע בידי היהודי) צריך לטבול את הכלי. ואכן בפינת ההלכה בגיליון 1258 תיקנתי זאת.

והעירוני מספר הכשרות של הרב פוקס (פ"ד סל"ב) שכתב זאת "ולשואלו ממנו לתמיד" ללא הסתייגות, וציין לכמה מקורות.

אמנם יש לציין הסתייגות מסויימת מהמקורות שהביא שם:

א. רעק"א (בגיליון השו"ע יו"ד ר"ס קכ) מביא (מכנה"ג הגב"י סי' יח) שתי דעות אם מהני הערמה זאת גם בכלי מתכות שחייבות לכולי-עלמא בטבילה בברכה, ולא הכריע ביניהן.

ב. הבן-איש-חי ([שנה ב] פ' מטות אות יא) כתב כן לעניין חביות גדולות של חרס מצופה, שלפני-כן באות ח כתב שנוהגין שלא לטובלן כלל, ורק שיש מחמירין להטבילן, ועל זה כתב בשם השולחן גבוה (או"ח סי' תנא ס"ק ז, ויו"ד סי' קכ ס"ק יא, שהוא גם מקור הדרכי תשובה סי' קכ ס"ק קיב שציין שם) שכיוון שקשה להטבילן לפי גודלם, יתנם לנכרי במתנה ויחזור וישאילנו ממנו.

ג. גם בשו"ת זכר שמחה (סי' קה) שצויין שם, מדבר בכלי חרס מצופים, ואין להתעלם מכך שבתחילת התשובה מביא עוד ראיות לסברא שפטורים מטבילה.

ד. רק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' קכו אות ב) פסק כן בנוגע לכלים חשמליים, על-פי הדרכי תשובה הנ"ל בשם שולחן גבוה הנ"ל, וללא דיון בנושא.

על-כן, קרוב לומר שהנטייה להקל בזה נובעת מצירוף הסברא שכתב בשו"ת חלקת יעקב (במהדורה הישנה ח"א סי' קכו, ובמהדורה החדשה יו"ד סי' מא, אות ג) שכלים חשמליים ששימושם כשהם מחוברים לשקע שבקיר, פטורים מטבילת כלים. אבל רבים וגדולים כבר דחו סברא זאת לגמרי (כמובא בס' טבילת כלים פי"א הערה מו. וראה שם, שגם לדעתו – זהו רק במזלג חשמלי שאינו ראוי לשימוש כלשהו מחוץ לתקע, אבל לא בקדירות וכו').

לכן על משמרתי אעמודה, שלא ניתן לסמוך על זה (ואגב, גם בשו"ת חלקת יעקב הנ"ל אות ב, שלל את הנתינה לגוי בכלי חשמל מהטעם שבפוסקים שהבאתי בתחילת דבריי!), והסכים עמי מו"ר הרה"ג ר' לוי יצחק הלפרין שליט"א.

עוד בקשר לגיל הדלקת נש"ק

בקשר לדיון בנושא 'הגיל להדלקת נש"ק' (גיליון תתס"ה עמ' 15), ציינו לנו עוד שיחה (מהקלטה, אך בלתי מוגהת) בנושא, מפורים קטן ה'תשמ"ו ס"ה (התוועדויות ח"ב עמ' 608):

"התחלת גיל החינוך – ברוב העניינים – הוא בערך בגיל חמש או שש, אם כי "שיעור החינוך במצוות-עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו" (כמ"ש אדמו"ר הזקן בהלכות שבת (סי' שמג ס"ב)), שלכן, התחלת החינוך בנוגע להדלקת נרות שבת, לדוגמא, היא כמה שנים לפני-זה – כאשר הבת מבחינה בחילוק שבין חדר מואר לחדר חשוך (שיכולים להיכשל בעץ או באבן (שו"ע אדה"ז ר"ס רסג)), שאז מבינה את הערך דהדלקת הנר, שעל-ידי-זה ניתוסף אור בחדר, וכיוצא-בזה בכל דבר לפי ענייניו" עכ"ל.

והנה עצם ההבחנה באור וההנאה ממנו מתחילה מגיל רך ביותר, כאמור גם בשיחת שבת תשובה תשל"ה שהובאה שם, וכנראה הכוונה כאן להבחנה והבנה ברורים וטובים יותר. ועדיין זה לכאורה הרבה לפני גיל שלוש. וע"ע.

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בקריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום' לשבת זו יש לזכור לקרוא את שתי ההפטרות – של פרשת 'שמיני' ('ויוסף עוד דוד... איש לביתו') ושל פרשת פרה ('ויהי דבר ה''), כמנהגנו. והנוהגים כמנהג רבותינו נשיאינו יקראו את הפטרת 'שמיני' בעש"ק אחה"צ, ובש"ק לפני תפילת שחרית, לאחר קריאת ה'שביעי' שוב, יקראו את ההפטרה דפרשת 'פרה'.

שבת-קודש, פרשת שמיני / פרה
כ' באדר-ב'

רצוי להכין קודם התפילה את ספר-התורה המיועד לקריאת פרשת פרה (המהודר ביותר שבבית-הכנסת¹), כדי למנוע טירחא דציבורא².

מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד אחר הקריאה בו)³, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת 'פרה', בפרשת חוקת: "וידבר... תטמא עד הערב" (במדבר יט,א-כב).

אם יש רק ספר-תורה אחד – אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים לפרשת פרה, ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר המפטיר. את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

הפטרה: "ויהי דבר ה'... אני ה' דיברתי ועשיתי" (יחזקאל לו,טז-לו)⁴.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת – קורא אחריה הפטרת פרשת פרה, ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה⁵.

אומרים 'אב הרחמים'⁶.

ה'גזירה' על 'משקה'

בהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשכ"ג, בקשר לפסוק "יין ושכר אל תשת", השמיע הרבי שיחה בקשר להגבלות על שתיית 'משקה'⁷. בין השאר אמר שלא יעשו עליו 'קידוש', וגם כשעושים קידוש על יין, שישתו רק 'רוב כוס' ולא (כבד' כוסות דפסח) את כולה, ובנוגע לשמחה, אפילו שמחת חתן, וכן בסתם התוועדות חסידית, אפשר לומר לא יותר מאשר ג' פעמים 'לחיים', ושזה יהיה רק על כוסיות קטנות, באופן שכל ג' הפעמים יחד יכללו לא יותר מאשר 'רוב רביעית מצומצם'. כל זה בקשר לאלה שקודם גיל ארבעים (ובפרט לבחורים שהם עדיין קודם הנישואין, שבקשר אליהם יש טעמים נוספים מדוע עליהם להימנע משתיית 'משקה'), וגם אלו שלאחר ארבעים, שאז "משתי מעליא"⁸, עליהם למעט בזה, וצריכה להיות אצלם השתייה מיינה של תורה, שהיא פנימיות התורה.

"כל האמור לעיל הוא בנוגע לכל ימי השנה, הן בחול, הן בשבת והן ביום-טוב, וכן בנוגע לכל המקומות. רק בנוגע ליום אחד בשנה – פורים⁹ – איני רוצה להתערב"...

במקום אחר¹⁰, נדפסו שתי תשובות בעניין:

בעניין ה'היתר' שנטען כאילו ל'משפיע' מותר לשתות יותר מכפי ה'גזירה': מפיתוי היצר, כמובן, ובמילא – אין העצה לשמוע לפיתוי (שעל-ידי-זה יתגבר עוד יותר, ובמכל-שכן שלא יניח להתוועד באיזה פיתוי אחר, או גם בלא פיתוי), אלא הפכו.

ובמענה נוסף בעניין זה (הלשון אינו מדוייק): נבהלתי לשמוע, ובצנעה – גרוע מבפרהסיא.

* קובץ תורני:

הוראה לכל "כולל אברכים": להוציא לאור קובץ חידושי-תורה [לפחות] פעמיים בשנה: לפני פסח, ולפני ראש-השנה¹¹.

____________________________

1)    עיין בשו"ע הב"י סי' תרפ"ה ס"ז ונו"כ. משמעות לשון אדה"ז סי' רפב סט"ז היא, שרק פ' זכור היא מן התורה, ומאידך ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 466 (מוגה) מביא הרבי (רק) משו"ע הב"י הנ"ל (בשם י"א) ומקורותיו, שגם פ' פרה היא מן התורה, ועיי"ש בהערות.

2)    לוח 'דבר בעתו'.

3)    שערי-אפרים שער י' סי"ב. וראה בזה בגיליון תשס"א ב'לוח השבוע' הע' 14.

4)    לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים עמ' 33. בהפטרת ש"פ פרה תשח"י אמר הרבי "בהקדשי בכם לעיניכם" [כנוסח הדפוסים, וכן הוא בחומש 'תורה תמימה' בפנים] וגם "לעיניהם" כדעת המנחת-שי [שהובאה שם בהערה. וכן הנוסח אצל קורן, ברויאר ואיש מצליח] (מיומנו של אחד הת', מקדש מלך ח"ד עמ' תקג).

5)    לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

6)    לוח כולל-חב"ד. וראה קצות השלחן סי' פג בבדי השלחן סוס"ק יג.

7)    תוכן העניין בקצרה – ע"פ תורת מנחם חלק לו עמ' 351, וש"נ למקורות רבים נוספים. ראה במדור 'ניצוצי רבי' ב'התקשרות' גיליונות יא-יב שליקט מקורות רבים בנושא זה. ומהם: סה"ש: תרפ"ב עמ' 28 וש"נ. תרצ"א עמ' 184. ליקוטי-שיחות כרך לא עמ' 180. אג"ק, לפי הכרכים: ז עמ' נח. טז עמ' פב. כא עמ' שפד. כב עמ' קי. שנט. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסו. שיחות-קודש: תשכ"ז עמ' 132. תשכ"ח עמ' 169. 207. התוועדויות: תשמ"ה ח"ב עמ' 741. תש"נ ח"ב עמ' 372. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנו. רסד. 'ימי מלך' ח"ג עמ' 954.

8)    שבת קנב,א.

9)    ראה ע"ז בהרחבה במדור 'ניצוצי רבי' ב'התקשרות', גיליון תק"ב - פורים תשס"ד.

10)  'תשורה' לנישואין מוזיקנט-וולף, כפר-חב"ד, ל"ג בעומר תשס"ב, עמ' 52.

11)  'יחידות' להרה"ח ר' ישעיהו שי' הרצל [כיום - רב העיר נצרת-עילית], חורף תשל"ג. שיחות-קודש תשל"ו ח"ב עמ' 694, ובכ"מ. ובס' 'בצל החכמה' עמ' 256 (לכולל סדיגורא): "להשתדל להגיע... לכל הפחות אחת לב' או לג' חודשים".

בקבצי 'התמים' שי"ל בווארשא בשנים תרצ"ה-תרח"ץ, היו 'שערי תורה' ו'שערי חסידות' במדורים נפרדים. אולם בקבצים שיצאו לאור בבית חיינו לאחר הנשיאות (כמו: פלפול התלמידים, דברי תורה, כינוס תורה, יגדיל תורה; להוציא קבצי 'הערות התמימים ואנ"ש' שבהם היתה הפרדה בין הנושאים. ואולי בהם ההפרדה היא מחוייבת המציאות), היתה ההוראה שלא להפריד בין נגלה וחסידות, אלא לסדרם יחד לפי סדר אותיות הא"ב של הנושאים הנדונים, כי "תורה אחת היא" (מפי המשפיע הרה"ח ר' דוד שי' רסקין, מעורכי 'פלפול התלמידים'. וי"א שהרבי אמר שרצונו לפעול שמי שמחפש שם נגלה ימצא חסידות, ולהיפך). וחבל שהדבר אינו ידוע בין הישיבות וה'כוללים' שלנו, ורבים מהקבצים, ובפרט בארה"ק, עודם נדפסים במתכונת של 'שערים', נגלה לחוד וחסידות לחוד.