מדוע לא נכונה טענת בעלי ה'מרה שחורה'? * המעלה במנהג על דבר מפורש, ומעלת שמחת פורים קטן שלא ניתנה להיכתב אלא ברמז * ההבדל בין השמחה בראש-השנה לשמחה בשמחת-תורה, ובין השמחה התמידית בעבודת ה' להתגלותה דווקא בפורים קטן * בזמננו במיוחד יש להרבות באור ושמחה, הפורצת גדר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כאשר נמצאים בפורים ושושן-פורים קטן – צריכים להשתדל שכל ענייני העבודה הקשורים עם ימים אלו יהיה באופן של שטורעם ורעש כו', ועל-ידי זה – הנה בבוא פורים ושושן-פורים גדול, יהיו כל ענייני הפורים באופן נעלה ביותר, עד לעילוי שבאין-ערוך לגמרי.
ויהי-רצון שמימי פורים ושושן-פורים קטן "זאָל מען אַריינטאַנצן" [=ניכנס בריקוד] לפורים ושושן-פורים גדול. ו"מיסמך גאולה לגאולה"1 – מגאולת פורים לגאולת פסח, כולל – הגאולה האמיתית והשלימה, שתהיה "כימי צאתך מארץ מצרים"2, במהרה בימינו ממש, על-ידי משיח צדקנו.
ב. בהמשך למדובר לעיל שכל ענייני פורים ושושן-פורים קטן צריכים להיות מתוך שטורעם ורעש כו' – צריכים גם להבהיר ולשלול את טענתם של בעלי מרה-שחורה בעניין זה:
ישנו סימן בשולחן-ערוך – טוענים הם – שבו מדובר אודות פרטי דיני י"ד וט"ו באדר ראשון (בסוף חלק אורח חיים3), ולא זו בלבד שלא מצינו דין מפורש שצריך להיות שטורעם מיוחד בפורים ושושן-פורים קטן, אלא אדרבה כו', כמבואר שם.
[אין צורך להזכיר את פרטי העניינים שבזה, מכיוון שהדבר מפורש בשולחן-ערוך, וכל הרוצה יכול לעיין בפנים. ובפרט כאשר מדובר אודות טענתם של בעלי "מרה-שחורה" – אינני צריך לפרט ולבאר את כל פרטי טענתם!].
ומכיוון שמדובר אודות הלכה בשולחן-ערוך – הלכה הכתובה בלשון ברורה שאינה משתמעת לתרי אפי – הרי פירוש הדברים הוא כפשוטו!
ואם כן, טוענים הם, מה מקום לשמחה באופן של שטורעם ורעש כו' – בפורים ושושן-פורים קטן?!
והביאור בזה – בפשטות:
גם כאשר מדובר אודות הלכה פסוקה (לא רק שקלא וטריא שבתורה, באופן ד"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"4, כי אם הלכה למעשה) – הנה לפעמים ישנם כמה וכמה פרטים בדבר, ובמקרה כזה – הכלל הוא שיש להתנהג על-פי מסקנת העניין.
ועל דרך זה בענייננו: לאחרי כל פרטי הדינים וחילוקי המנהגים בנוגע לפורים ושושן-פורים קטן, מסיק הרמ"א וחותם ומסיים: "וטוב לב משתה תמיד"5.
ג. אמנם, עדיין צריך להבין:
אמנם מסקנת השולחן-ערוך היא "טוב לב משתה תמיד", אבל בכל זאת, מדוע לא נתבאר עניין זה (שיש להרבות במשתה ושמחה בפורים קטן) בפירוש בשולחן-ערוך, כי אם ברמז בלבד?!
כאשר מדובר אודות חב"ד'ניק – הנה מכיוון שרוצה להבין כל דבר בחכמה, בינה ודעת שבנפשו, שואל הוא: מהי בכל זאת ההסברה שבדבר?
בנוגע לפועל – הנהגתו היא באופן של הקדמת נעשה לנשמע, היינו, שמקיים בפועל ממש את מסקנת השולחן-ערוך "וטוב לב משתה תמיד", ולכן שמח בשמחה גדולה ברעש וב'שטורעם' כו' גם בפורים ושושן-פורים קטן, אבל ביחד עם זה, יודע הוא שעליו להשתדל שעניין זה יחדור גם בשכלו (חב"ד שבנפשו), באופן של הבנה והשגה.
וזהו החילוק בין חב"ד'ניק לאחד שאינו חב"ד'ניק: זה שאינו חב"ד'ניק – מסתפק במעשה בפועל ("נעשה") ואינו להוט כל כך להבין כל דבר בשכלו; אבל החב"ד'ניק – יודע שההתחלה היא אמנם ב"נעשה", אבל אחר-כך צריך להיות גם עניין "נשמע", הבנה והשגה.
הנה הביאור בזה – מובן על-פי דבריו של אדמו"ר הזקן:
בדרושי סוכות6 מבאר אדמו"ר הזקן את עניין ה"הקפות", שלמרות ש"אינו אלא מנהג", הרי אדרבה – עניין זה מורה על גודל מעלתו, שלכן לא ניתן להיכתב אפילו בתורה שבעל-פה.
וכמבואר שם שזהו על דרך העילוי בניסוך המים לגבי ניסוך היין, שלמרות שניסוך היין מפורש בתורה שבכתב וניסוך המים הוא רק בתורה שבעל-פה, והרי דבר שהוא מן התורה ספיקו לחומרא, מה-שאין-כן ספיקא דרבנן לקולא7 [וזאת – למרות שחמורים דברי סופרים כו' וחביבים דברי סופרים כו'8], מכל מקום, ניסוך המים נעלה יותר מניסוך היין, ומה שאינו מפורש בתורה שבכתב – הרי אדרבה, היא הנותנת: מפני גודל מעלתו לא ניתן להיכתב בתורה שבכתב, ולמעלה מזה – עניין ה"הקפות", שלא ניתן להיכתב אפילו בתורה שבעל-פה.
[ויש לומר, שמנהג ה"הקפות" היה בכל הדורות, החל מזמנו של משה רבינו, וכפי שאומרים בפיוט "אגיל ואשמח כו'" – "משה שמח בשמחת תורה", שהכוונה בזה – בפשטות – ש"משה שמח בשמחת תורה" באותו אופן שבו שמחים בימינו אלו – "להקיף . . הקפות עם הספרים סביב התיבה", שלכן מביאים ראיה מעין זה בנוגע לשמחה שלנו, ואפילו בלאו-הכי – לא מסתבר לומר שבדור מסויים החליט מישהו להנהיג מנהג חדש של עריכת "הקפות" ב(שמיני-עצרת ו)שמחת-תורה – מדוע ילכו כולם בעקבותיו לחדש מנהג חדש, "מה יום מיומיים"?! – בשלמא בנוגע לעירובין ונטילת ידיים שתיקן שלמה המלך9, הרי זה מפני שמקודם לכן לא היה צורך בעניין זה, ועל דרך זה בענייני גזירות וסייגים שניתקנו בזמן מסויים – מכיוון שמקודם לכן לא היה מקום לחשש זה. מה-שאין-כן בנוגע למנהג "הקפות" – הרי אין כל סיבה שבתקופה מסויימת יחדשו מנהג זה. אלא ודאי היה מנהג זה גם בזמנו של משה רבינו.
אלא שגם בזמנו של משה רבינו היה זה בגדר של "מנהג", ולא בגדר של דין והלכה. ועל-דרך שמצינו שמשה רבינו תיקן שיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת כדי שלא ילכו שלושה ימים בלא תורה10, שעניין זה לא נכתב בתורה מכיוון שנקבע בתור "תקנה". ומזה מובן גם בנוגע לעניין של מנהג].
ועל-פי זה יש לומר בנוגע לענייננו (משתה ושמחה בפורים ושושן-פורים קטן): מה שלא מצינו מנהג זה בפירוש אפילו בשולחן-ערוך, ודלא כמנהג ההקפות המפורש (על-כל-פנים) בשולחן-ערוך11 – הרי זה מורה שמנהג זה נעלה כל כך עד שלא ניתן להיכתב בפירוש (כי אם ברמז) אפילו בשולחן-ערוך.
ד. ויש להוסיף ביאור בזה – ובהקדים:
בנוגע למה שכתב הרמ"א בסיום חלק אורח-חיים בשולחן-ערוך "טוב לב משתה תמיד" – איתא באחרונים12: "בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה, שני תמידין כסדרן הוא, פתח בריש הגהותיו שיוויתי ה' לנגדי תמיד, וחתם וטוב לב משתה תמיד וכו'".
כלומר: חלק "אורח חיים" שבשולחן-ערוך עניינו – כשמו – לבאר את "אורח החיים" של יהודי במשך כל ימי חייו. ולכן, בהתחלת וסיום חלק זה מרמז לב' תמידין, "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", "תמיד" אחד בבוקר, בהתחלת "אורח חיים": "שויתי ה' לנגדי תמיד", ו"תמיד" אחד בין הערביים, בסיום אורח חיים "טוב לב משתה תמיד".
אמנם, עדיין צריך להבין:
הלשון "טוב לב משתה תמיד" הוא לשון הכתוב13, ואם כן, הרי חיוב זה הוא במשך כל השנה כולה, ואם כן, מדוע מביאו הרמ"א בהלכות פורים קטן, שמזה מובן שכוונתו להדגיש חיוב בנוגע לפורים קטן – לכאורה, מקומו בהתחלת השולחן-ערוך, בהתאם לסדר ההלכות בשולחן-ערוך, שלכל לראש באות ההלכות השייכות מידי יום ביומו, הלכות נטילת ידיים, הלכות ברכות השחר, וכיוצא בזה, ולאחרי זה באות הלכות שבת, ימים טובים וכו', עד להלכות מגילה, ובסופן – ההלכות השייכות לפורים קטן (מכיוון ש"תדיר ואינו תדיר תדיר קודם"14). ועל-פי זה – מכיוון שעניין "טוב לב משתה תמיד" הוא עניין תמידי, בכל יום ויום, הרי מקומו – בהתחלת "אורח חיים", ולא בסופו, בהלכות פורים קטן?
ויש לומר הביאור בזה – שעניין "טוב לב משתה תמיד" צריך להיות בכל ימות השנה, "תמיד", אלא שעיקר ההדגשה בעניין זה היא – בפורים קטן, כדלקמן. כלומר: כללות עבודת האדם בכל יום ויום (התחלת השולחן-ערוך) צריכה להיות בשמחה וטוב לבב, ואין כל חידוש בדבר – שהרי מקרא מלא דבר הכתוב15 "עבדו את ה' בשמחה", היינו, שבכל רגע ורגע במשך כל השנה כולה צריך יהודי לעבוד את קונו מתוך שמחה וטוב לבב. אמנם, החידוש שבדברי הרמ"א ("טוב לב משתה תמיד") בסוף "אורח חיים" הוא – בנוגע לגילוי הדבר בהדגשה מיוחדת, היינו, שעניין זה, שישנו אמנם בכל השנה כולה, מתגלה ביתר הדגשה בסוף "אורח חיים" (בפורים קטן, כדלקמן).
ה. והביאור בזה – יובן גם הוא מעניין הקשור עם שמחת-תורה. ובהקדים:
שמחת-תורה הוא סיום מועדי חודש תשרי – חודש שהוא "מרובה במועדות"16, שהתחלתו בראש-השנה, וסיומו בשמחת-תורה.
ומבואר בדרושי חסידות (החל מדרושי אדמו"ר הזקן17, וכן בדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה) שעבודת ראש-השנה היא באופן של "גילו ברעדה"18, היינו, שהשמחה היא מכוסה ונסתרת כו', ובחג הסוכות שמיני-עצרת ושמחת-תורה, "זמן שמחתנו", באה שמחה זו (שהיתה בראש-השנה באופן של כיסוי) לידי גילוי.
כלומר: גם העבודה של ראש-השנה היא מתוך שמחה, ואדרבה: אם קיום כל המצוות צריך להיות בשמחה, הרי על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר אודות העבודה ד"תמליכוני עליכם"19, שהיא שורש ומקור כל ענייני העבודה, כמאמר20 קבלו מלכותי ואחר-כך אגזור עליכם גזירות – בוודאי שעבודה זו היא מתוך שמחה. אלא שמחה זו היא מכוסה בעניין היראה, והגילוי שלה – בשמחת-תורה, סיום כל המועדים.
והנה, "תשרי" אותיות "רשית"21, היינו, שמחודש תשרי לומדים בנוגע לכל השנה כולה, שכשם שבחודש תשרי מתגלה עניין השמחה שישנה בהתחלת החודש (בראש-השנה) – בסיום החודש (בשמחת-תורה), כמו-כן מובן בנוגע לכל השנה כולה, שעניין השמחה שישנה בעבודת כל ימי השנה (התחלת השולחן-ערוך), מתגלה בסיום השולחן-ערוך:
בהתחלת "אורח חיים" כותב הרמ"א: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה כו', כשישים אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כו', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך כו', ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה".
והנה, דעת לנבון נקל שהתבוננות זו מביאה לידי רגש נוסף (מלבד רגש היראה כו') – רגש של שמחה ואושר, כפי שמבין אפילו ילד קטן שאי-אפשר לתאר עניין של שמחה ואושר יותר גדול מזה שמלך מלכי המלכים הקב"ה בא לחדרו ועומד על-יד מיטתו (עוד קודם שנוטל ידיו)! אלא מאי – רגש השמחה מכוסה ונסתר במעמד זה, מכיוון שהרגש הגלוי הוא – עניין היראה.
ואם כן, הרי זה על דרך ובדוגמת עניין ראש-השנה, שעבודת היום היא – "תמליכוני עליכם", שעניין זה פועל רגש של יראה וביטול, כך שהשמחה והאושר הגדול על שזוכה שהמלך מקבל את הכתרתו – מכוסה ונסתרת היא, מכיוון שבגלוי נמצא הוא ברגש של יראה וביטול.
מתי מתגלה, אפוא, עניין השמחה באופן גלוי ובהדגשה? – הנה ביום השבת, למרות שמקדשים על היין בערב ובבוקר [ועד שיש נוהגים לשתות יין גם בסעודה שלישית], ויין עניינו שמחה, ובפרט על-פי מה שכתוב בספרי "וביום שמחתכם אלו השבתות", מכל מקום, עניין השבת בהלכה (שולחן-ערוך) הוא – תענוג, ולא שמחה22;
בימים טובים, שבהם ישנו ציווי מן התורה "ושמחת בחגיך"23 – הרי השמחה היא במדידה והגבלה, כפסק-דין השולחן-ערוך24: "חייבים בית-דין להעמיד שוטרים ברגלים כו'" כדי לשמור ולהזהיר שהשמחה תהיה במדידה והגבלה;
ואפילו בימי הפורים, שבהם ישנו חיוב על-פי שולחן-ערוך "לבסומי כו' עד שלא ידע"25 – הנה, מכיוון שיש כמה וכמה מצוות מיוחדות שצריכים לקיים בימי הפורים, מקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, אמירת "ועל הניסים" וכו', הרי מובן, שאי-אפשר לקיים את עניין ה"משתה ושמחה" במשך כל היום כולו.
אמנם, בפורים קטן, שבו אין החיוב של מקרא מגילה, אמירת ועל הניסים וכו' – הרי אין כל סיבה שלא יוכל לקיים את עניין "משתה ושמחה" (שזוהי העבודה המיוחדת לימי הפורים) בכל רגע פנוי במשך כל היום כולו (ובוודאי יש לו זמן פנוי יותר מאשר בפורים גדול). – ונמצא, שעניין "(טוב לב) משתה תמיד" כפשוטו מתגלה בפורים קטן!
ובזה גופא – ישנו עילוי בשושן-פורים לגבי פורים: מכיוון שבשושן-פורים אין הדינים המיוחדים של ימי הפורים – יש זמן פנוי יותר לעניין השמחה מאשר בפורים עצמו. ומזה מובן שכן הוא בנוגע לפורים קטן, שבשושן-פורים קטן ישנו עילוי בעניין השמחה לגבי פורים קטן, וכל זה – מלבד הכלל של "מעלין בקודש"26 בכל ענייני קדושה.
ו. ויש להוסיף – שעניין זה מודגש ביותר בימינו אלו, דרא דעקבתא דמשיחא:
דובר כמה פעמים שכאשר רואים שישנה הוספה בעניינים בלתי רצויים – צריכים להוסיף יותר בענייני טוב וקדושה. ועל דרך "בקעה מצא וגדר בה גדר"27.
ועל-פי זה, כאשר נמצאים בחושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא, כאשר "החושך יכסה ארץ גו'"28, "מלכויות מתגרות זו בזו"29 – הרי בוודאי שצריכים להוסיף בכל ענייני קדושה, ובמכל-שכן וקל-וחומר: אם מצב של "בקעה" בלבד מעורר את הצורך ד"גדר בה גדר", הרי על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות עניין גרוע יותר – חושך כפול ומכופל.
ולכן, במצב כזה יש צורך להוסיף בכל ענייני טוב וקדושה, מתוך שמחה של מצווה. ואם יש ספק בנוגע לדבר מסויים אם הוא עניין של קדושה – הרי מכיוון ש"שני התמידין" ["שיוויתי ה' לנגדי תמיד" ו"טוב לב משתה תמיד"] קשורים זה בזה, מובן, שלכל לראש יש להוסיף בעניין השמחה. ובפרט שמכיוון ש"שמחה פורץ גדר" – הרי על-ידי זה גופא יפעל שיהיה זה דבר של קדושה, הקשור עם "שיוויתי ה' לנגדי תמיד".
(קטעים משיחת שבת פרשת תשא, שושן-פורים קטן ה'תשד"מ; התוועדויות ה'תשד"מ כרך ב' עמ' 1081-1087 – בלתי מוגה)
__________________________
1) מגילה ו, סע"ב.
2) מיכה ז, טו.
3) סתרצ"ז.
4) עירובין יג, ב.
5) ראה גם ט"ז ושערי תשובה שם בפירוש דברי הרמ"א.
6) לקו"ת סוכות פ, סע"ג.
7) ביצה ג, ב.
8) שהש"ר (עה"פ א, ב) ב. וראה סנהדרין פח, ב. ובכ"מ.
9) ראה שבת יד, ב. עירובין כא, ב. ועיין רמב"ם הל' עירובין פ"א סה"ב ואילך.
10) ראה ב"ק פב, א. רמב"ם הל' תפילה רפי"ב.
11) רמ"א או"ח סתרס"ט.
12) שערי תשובה סוף חאו"ח. וראה נמוקי או"ח (להרה"צ וכו' ממונקאטש) סתרצ"ז ס"ב.
13) משלי טו, טו.
14) ברכות נא, סע"ב. ובכ"מ.
15) תהלים ק, ב.
16) ב"י לטור או"ח סתצ"ב (ד"ה ומ"ש). שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ב ס"ב.
17) לקו"ת נצבים מז, א ואילך.
18) תהלים ב, יא.
19) ר"ה טז, א. לד, ב.
20) ראה מכילתא ויל"ש עה"פ יתרו כ, ג. פרש"י עה"פ אחרי יח, ב.
21) בעה"ט עה"פ עקב יא, יב.
22) ראה לקו"ש חט"ז עמ' 225. וש"נ.
23) ראה טז, ד.
24) או"ח סו"ס תקכט.
25) שו"ע או"ח סתרצ"ה ס"ב.
26) ברכות כח, א. וש"נ. וראה זח"ג קסב, ב.
27) עירובין ו, א. וש"נ.
28) ישעי' ס, ב.
29) מדרש לקח טוב עה"פ לך יד, א. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
