מדורים נוספים
	שיחת השבוע גליון 1247 - כל המדורים ברצף
	יום שפרץ את הדרך
	יש חדש
	שלושה שריגים בכל יהודי
	יוסף
	עצה ותושייה
	צמו בשמחה
	חיבור הקטבים
	תניא אותיות 'איתן'
	נכנסים לכלא בפטרבורג
	שניים שאומרים קדיש

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1247, ערב שבת-קודש פרשת וישב, י"ט בכסלו ה'תשע"א (26.11.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

יום שפרץ את הדרך

בחג-הגאולה י"ט בכסלו ניתן משמים 'אור ירוק' להפצת החסידות, ומאז היא הולכת ומתפשטת ומחיה את נפשות עם-ישראל

רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, סיפר לאחר שחרורו ממאסרו כי בהיותו בכלא נתגלו אליו רבו המגיד ממזריטש ועמו הבעל-שם-טוב. הוא שאל אותם מדוע נתחייב בעונש המאסר ומה רוצים ממנו. ענו לו מייסדי החסידות, שהתעורר עליו קטרוג חמור למעלה, על שהוא מפיץ ומגלה את מעיינות החסידות הכמוסים. שאל אותם אם לחדול מהפצת החסידות. השיבו לו: מכיוון שהתחלת, אל תפסיק, ואדרבה, הפץ עוד.

הדו-שיח הזה אינו מובן כל-כך. הלוא מי שהחלו בגילוי החסידות היו הבעש"ט והמגיד ממזריטש דווקא. הם כבר סללו את הדרך, גילו את החסידות ושברו את כל הקטרוגים וההתנגדויות. מדוע אפוא הם אומרים לרבי שניאור-זלמן שהתעורר עליו קטרוג על הפצת החסידות?

לשחוק את היהלום

יתרה מזו: ידוע שרבי פינחס מקוריץ, תלמידו של הבעש"ט, סבר שיש ללמד את פנימיות התורה לראויים בלבד. פעם אחת ראה דף נייר מתגולל במקום לא-מכובד, וכשהרים את הדף ראה שכתובים בו דברי חסידות עמוקים שאמר המגיד ממזריטש. הוא הרהר בליבו שזו תוצאה של אי-זהירות בדברי החסידות, וההרהור שלו עורר קטרוג בעולמות העליונים על המגיד ממזריטש.

רבי שניאור-זלמן מלאדי, שהיה אז צעיר תלמידיו של המגיד, הרגיש בכך, ואמר לרבי פינחס משל: בן מלך חלה והרופאים נִלאו מלמצוא מזור למחלתו. יום אחד בא רופא גדול במיוחד ואמר שיש בעולם יהלום נדיר ויקר מאוד, אשר האבקה שלו יכולה לרפא את בן המלך. מיד החלו הכול לחפש את היהלום, ונמצא שהיהלום הזה משובץ ב...כתר המלך, והוא כל יופיו והדרו של הכתר.

החלו השרים להתווכח אם כדאי להשחית את כתר המלך. החליטו להביא את הדבר לפני המלך. אמר המלך: "אכן הכתר יקר לי ביותר והוא כל כבוד המלכות והדרה, אך מה בצע לי בכל מלכותי אם בני לא יחיה. טלו אפוא את הכתר, טחנו את היהלום והשקו את הבן. ואף שיודע אני כי רוב היהלום יישפך ארצה, בכל-זאת כדאי הדבר, כי אולי טיפה אחת תיכנס לפיו ותציל את חייו".

סיים רבי שניאור-זלמן: בן המלך, בנמשל, הלוא הוא עם-ישראל. בדורות האחרונים העם היהודי עובר תמורות קשות וניצב לפני אתגרים שטרם היו כמותם. החסידות היא תרופת-הפלא, היא האבן היקרה של כתר המלך, שבכוחה להציל את העם. ועל כך אומר המלך, מלכו של עולם, שכדאי לשחוק את האבן היקרה ולשפוך סביב, למען הסיכוי שאולי טיפה אחת תיכנס ותציל את עם-ישראל.

עוד צעד קדימה

נמצא אפוא שכבר בימי המגיד ממזריטש נתבטל הקטרוג והוכרע שכדאי להפיץ את החסידות. מדוע אפוא התעורר מחדש קטרוג על רבי שניאור-זלמן?

אלא שבעל התניא הלך עוד צעד קדימה. הוא לא הסתפק בגילוי תמציתי ונקודתי של רעיונות החסידות, כפי שהדברים מופיעים בתורתם של הבעש"ט והמגיד ממזריטש. הוא הסביר את ענייני החסידות בדרך שמאפשרת לכל אדם להבינם. על כך התעורר קטרוג מחודש, וי"ט בכסלו הוא היום שבו נתבטל הקטרוג ודרכו של בעל התניא קיבלה 'אור ירוק' משמים.

ואכן, אפשר לראות בבהירות כי מאמרי החסידות של רבי שניאור-זלמן השתנו שינוי מהותי בעקבות המאסר. קודם המאסר היו מאמריו קצרים יחסית, ואילו לאחר השחרור החל לומר מאמרים ארוכים ומוסברים, ובכך פתח עוד ועוד את שעריה של פנימיות התורה לכל מבקש ה'. חג-הגאולה י"ט בכסלו הוא אפוא יום הפריצה של תורת החסידות, שהולכת ומתפשטת עד שתביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

  יש חדש

ממשיכים בהתוועדויות

בשבת הזאת, כ' בכסלו, יתקיימו בכל בתי-כנסת חב"ד ההתוועדויות לרגל חג-הגאולה. כידוע, השחרור השלם של בעל התניא מהמאסר היה ביום כ' בכסלו, ועל-כן גם הוא נחוג בשמחה גדולה. במקומות רבים יהיו התוועדויות גדולות במוצאי שבת, בשילוב סעודת מלווה-מלכה.

מאירים בחנוכה

צעירי-חב"ד משלימים את ההיערכות למבצע חנוכה. במבצע יביאו את שמחת החג לכוחות הביטחון, למאושפזים במרכזים רפואיים, לקשישים בבתי-אבות, לריכוזי עולים ואף לבתי-כלא ועוד, ויזַכו את הציבור בהדלקת הנרות. אגף ההוצאה-לאור של צעירי-חב"ד הפיק לקראת חנוכה מערך של עלוני-הסברה מרהיבי-עין, לילדים ולמבוגרים, בעברית וברוסית. העלונים יופצו בימי החנוכה במאות-אלפי עותקים וינחילו לציבור את ערכי החג, מצוותיו ומנהגיו. כמו-כן יוצבו חנוכיות-ענק במרכזי הערים, וכאלף חנוכיות ניידות יותקנו על כלי-רכב.

חנוכה במוזאון גוש קטיף

מוזאון גוש קטיף מקיים פעילות מיוחדת בימי החנוכה, מתוך מתן דגש על הניסים והנפלאות שחווּ מתיישבי גוש קטיף. במוזאון תוצג 'חנוכיית הפצמ"רים' של רס"ן גדעון ריבלין הי"ד, הבנויה מחלקי פצצות מרגמה שנפלו בגוש קטיף, והיא תודלק מדי ערב על-ידי אישי ציבור. המוזאון פתוח מ-9 בבוקר ועד 9 בערב. טל' 02-6255456.

מארז שירי חנוכה

לקראת חנוכה מגישה נועם הפקות מארז של שני תקליטורים המוקדשים לשירי חנוכה - מכור על חנוכה. מגוון שירים ישנים וחדשים, בביצוע מקהלת הילדים צליל וזמר, ושירי הלל של שלמה ברונר וחברים. טל' 02-5374144.

  שלחן שבת

שלושה שריגים בכל יהודי

כאשר סיפר שר המשקים את חלומו ליוסף הוא תיאר זאת במילים: "והנה גפן לפניי, ובגפן שלושה שריגים". חז"ל מגלים שבפסוק הזה טמונים רמזים עמוקים. וכך נאמר במדרש: "גפן אלו ישראל... שלושה שריגים – אלו שלושה רגלים". עוד נאמר שם: "גפן זה העולם, שלושה שריגים זה אברהם יצחק ויעקב".

העובדה שהשריגים רומזים הן לשלושת הרגלים הן לשלושת האבות משקפת את הקשר ביניהם. ואכן, המועדים הם כנגד האבות: פסח כנגד אברהם, כפי שאמר לשרה כשאירח את המלאכים: "לושי ועשי עוגות" (רמז למצות), כי זה היה בפסח; שבועות כנגד יצחק, שכן תקיעות השופר של מתן-התורה היו בשופר מאילו של יצחק; וסוכות כנגד יעקב, כפי שנאמר אצל יעקב: "ולמקנהו עשה סוכות".

חסד וגבורה

חג-הפסח קשור לאברהם שכן מידתו של אברהם היא מידת החסד, וזו המידה שהאירה בחג-הפסח. הקב"ה אמר: "ופסחתי (=חמלתי) עליכם, ולא יהיה בכם נגף", והחג נקרא פסח על שם שהקב"ה "פָּסַח על בתי בני-ישראל במצרים". הרי שפסח קשור במידת החסד, מידתו של אברהם.

חג-השבועות הוא כנגד יצחק, שמידתו מידת הגבורה, ובחג-השבועות ניתנה התורה מפי הגבורה ב"קולות וברקים וקול שופר חזק מאוד", וזה הביא לידי "ויחרד כל העם... וירא העם וינועו (מלשון רתת) ויעמדו מרחוק". הרי שחג-השבועות קשור במידת הגבורה, מידתו של יצחק.

התורה המגוננת

חג-הסוכות הוא כנגד יעקב, שעניינו תורה, ככתוב: "יעקב איש תם יושב אוהלים". התורה קשורה לסוכות, שהרי על התורה נאמר: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך", היינו שהתורה נעשית בבחינת צל שמגונן על האדם, כמו הסוכה. זה הקשר המיוחד שבין חג-הסוכות ליעקב אבינו.

וזו משמעות דברי חז"ל "גפן אלו ישראל", שיש בהם "שלושה שריגים", כי בכל יהודי, שנקרא 'גפן', צריכים להיות שלושת העניינים האלה, שכנגד אברהם, יצחק ויעקב.

הבחנה נכונה

יהודי נדרש לעבוד את ה' בקו החסד, כאברהם, אבל לא דיי במידת החסד כשהיא לעצמה, כי ממידת החסד עצמה יכולה להינתן השפעה גם למי שאינו ראוי לה. לכן נדרש לאזן את מידת החסד במידתו של יצחק, מידת הגבורה, שהיא מבטיחה שהשפעת החסד תופנה לאפיקים הראויים בלבד.

וכאן דרושה הבחנה נכונה, לדעת מתי לנהוג במידת החסד ומתי במידת הגבורה, ושלא להחליף את המידה. ההבחנה הזאת נעשית על-ידי התורה, עניינו של יעקב, שהיא מלשון הוראה (תורה=הוראה), שמלמדת ומורה בכל עניין את הדרך הנכונה. על-ידי התורה האדם יכול לדעת כיצד להתנהג בכל עניין, אם במידת החסד אם במידת הגבורה, וכיצד לשלב בין השתיים. כך משתלבים 'שלושת השריגים' בעבודת עם-ישראל עד הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.

(תורת מנחם כרך ד, עמ' 213)

  מן המעיין

יוסף

תמיד להוסיף

"אלה תולדות יעקב: יוסף" (בראשית לז,ב). אדם מישראל אינו צריך להסתפק במה שכבר השיג, אלא עליו לשאוף לעלות מעלה-מעלה, להיות מוסיף והולך. זהו שנאמר "אלה תולדות יעקב – יוסף", עליו להוסיף לשאוף, להוסיף לעלות.

(רבי מנחם-מנדל מרימנוב)

אור האצילות

מדרגתו של יוסף גבוהה משל שאר השבטים. בכל השבטים האירה הארה בלבד מעולם האצילות, ואילו ביוסף האיר אור האצילות ממש. לכן על יוסף דווקא נאמר "אלה תולדות יעקב יוסף".

(ספר המאמרים תרפ"ט)

להתחדש

"והוא נער" (בראשית לז,ב). יוסף היה תמיד בבחינת 'נער', כמו שנאמר "נער הייתי גם זקנתי" – נער הייתי גם כשזקנתי. האדם צריך להתחדש כל הזמן. לכן נמשלו ישראל ללבנה, המתחדשת בכל פעם.

(רבי אהרן מקרלין)

לדאוג לזולת

"וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור" (בראשית לז,כט). ראובן לא נכח בשעה שמכרו את יוסף מאחר שהיה בשקו ובתעניתו, ולכן היו אחיו יכולים למכור את יוסף, וזה גרם לגלות מצרים שהיא שורש כל הגלויות. ללמדנו שאין לאדם להתעסק אך ורק בשלמות עצמו ולשכוח את הזולת, אלא מחובתו להתעסק תמיד גם עם הזולת, מתוך אהבת-ישראל.

(לקוטי שיחות)

הוא המשביר

"ויוסף הוא השליט... הוא המשביר" (בראשית מב,ו). יוסף לא הלך בדרכם של מנהיגים מסוימים, שעם התמנותם לתפקיד יושבים בראש באפס מעשה ומקיפים את עצמם במחנה של שמשים ומשרתים. יוסף לא נהג כך, אלא "הוא השליט... הוא המשביר".

(רבי משה-לייב מסאסוב)

הפיכת 'אחר' ל'בן'

"יוסף" הוא על שם "יוסף לי בן אחר" (בראשית ל). עבודתו של יוסף היא לקחת את מי שהתרחק מן הדרך הישרה עד שהוא בבחינת 'אחר', ועל-ידי שיוסף מתעסק עמו הוא הופך את ה'אחר' ל'בן'.

(לקוטי שיחות)

שם יהודי

"ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (בראשית מא,מה). פרעה שינה את שמו של יוסף ל'צפנת פענח' כי לא רצה משנה למלך הנושא שם בעל צליל יהודי. אבל יוסף לא קיבל את השם הזה, כמו שכתוב: "ויצא יוסף על ארץ מצרים". הוא הוסיף להיקרא בשמו היהודי, והשם 'צפנת פענח' לא נזכר עוד.

(ילקוט דוד)

לדון לכף זכות

"ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בראשית לז,ב). החיסרון בזה היה שיוסף לא דן אותם לכף זכות.

(הרב שמשון-רפאל הירש)

  אמרת השבוע

עצה ותושייה

אל בעל התניא בא יהודי שהעלילו עליו עלילת שקר, והממונים על התיק היו להוטים להאשימו. יעץ לו הרבי לנסוע ליריד הסוסים ולקנות שם את הסוסים המובחרים ביותר, לרתום אותם למרכבה הטובה ביותר, ולנסוע איתם לעיר פטרבורג. שם עליו לנסוע הלוך ושוב סביב ארמון הצאר, ואם יבקשו ממנו למכור את הסוסים, ישיב שאינו מוכר אותם בעד שום הון שבעולם. עד שיאמרו לו שהצאר מבקש לקנות את הסוסים, ואז ייתן לו אותם ללא תמורה.

כך היה, וכאשר שמע זאת הצאר החל להתעניין בזהותו של היהודי ונודע לו שהוא עומד למשפט. הצאר נוכח שזו עלילה, והורה לזכותו.

אמר על כך בעל התניא, כי למד זאת מהאזהרה למלך ישראל שלא להרבות לו סוסים. מכאן ראיה שמלך יש לו תאווה לסוסים...

  מעשה שהיה

צמו בשמחה

הבשורה הקשה נפלה על ראשי החסידים כרעם ביום בהיר. דבר מאסרו של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך, בעקבות הלשנה כוזבת – נודע חיש-מהר ברחבי המדינה, ובכל מקום שהגיעו אליו הידיעות – אבל גדול לחסידים, צום ובכי.

אלה היו ימי התפשטותה של החסידות ברחבי רוסיה וליטא. בעל התניא, בגדולתו הענקית בנגלה ובנסתר, משך אליו אלפי אברכים צעירים. בכל עיר ועיירה כבר נראו ניצנים של גרעינים חסידיים, שהונהגו על-ידי תלמידיו ומקושריו. גם כתבי התניא, שהחלו לפוץ על פני הארץ, הביאו לידי הכרה גוברת והולכת בבשורה הרוחנית הגדולה שהחסידות נושאת עמה.

עתה, בהיוודע דבר המאסר, למחרת שמחת-תורה תקנ"ט, נבהלו החסידים מאוד. דיי היה בעצם העובדה שהרבי הובל למאסר ב'מרכבה השחורה', השמורה למורדים במלכות, להבין את חומרת המצב ואת הסכנה הממשית לחייו של אדמו"ר הזקן.

גם לקהילת החסידים בעיר סטראדוּב הגיעה הבשורה, אם כי באיחור, בגלל ריחוקה. הדברים גרמו לחסידים שיברון-לב עמוק. אחד מהם, ר' יחזקאל, לא היה יכול לשאת את כאבו. השמועה על אדמו"ר הזקן, המובל במרכבה של נידונים למוות, השפיעה עליו כל-כך עד שנפל מתעלף.

חבריו ניסו לעוררו, אך ייסורי נפשו היו גדולים מיכולתו לשאת אותם. בכל פעם שהחל להתעורר ונזכר מחדש במאסרו של הרבי – התעלף מחדש. כך קרה שוב ושוב, והחברים היו אובדי עצות. רופא שהובהל למקום הודיע כי החסיד שרוי בסכנה ממשית.

לפתע הגה מוחו של אחד החסידים רעיון. הוא החל לקרוא בקול ובשמחה באוזנו של החסיד כי הרבי שוחרר ויצא לחופשי.

העצה הזאת הועילה. האיש התעורר ושב אט-אט לאיתנו. כאשר חזרו אליו כוחותיו, הודיעו לו ידידיו כי למעשה הטעו אותו, כדי להצילו. הם אף הצטדקו, שהלוא מאמינים ובטוחים הם כי כך יהיה בקרוב.

החסיד ר' יחזקאל לא התעלף שוב, אולם קיבל עליו להתענות בכל יום עד שיזכה להתבשר על שחרורו של הרבי. כאשר שמעו חבריו על החלטתו, הסכימו גם הם לקבל עליהם תענית.

הימים עברו והנה הגיע ליל י"ט בכסלו, יום ההילולא של רבי דובער, המגיד ממזריטש, רבו של אדמו"ר הזקן. כמנהג החסידים, ישבו החסידים לאמירת לחיים בצוותא לכבוד ההילולא, אולם ר' יחזקאל נשאר במקומו ולא הצטרף אליהם. הצומות החלישו אותו מאוד, עד שנרדם.

והנה הוא חולם חלום. רבי מנחם-מענדל מוויטבסק, גדול תלמידי המגיד ורב-חבר לאדמו"ר הזקן, אשר עלה לארץ-הקודש ונסתלק לפני יותר מעשר שנים (הסתלקותו הייתה בשנת תקמ"ח), הופיע בחלומו של ר' יחזקאל, ואמר לו:

"מכיוון שבתחילת דרכך כחסיד היית מהקשורים אליי, הנני רוצה לספר לך מהנעשה בעולם העליון.

"הלוא יודע אתה כי זה ליל הילולת רבנו המגיד. על-פי הסדר בעולם העליון, בכל יום הילולא באות כל הנשמות להיכלו של בעל ההילולא, והוא אומר דברי תורה לפני כולן. גם הלילה באו הנשמות, ובהן נשמות הצדיקים הגדולים, להיכל המגיד".

רבי מנחם-מענדל מוויטבסק תיאר בחלום את הסדר שבו ישבו הצדיקים בהיכל, באומרו: "לימינו של המגיד ישב הבעל-שם-טוב, לשמאלו ישב האריז"ל, וכן הלאה. המגיד אמר דברי תורה וחסידות, וכשסיים פרץ בבכי וקרא: 'תלמידי רבי זלמן נמצא בצרה, וכל החסידות בסכנה. אנא מכם, עוררו עליו רחמים'. תיכף נעשה רעש גדול בשמים, ונשמת רבי שמעון בר-יוחאי הופיעה ובאה. רשב"י הושיב מיד בית-דין, ונפסק כי אדמו"ר הזקן יֵצא היום לחופשי".

ר' יחזקאל התעורר בבהלה. החלום הותיר עליו רושם עז והוא זכר כל פרט. בהתרגשות רבה מיהר אל חבריו וסיפר להם את דבר החלום.

החסידים ידעו כי גילוי שכזה מהעולם העליון, לא כל אדם זוכה לו. רק יחידי-סגולה, אשר התקשרותם בצדיק היא בעצם נפשם, זוכים לכך. עתה גדלה מעלת חברם בעיניהם, בהבינם כי לא בכדי זכה לגילוי כזה.

ואכן, חסידי סטרדוב קיבלו את הדברים כפשוטם והאמינו כי החלום שחלם חברם אינו חלום פשוט כלל וכי בוודאי הרבי שוחרר. עם זה החליטו להוסיף להתענות מדי יום ביומו, כפי החלטתם מאז, עד שתגיע הבשורה לאוזניהם גם בדרכי הטבע המקובלות.

אך שמחתם הייתה גדולה, בהבינם כי זכו להתבשר בדרך שמימית מופלאה על שחרורו וגאולתו של הרבי מהמאסר ביום זה. מכיוון שכך, החליטו כי ימשיכו את התעניות מתוך שמחה וחגיגיות, ולא כפי שנהגו עד עתה.

בימים ההם, כשלא היו טלפונים וכלי-תקשורת מהירים, הועברו הידיעות באמצעות שליחים, ולעיתים עבר זמן רב עד שידיעה הגיעה ממקום אחד למשנהו. לכן הבשורה על שחרורו של אדמו"ר הזקן לא הגיעה לקהילת החסידים בסטראדוב אלא כעבור שבוע ימים!

אולם אז נודע כי אכן באותו יום ממש, בי"ט בכסלו, שבו חלם החסיד את החלום, יצא אדמו"ר הזקן לחופשי.

  לומדים גאולה

חיבור הקטבים

הגאולה, במהותה, היא מיזוג ההפכים ושילוב היתרונות שבין קטבים. מצד אחד – "עולם כמנהגו נוהג", ובה בשעה "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". כך גם מבואר שבית-המקדש השלישי ישלב את המעלות שהיו בבית-המקדש הראשון והשני, בדוגמת יעקב אבינו שבו התמזגו המעלות של אברהם ויצחק.

את כוחה זה של הגאולה אפשר לראות גם בתורת החסידות, שמכינה את העולם לקראת הגאולה. עד הופעת החסידות היו בעולם היהודי שתי שיטות שביקשו להוסיף יראת-שמים ולחזק את האמונה – שיטת החקירה ושיטת המוסר. השיטות האלה מייצגות שני קטבים מנוגדים, ולמעשה דרך המוסר צמחה בתגובה על אי-נחת שהסבה שיטת החקירה. השיטות האלה השתנו במרוצת השנים וקיבלו פנים רבות, אך בבסיסן נשארו שתי שיטות מנוגדות, שיש בזו מה שאין בזו.

מוסר וחקירה

שיטת המוסר תוקפת ישירות את הבעיות ואת חוליי הנפש. היא מציגה את הנטיות החומריות ואת המידות הרעות במלוא כיעורן. היא ממחישה לאדם לאן המידות הללו עלולות להוליכו ועד כמה הן מעכבות אותו מלעבוד את ה' באמת. יתרונה של שיטה זו בגישתה הישירה ובתפיסתה את השור בקרניו. אך יש בה גם חיסרון – ההתעסקות המרובה בצד השלילי שבאדם אינה מוסיפה שמחה, ועצם העיסוק בהיבטים האפלים מותיר 'ריח רע' (כשם שסילוק אשפה גורם לאדם לספוג את סירחונה).

לעומתה, שיטת החקירה אינה מתעסקת כלל ב'לכלוך' עצמו. היא מנסה להרים את האדם לפסגות גבוהות של רוחניות, על-ידי העסקתו בעניינים גבוהים ונעלים. החקירה דנה בסוגיות פילוסופיות עמוקות, העוסקות באמונה, בתורה ובמצוות. היא מנסה להביא את האדם אל הבנת גדולת ה', וממילא לידי התרחקות מענייני החומר ומהמידות הרעות.

זה יתרונה של החקירה, אך יש בה גם סיכון לא-מבוטל – היא עלולה להיות רחוקה ומנותקת מההתנהגות היום-יומית. נוסף על כך, העמדת השכל והחקרנות במרכז החיים עלולה להביא לידי חלישות האמונה, קרירות שכלתנית, ואף ספקנות, שכן השכל מעצם מהותו יש בו תמיד צדדים לכאן ולכאן.

החסידות כוללת הכול

במשך הדורות התנהל הוויכוח בין חסידי שיטות המוסר והחקירה. בדורות האחרונים זכינו להתנוצצות מאור הגאולה, בדמות התגלות החסידות, המשלבת בדרך מופלאה את יתרונותיהן של שתי השיטות, והרבה יותר מזה.

החסידות כבשה במהירות את לב העם, שכן בה מתמזגות מעלותיהן של שתי השיטות גם יחד. רבים שואלים: מהי החסידות? האם היא מוסר? חקירה אלוקית? קבלה? האמת היא שהחסידות אינה מוסר, אינה חקירה ואינה קבלה, אם-כי יש בה גם מוסר גם חקירה וגם קבלה. החסידות היא פנימיות התורה (נשמתא דאורייתא), ובתור שכזו, יש בה הכול.

החסידות עולה לשמי-רום, ובו-בזמן גם נוקבת תהומות. היא דנה בסוגיות העמוקות והמופשטות ביותר של אמונה וידיעת הבורא, אך מביאה את הדברים עד ההיבטים הקטנים ביותר של חיי האדם. על-ידי האור שבה היא מסלקת את הרע, בלי להתפלש בו, והיא משתמשת בשכל ובהיגיון בלי לעשותם עיקר. השכל שבחסידות אינו שכל אנושי, אלא שכל אלוקי, רווי אמונה וקדושה.

וכך הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש מגדיר את שלוש השיטות הללו: מוסר – "ביטול החומר"; החקירה – "מעלת הרוחניות"; והחסידות – "הגברת הצורה על החומר... והתכללותם יחד מבלי שיימצא ראש וסוף". זאת תורת החסידות, פנימיות התורה, שהיא הכנה לאור הגאולה.

  פתגם חסידי

תניא אותיות 'איתן'

"רבנו הזקן, במסירות-נפשו בהיותו במאסר, פעל שכל מי שילמד את ספרו התניא – 'תניא' אותיות 'איתן' – יתעורר ה'איתן' שבנשמתו, ויפעל בו התחזקות בעבודת השם יתברך" (ה'צמח-צדק')

  חיים יהודיים

נכנסים לכלא בפטרבורג

ביום שישי בבוקר, י"ט בכסלו, ייכנסו חברי הקהילה היהודית וילדיהם בעיר פטרבורג אל המבצר האימתני פֶּטְרוֹפַּבְלוֹבְסקיה, שבו ישב רבי שניאור-זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. הם יראו את תאי הכלא, שבאחד מהם ישב הרבי, ויחלפו על פני דמויות השעווה של האישים ההיסטוריים שישבו בכלא, ובהם רבי שניאור-זלמן. שם, במעמקי הכלא, ידברו על המאסר ועל הגאולה, ועל עוצמות הרוח של עם-ישראל.

שמונה-עשרה שנים חלפו מיום שהרב מנחם-מענדל פבזנר, שליח חב"ד בעיר, קבע בה את מגוריו. בשנים האלה הצליח לחולל מהפכה של ממש. נוסף על בית-הכנסת הגדול שהוא מתחזק, הקים גני-ילדים, בית-ספר ובו ארבע-מאות ילדים ומרכז קהילתי. הוא מקיים פעילות עם ילדים, נוער ומבוגרים ומפעיל מערך של סיוע לנזקקים. יותר מעשרים וחמישה אלף משפחות יהודיות מקבלות ממנו בקביעות חומר יהודי. "הקמנו במהלך השנים עוד בתי-כנסת בעיר, ולצידנו פועלים שבעה-עשר שלוחים", הוא אומר.

"נבואה מדהימה"

בשנות השישים ביקרה משלחת רבנים מארה"ב ביקור חשאי בפטרבורג. בבית-הכנסת הגדול מצאו עשרות ספרי-תורה מוזנחים, וחשבו שכדאי לפעול להוצאתם אל מחוץ לגבולות המדינה. בשובם לארה"ב התייעצו עם הרבי מליובאוויטש וקיבלו את התשובה: "יבוא יום ויזדקקו לספרי-התורה המצויים שם".

לפני שמונה שנים ביקר נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בבית-הכנסת בפטרבורג, במהלך ביקורו הרשמי ברוסיה. הרב פבזנר סיפר לבוש את הסיפור הזה. בוש הגיב בהתלהבות: "זו נבואה מדהימה. הרבי חזה שיהיה כאן חופש דת". הסיפור הותיר עליו רושם עז, והוא החליט להאריך את הביקור בבית-הכנסת.

סגירת מעגל

זמן קצר לאחר נישואיהם ידעו בני הזוג פבזנר שרצונם לצאת לשליחות ברוסיה. בימים ההם כל נושא השליחות ברוסיה היה בראשיתו. הרבי נתן את ברכתו לשליחות בפטרבורג. "סבי, הרב ניסן נמנוב, נעצר בזמנו בפטרבורג באשמת לימוד תורה. גם אמה של רעייתי נעצרה בעיר הזאת. כשבאנו לכאן הרגשנו מעין סגירת מעגל מרגשת", הוא מספר לנו השבוע.

דווקא בפטרבורג הצליחו חברי הקהילה לשמור על הגחלת היהודית. "זו אחת הקהילות היחידות ששרדו", הוא מסביר. "בית-הכנסת היה פתוח תמיד. ובכל-זאת, המצב הרוחני לא היה פשוט, ונדרשה פעילות רחבה כדי לחזק את הזיקה היהודית".

הנצחה במבצר

לאחר התמוטטות ברית-המועצות החליטה עיריית פטרבורג להפוך את מבצר הכלא הידוע לשמצה לאתר פתוח לציבור. בין השאר הוצבו בכניסה למבצר בובות שעווה של אישים מפורסמים, שישבו בכלא, לצד הסבר על חייהם.

"הממונה על המיזם מטעם העירייה היא אישה יהודייה, שבנה למד אצלנו בישיבה", מגלה הרב פבזנר. "היא פנתה אליי וביקשה פרטים על אדמו"ר הזקן. הבאתי לה את ציור תמונתו, ועל-פי הציור הזה יצרו האמנים את בובת השעווה המגלמת את דמותו. בשלט שליד הדמות מצויין שבכל שנה היהודים חוגגים את יום שחרורו מהכלא".

הרב פבזנר והרב עמאר לצד בובת השעווה של בעל התניא (צילום: ברלה שיינר)

  פינת ההלכה ומנהג

שניים שאומרים קדיש

שאלה: כיצד עונים על קדיש כשאומרים אותו כמה אבלים, וכל אחד ואחד מהם אומרו בקצב אחר?

תשובה: מנהג ישראל, עוד מימי התנאים, שהאבלים אומרים קדיש, כדי לזַכות את הרבים בעניית אמן ו"יהא שמיה רבא...", לעילוי נשמת הנפטרים.

בדורות קודמים היה נהוג בקהילות אשכנז שאין שני אנשים אומרים קדיש יחד, אלא מחלקים את ה'קדישים' בין האבלים. נכתבו על כך הרבה דיונים וסיכומים בספרי שו"ת ופוסקים. לדוגמה, נקבע שאבל בתוך 'שבעה' קודם לאבל בתוך 'שלושים'. ואם יש בעל 'יארצייט' בבית-הכנסת, נותנים לו לומר קדיש אחד.

כבר אחד מגדולי האשכנזים, רבי יעקב עמדין (היעב"ץ), כתב לפני כ-270 שנה: "ומה טוב וישר מנהג הספרדים בזה, שאם רבים המה – כולם זוכים בו, ואומרים אותו כאחד, ובטלה מחלוקת...". מאז פשטו מנהגים ספרדיים בקהילות אשכנז, בפרט על-ידי תנועת החסידות, התקבל ברובן המנהג הספרדי (חוץ מכמה מהישיבות הליטאיות ומקהילות יוצאי גרמניה).

אלא שיש לנהוג גם בזה כמנהג הספרדים, לומר כולם יחד ובבת-אחת, כדי שהציבור יוכל להאזין ולענות אחריהם אמן. ובכמה קהילות נהגו לרכז את כל האבלים סמוך לבימה או לארון-הקודש, כדי שיאמרו יחד. ולפחות רצוי שאחד מהם יאמר בקול גבוה מכולם, והאחרים יצטרפו אליו.

אם זה מקדים וזה מאחר – יענה על הראשון או האחרון אמן, ונחשב לו שענה על כולם. ואם יש ביניהם הפסק של יותר מ'תוך כדי דיבור' (=זמן אמירת המילים "שלום עליך, רבי"), יענה על כל אחד ואחד. ואם אינו מסוגל להתרכז ולהאזין לכולם, יאזין למי שיכול בלבד.

מקורות: רמ"א יו"ד שעו,ד ונו"כ. סידור יעב"ץ הוצאת אשכול ח"א עמ' שנא. שו"ת: הלכות קטנות ח"ב סי' מח. חתם סופר או"ח סי' קנט. בנין ציון סי' קכב. משנ"ב בביה"ל סו"ס קלב. גשר החיים ח"א עמ' שלג, נטעי גבריאל הל' אבלות ח"ב פמ"ז, ילקוט יוסף הל' ביקור חולים ואבלות עמ' תפג, וש"נ.