ב"קול דממה דקה", בדברים קטנים ושקטים דווקא

כל זמן שבני-ישראל היו במדבר, היתה עבודתם באופן כללי, שהרי עדיין לא עסקו בפרטי עבודת הבירורים דהחורש וזורע כו', כל פרטי ל"ט המלאכות, ובמילא לא היה נוגע כל-כך החלוקה לשבטים, ולכן עיקר החלוקה היתה לד' דגלים, ולא היה נוגע כל-כך החלוקה שבין שבט לשבט; מה-שאין-כן בנוגע לארץ-ישראל, ששם הוצרכה להיות עבודה פרטית, הרי תחילת חלוקת הארץ עוד בימי משה, "על פי הגורל", "על פי ה'", היתה באופן שנתחלקה לשבטים דווקא.

[...] וההוראה מזה בנוגע אלינו:

כיוון שהגאולה העתידה מגלות זה תהיה בדוגמת הימים ההם, כמו שכתוב, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - הרי מובן שגם עכשיו צריך להיות הסדר של עבודה פרטית דווקא, היינו, התבוננות באופן פרטי דווקא, ומעצמו מובן שהתבוננות באופן פרטי מביאה עבודה באופן פרטי.

ובפשטות - שלא להיות "בז ליום קטנות"; יש להתעסק עם עניין שהוא דקדוק קל של דברי סופרים, ועל-אחת-כמה-וכמה עניין שהוא מדרבנן, ועל-אחת-כמה-וכמה  עניין שהוא מדאורייתא, ולא לחשוב שכיצד ניתן להציל את בני-ישראל - דווקא על-ידי הפיכת עולמות, ועשיית פעולות כאלה שידווחו עליהם בכל העיתונים, ו"לו דומייה תהילה", מבלי לרדת מכותרות העיתונים במשך ימים ושבועות וחודשים ושנים...

ומקרא מלא הוא: "לא ברוח ה' גו' לא ברעש ה'", אלא ב"קול דממה דקה", בדברים קטנים ושקטים דווקא, תמן קא אתי מלכא, "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".

ובפשטות: כאשר כל אחד יתעסק בכל יום ויום בעניינים שלו, מבלי להתחשב כיצד נראה הדבר בעיני הזולת, כדבר קטן, דבר בינוני או דבר גדול, ביודעו שזהו התפקיד שלו, כיוון שרואה שיכול לפעול בזה, הרי, בין אם זהו עניין דרבנן או מנהג ישראל, דבר קל או דבר חמור, הצלה גדולה או הצלה פורתא; כיוון שזוהי פעולה שמוסיפה אור בעולם, הנה סוף-כל-סוף יהיה מצב שכף המאזנים תהיה שקולה, והפעולה הקטנה שלו תכריע אותו ואת כל העולם כולו לכף זכות.

(מהתוועדות יום ב' דפרשת בשלח, י' בשבט ה'תש"כ - בלתי מוגה)