השמועה עברה כברק בקרב יהודי בודן שבהונגריה. תחילה התקשו להאמין בה, אך במהרה התברר כי זו אמת מרה, שהמיטה קלון על הקהילה היהודית כולה.
הסיפור אירע לפני כחמש-מאות שנה. העיר בודן (או בודה) הייתה אז עיר בפני עצמה, קודם שאוחדה עם עוד שתי ערים ונהפכה לעיר הגדולה בודפשט. התגוררה בה קהילה יהודית גדולה ומפותחת.
אחד מנכבדי הקהילה היה שניאור בן-אפרים, יהודי עשיר ומקורב לשלטון. הוא היה יהודי שומר תורה ומצוות, נשוי לאישה כשרה ואב לשני בנים טובים. שניאור היה יוצא ונכנס בחוגי שרים ורוזנים ודלתות רבות היו פתוחות לפניו.
יום אחד נטש האיש את אשתו ואת ילדיו והלך שבי אחר אחת מבנות האצילים שהכיר. השניים גמרו אומר להינשא, ושניאור עבר לגור בבית האישה הנכרייה.
העיר כולה סערה, וראשי הקהילה החליטו להעניש את האיש כמשפט הימים ההם. הם פסקו כי שניאור יועמד אל עמוד הקלון והקהל כולו יעבור על פניו ויבייש אותו.
זה היה עונש קשה מנשוא בעבור האיש העשיר והמכובד. המפלט היחיד שעמד לפניו היה להמיר את דתו. אם יוציא את עצמו מכלל-ישראל, שוב לא תוכל הקהילה היהודית להטיל עליו עונש כלשהו. בצעד חפוז ונמהר החליט לעשות את הנורא מכול, כדי להינצל מהבושה הגדולה.
הוא פנה אל הכנסייה המקומית, המיר את דתו ושמו נקרא מעתה סרנטצ'ש אימרה. עתה לא יכלו היהודים לעשות לו מאומה.
אך למרות המרת דתו נשאר האיש נאמן לאֶחיו היהודים. הוא הִרבה לעסוק בשתדלנות בעבורם בקרב אנשי השלטון, ובכל עימות עם הגויים עמד לימינם.
על ההתייצבות הזאת לימין היהודים שילם מחיר יקר. חבריו הגויים בזו לו, ולא-אחת אף זממו לרוצחו נפש, ואך בנס ניצל מידם; אולם הוא לא סטה מדרכו.
שמו נודע בכל הסביבה כידיד-אמת של היהודים. קהילות שסבלו מרדיפות או מאיומים כלשהם היו פונות אל המשומד סרנטצ'ש, והוא לא נח ולא שקט עד שהצליח לבטל את הגזֵרה.
שנה אחת, למשל, בערב חג-הפסח, נודע לו על עלילת-דם קשה שהעלילו על יהודי עיר אחת. הגויים איימו להרוג את אלפי היהודים המתגוררים בה. סרנטצ'ש עשה מאמצים עילאיים כדי להביא לידי חקר האמת, והצליח במשימתו. המלשין הודה כי בדה את העלילה והוצא להורג.
הוא ניסה לעזור לאחיו גם בדרכים אחרות. בכל ערב שבת היה יוצא אל רחובות היהודים ומפזר מכספו ברוחב-לב לעניים ולנזקקים.
בניו היהודים, אברהם ואפרים, הוסיפו ללכת בדרך התורה והמצוות. הציבור התייחס אליהם באהדה, והכול ניסו לעודדם ולחזק את ליבם.
כאשר עמדו הבנים להיכנס למצוות התעוררה השאלה כיצד לקרוא להם לעלות לתורה – האם יש לקרוא להם על שם האב המשומד? וכי אפשר לומר: 'יעמוד אברהם (או אפרים) בן ר' שניאור'? האוּמנם אדם שפנה עורף לדתו ראוי כי יוזכר בבית-הכנסת בתואר של כבוד?
רב העיר, רבי נפתלי הירץ, הריץ שאלה בנושא אל שניים מגדולי הפוסקים באותה עת, מהר"ם פדובה מאיטליה ורבי אליהו הלוי מקושטא. המהר"ם מיהר להשיב כי אכן שניאור המיר את דתו והתערבב בין הגויים, אולם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, "וראוי לקרבו". ברוח תשובתו הוחלט כי יש לקרוא לבניו לעלות לתורה בשם אביהם.
סרנטצ'ש הוסיף לסבול רבות מיד הנוצרים. הללו העלילו עליו עלילות רבות במשך ימי חייו. לא-אחת אף התנפלו על ביתו ושברו והרסו מכל הבא ליד, ואך בנס ניצל הוא-עצמו מיד הפורעים; אולם כל ההתנכלויות האלה לא שינו את נאמנותו לאחיו היהודים.
כשהגיע לעת זקנה חלה ושכב על ערש דוויי. הוא חש כי קיצו קרב. בליל יום-הכיפורים ביקש כי יישאו אותו אל בית-הכנסת. בטרם פתח החזן בתפילת 'כל נדרי' ביקש שניאור את רשות הדיבור.
"יהודים יקרים", פתח בקול רועד, "לא נעלם מכם כי הפקרתי את חיי בעבור אחיי ובני-עמי. סבלתי על כך סבל רב וצרות רבות, אך זה המעט שיכולתי לעשות כדי לכפר על אותו צעד מר ונמהר שעשיתי. סהדי במרומים כי המעשה הזה שעשיתי ייסר את כליותיי כל ימי חיי, ושפכתי דמעות כמים על שבגדתי בעמי ובאלוקיי.
"אנא מכם, אחיי היקרים, המליצו טוב על נשמתי ובקשו בעדי לפני ה' כי יסלח לי. אבקש מכם כי בכל שנה ושנה קודם 'כל נדרי' תאמרו קדיש לעילוי נשמתי החוטאת".
שניאור סיים את דבריו, עצם את עיניו והחזיר את נשמתו ליוצרו בבית-הכנסת לפני 'כל נדרי'!
עין לא נותרה יבשה באולם בית-הכנסת. הקהל קיבל עליו לקיים את דברי המת. בכל שנה, בליל יום-הכיפורים, לפני 'כל נדרי', היה הרב אומר קדיש בעד נשמתו של שניאור.
כאשר סיפרו לפני הגאון רבי אפרים הכהן מווילנה, בעל 'שער אפרים', את סיפורו המיוחד של שניאור, כיצד מסר נפשו בכל עת בעבור אחיו והפקיר את עצמו, את גופו ואת ממונו בשביל ישראל, החליט גם הוא להחזיק במנהג קהילת בודן, ולומר מדי שנה בשנה קדיש לעילוי נשמתו של שניאור בן רבי אפרים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
