מדוע מצויינת בהפטרה דווקא שירת הנשים ולא שירת הגברים? * את גזירת "כל הבן הילוד" חוו בעיקר הנשים, וגם בדורנו, הן המתמסרות להציל את ילדי-ישראל מהטביעה ב'נילוס' ההישגים הגשמיים * וההוראה: גם במצרים שבה שולט פרעה אפשר לגדל את ילדי-ישראל בדרך התורה, הנותנת חיים טובים ברוחניות ובגשמיות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. לפני1 עשרים שנה – אחרון של פסח חצר"ת – דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה2 בנוגע להפטרת שבת זו3.
וסיפר בשם אבי-זקנו – הצמח-צדק, שזקנו – רבנו הזקן, הקשה פעם, מדוע ההפטרה דשבת שירה היא דווקא "ותשר דבורה"4, שירת אשה, ולא שירת דוד, כמו ההפטרה דשביעי של פסח. בפרשת בשלח ישנה שירת האנשים: "אז ישיר משה גו'"5, וישנה גם שירת הנשים: "ותקח מרים גו' את התוף בידה ותצאן כל הנשים גו' בתופים ובמחולות, ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה"6. מדוע אפוא ההפטרה היא דווקא בשירת אשה, "ותשר דבורה"?
ועל זה סיפר רבנו הזקן סיפור ארוך (נדפס בשיחה הנ"ל), וסיים, שכאשר בני-ישראל יצאו ממצרים והלכו "בתוך הים ביבשה"7 ואמרו שירה, אמרו גם הנשים שירה, אבל גם "בתופים ובמחולות", בשמחה. ולכן ההפטרה דשבת שירה היא "ותשר דבורה" ("הכל היה מן העפר"8, ספירת המלכות).
ב. ולכאורה אינו מובן: מדוע השירה ששרו משה ובני-ישראל – האנשים – לא היתה בשמחה כמו שירת מרים וכל הנשים?
אלא הטעם לזה – בפשטות, כי, כאשר מקבלים דבר בלי יגיעה ובלי צער, אי אפשר בשום אופן להרגיש את אותה השמחה, כמו בשעה שהשקיעו בעניין זה יגיעה רבה ועברו מלחמות קשות. ו"לפום צערא אגרא"9: ככל שיגדלו היגיעה והצער קודם לכן – כן תגדל השמחה לאחרי זה.
בשעה שישראל שרו שירה בגלל שפרעה והמצריים טבעו בים, והם יצאו מארץ מצרים – הנה משה רבנו וכל האנשים בישראל לא היו יכולים להרגיש בזה שמחה כזו כמו מרים וכל נשי-ישראל.
כי, קושי גלות מצרים, והגזירות הרעות ביותר, באו לאחר לידת מרים. והגזירה הקשה ביותר היתה – "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"10.
– כל הקשיים שהיו קודם לכן, כשבני-ישראל עבדו "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך"11, לא הגיעו לחומרת הגזירה של השלכת ילדים הנולדים אל היאור –
וכפי שמספרים חז"ל12 – היתה לאחרי זה גם הגזירה שפרעה ירחץ בדם ילדי-ישראל.
כל זאת "חיה" ("לעבט איבער") האם יותר מאשר האב. ולכן, גם כאשר נפטרו מפרעה וגזירותיו, היתה שמחת נשי-ישראל גדולה הרבה יותר משמחת האנשים.
ג. כל הסיפורים בתורה – וכך גם הסיפור של יציאת מצרים, אודות השירה והשמחה "בתופים ובמחולות" של מרים ונשי-ישראל – הם הוראה לכל הדורות, גם לדורנו.
ועניין זה מרומז גם בפסוק: "ותצאן כל הנשים אחריה" – כל נשי-ישראל עד סוף כל הדורות הולכות אחרי מרים ואומרות: "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים".
אלקות וקדושה – "גאה גאה", למעלה שאין למעלה הימנו, ואילו דברים שהם היפך הקדושה, שנלחמים בקדושה, "סוס ורוכבו" – "רמה בים", עמוק בתחתית הים. לא סתם למטה, אלא "רמה בים", זריקה חזקה ביותר אל תוך הים, תחתון שאין למטה הימנו.
ד. כבר דובר פעם13 אודות הגזירה ד"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שנקודתה ותוכנה – יש בכל דור ובכל מדינה, גם בדורנו ובמדינתנו.
בשעה שנולד ילד יהודי, ועל-פי סדר החיים היהודי מתחילים מיד לחנכו בדרך התורה והמצוות – אזי בא פרעה מלך מצרים, דהיינו ההנהגה השלטת ("די בעל-הבית'שקייט") של המדינה, וטוען: נולד עתה ילד, שבבוא הזמן יינשא ויצטרך לספק פרנסת הבית, ולכן כבר מילדותו יש להשליכו בנהר הנותן פרנסה (כל המזון והפרנסה של מצרים היה תלוי ביאור – נהר הנילוס), שיטבול ויטבע בנהר.
אלא מאי, מה יהיה עם תורה ומצוות? – על כך, עונה "פרעה", ישנו "יום ראשון" ("סאָנדעי"), שבו ה"בנק" סגור, החנויות סגורות וכו'. – בלילה שלפני זה יש לגרור את הילד ל"סרט" ("מוּאוִי") ולשאר הבלים, אבל בבוקר, מכיוון שההורים רוצים לישון עד שתים-עשרה בצהריים, לא איכפת להם שהילד ילך ל"סאָנדעי-סקול" וילמד שם, ולא רק לשיר ולרקוד, אלא אפילו "עברי" וחומש... ואילו הם, ההורים, יוכלו לישון במנוחה, ולהיות שקועים בשינה עמוקה ברוחניות.
לאחר-מכן – בשעה אחת אחרי-הצהריים, יפטמו את הילד על-ידי ה"טלוויזיא", "סרטים" ו"בּייסבּאָל"... – בנהר הנילוס, שלדעתם נותן פרנסה.
תמורת הצורך לקשר את הילד, כבר מילדותו, עם הקב"ה, שהוא "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"14, באופן של כבוד ומנוחה,
– שזו (ההתקשרות עם הקב"ה) היא הדרך היחידה של יהודי להשיג פרנסה, שכן, אפילו אם אצל הגויים תלויה הפרנסה בחוקי נהר הנילוס, הרי בישראל נאמר15 "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום", על-ידי זה שישראל מקשרים עצמם עם הקב"ה, על-ידי זה חיים הם, ועל-ידי זה יש להם גם פרנסה, כיון ש"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"16: הקב"ה, הנותן חיים, נותן גם פרנסה, לו לאשתו ולבניו –
תמורת זאת, משליכים את הילדים אל הנהר, שמנתק אותם לא רק מחייהם הרוחניים, אלא גם מחייהם במובן הפשוט, שהרי, כאמור, הדרך היחידה של ישראל לחיות ולהתפרנס היא על-ידי ההתקשרות עם הקב"ה.
ה. וכשם שבגלות שהיתה קודם מתן-תורה, שהיא גלות מצרים, כל הגזירות הקודמות לא הגיעו לחומרת הגזירה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" – כן גם בגלות הנוכחית, שכל הגזירות שהיצר הרע מטיל על אנשים מבוגרים, אינם מגיעים לחומרת הגזירה שהיצר הרע מטיל על ילדים קטנים.
אבל, כאשר לא מתפעלים מ"פרעה", לא מתפעלים מ"הידידים הטובים", מהשכנה שגרה בבית הסמוך, הטוענת: כיצד הנך שולחת את בנך לחדר, לישיבה, ששם לומדים תורה, שהיא בת שלוש וחצי אלפי שנים, תורה שניתנה במדבר שממה, בזמן שעדיין לא היה "רדיו", "טלפון", ואפילו לא היה "עיתון" בבוקר ל"מודה אני"...
בעבר – טוענת היא – היה אפשר לחיות עם חינוך כזה. אבל עתה, בעמדנו ב"מאה העשרים" ("טווענטיעט סענטורי"), לאחר שזכינו ל"קידמה" ו"תרבות" – אי אפשר להישאר "מיושנים".
יתירה מזו, לפעמים מתלבש "פרעה" בלבוש של קדושה, וטוען: הואיל ורצונך שבנך ייתן ממון רב לצדקה בכלל ולישיבות בפרט, עליך להבטיח שיהיה "גביר", ולכן השליכי אותו אל נהר הפרנסה, עשי שיהיה כמו כל ה"דזשאַן'ס" וה"מייקל'ס", "אשר לא להוי' המה"17, ואז תוכלי לקוות שייתן כסף עבור ישיבות וחדרים.
– לפועל אנו רואים שרק "פרעה" מתפרנס מזה. ואילו ליהודים אין מזה שום תועלת. –
יש לדעת את האמת, שגזירה זו באה מאותו "פרעה", אלא שביודעו שאם יבוא ויצווה לעשות עבירה, לא ישמעו לו, מתלבש הוא באצטלא של משי ("אַ זיידענע זופּעצע"), ואומר שיש לו ישיבה גדולה וזקוק לממון להחזקתה, ולכן יש למסור את הילדים ל"פּאָבליק-סקול" ול"סאָנדעי-סקול", ואז יהיה ביכולתו לבנות ישיבה גדולה עבור "מלאכים"...
כאשר מבחינים בעוד מועד שעצה זו באה מ"פרעה", מה"קלוגינקער" שאומר "הבה נתחכמה לו – פן ירבה"18 (כ"ק אדמו"ר הפסיק ואמר: אבל האמת היא – ש"כן ירבה וכן יפרוץ"19), ממי שרוצה שלא יישאר שריד ופליט, רחמנא-ליצלן, מיהדות, מנשמות ישראל, ועל-ידי זה גם מהגופים דישראל,
ומתמסרים בתוקף יהודי לבטל את הגזירה, מפסיקים לחפש "תכליתים" בגיל חמש שנים, שבע שנים, שלוש-עשרה שנים או שמונה-עשרה שנים, ועומדים מתוך אמונה ובטחון בהקב"ה,
כי "רבות מחשבות בלב איש" (כלומר שאינן מביאות תועלת, כיון שהן "רבות" ולא "יחיד", "יחידו של עולם"), "ועצת הוי' היא תקום"20 ("היא" – לשון יחיד), כיון שהקב"ה הוא בעל-הבית לא רק בשמים אלא גם בארץ, במקום שבו נמצאת היא, עם בעלה וילדיה,
הרי ביודעה זאת – לא זו בלבד שאינה מתפעלת משכנתה, אלא אדרבה – היא פועלת על שכנתה, שגם היא תציל את ילדיה מידי "פרעה", וכך מעמידים עשרות אלפי ילדי-ישראל, שילכו לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו.
ו. וכשם שאז, בשעה שנפטרו מפרעה, בזמן משה רבינו ומרים, היתה שמחת הנשים גדולה הרבה יותר משמחת האנשים, כיון שגם את הגזירה "חיו" האמהות יותר מאשר האבות – כן הוא גם עתה, שהן גזירת פרעה, ובמילא גם השמחה שבאה כשנפטרים מהגזירה, מורגשים יותר אצל נשי-ישראל.
בחלקו הגדול של היום – לא נמצא הבעל בבית, ואפילו בזמן שנמצא בבית – גם אז אינו מתמסר כל-כך לחינוך הילדים כמו האשה.
לאידך, האשה היהודייה, היא זו שלוחמת בפרעה, מוסתר ככל שיהיה, ובאיזו צורת "ידידות טובה" שיבוא אליה,
ואז מובטח שתנצח, ותביא לכך ש"הוי'" (תורה ויהדות) – "גאה גאה (וההיפך) סוס ורוכבו – רמה בים". ועניין זה נעשה בשמחה, בתופים ובמחולות, וכך עוברים לפרשת יתרו, פרשת קבלת התורה, כיון שיכולים לומר "בנינו ערבים בעדינו"21.
ז. ובזה יובן גם כן מה שכתוב במדרש22 על הפסוק "ותען להם מרים" – דלכאורה אינו מובן לשון "להם", שהוא לשון זכר, והרי לנשים היה לו לומר "להן"?
על כך מספר המדרש, שכאשר בני-ישראל עברו בים ואמרו שירה, רצו גם המלאכים לומר שירה. אמר הקב"ה למלאכים: תחלה יאמרו ישראל שירה, ורק לאחרי זה תאמרו אתם שירה.
– ועל-פי זה מבאר המדרש הלשוןשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. "ישיר משה", לא "שר" לשון עבר, אלא "ישיר" לשון ציווי, כיון שהיה זה ציווי מהקב"ה: "ישיר משה ובני-ישראל", ולאחרי זה המלאכים. –
לאחרי כן, כאשר מרים והנשים אמרו שירה, טענו שוב המלאכים: עבור משה ובני-ישראל פינינו את הדרך, אבל עתה, נאמר אנו שירה לפני הנשים. לדעה אחת במדרש, הניחו למלאכים להקדים השירה, אבל לדעה אחרת, מסיים המדרש, גם שירת הנשים קדמה לשירת המלאכים.
אבל, גם לפי ה"סלקא דעתך" במדרש, שהמלאכים לא המתינו לשירת הנשים – לא יכלו המלאכים לומר שירה עד שמרים נתנה להם רשות. וזהו "ותען להם מרים", "להם" לשון זכר – שמרים נתנה רשות למלאכים לומר שירה.
גם מכאן רואים את גודל מעלת שירת הנשים, שהיא נוגעת לא רק בעולמות התחתונים אלא גם בעולמות העליונים. שירתן קודמת ונעלית משירת המלאכים23.
ח. האמור לעיל הוא הוראה לכל אחד ואחד מישראל, שאין ממה לחשוש – לא מפרעה, לא מהנילוס ולא מהגזירות. אם רק הולכים בתוקף יהודי אמיתי – יכולים להימצא במצרים, ושיהיה שם פרעה מלך מצרים, עם כל הגזירות, ואף-על-פי-כן אין זה שייך כלל לילדיו: הוא יוליך את ילדיו בדרך התורה, שהיא הדרך שתביא אותם אל החיים, לא רק חיים בעולם הבא אלא גם חיים בעולם הזה.
הוא יוליך את ילדיו בדרך שבה יוכלו לומר: "זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו"24, הם ילכו באותה הדרך שבה הולכים הוריהם.
והרי זוהי הנחת האמיתית שיכולים לקבל מהילדים.
ואז – כפי שאומרים בהמשך השירה25: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", שזוכים לבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.
ויתירה מזו, כמו שכתוב במדרש26: "למדת חיבתם של ישראל לפני המקום", שהקב"ה לא המתין ל"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", דהיינו בית המקדש, בית עולמים, אלא עוד בהיותם במדבר אמר: "ועשו27 לי מקדש ושכנתי בתוכם"28.
וכן הוא עתה, שבאותם ימים ספורים שנותרו עד ביאת המשיח, הנה על-ידי זה שלא יתפעלו מהגזירות, ויעמידו "זרע ברך הוי'"29 – יקוים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהקב"ה ישכון בכל בית יהודי, וכיון שהקב"ה שוכן שם, הרי מובן מאליו שתהיה שם פרנסה בהרחבה, בריאות בהרחבה, ונחת אמיתית מבנים ומבני-בנים לאורך ימים ושנים טובות.
[כ"ק אדמו"ר הורה שכל העסקנים, המלמדים והתלמידים, שנמצאים בד' אמות אלו, יאמרו לחיים].
(מהתוועדות מוצאי ש"ק פ' בשלח ה'תשח"י. תורת מנחם כרך כב, עמ' 54-60, בלתי מוגה)
________________________________
1) שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"א ע' 139 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
2) לקו"ד ח"ד תשא, א. סה"ש תרח"ץ ע' 283. וראה גם מכתב ח' שבט; י"ד שבט שנה זו (אג"ק חט"ז ע' רסט; ע' רפ).
3) ראה גם שיחת יו"ד שבט דאשתקד סמ"ג ואילך (תו"מ חי"ט ע' 62 ואילך).
4) ס' שופטים ה, א ואילך.
5) בשלח טו, א.
6) שם כ-כא.
7) שם יד, טז. כב.
8) קהלת ג, כ.
9) אבות פ"ה מכ"א.
10) שמות א, כב.
11) שם, יד.
12) שמו"ר פ"א, לד.
13) ראה לקו"ש ח"א ע' 112 ואילך. תו"מ חי"א ע' 228 ואילך. ועוד.
14) נוסח ברכה הא' דברכת המזון.
15) ואתחנן ד, ד. וראה אדר"נ ספל"ד.
16) ע"פ לשון חז"ל – תענית ח, ב.
17) ע"פ לשון הכתוב – מלכים-א ט, כ. דברי הימים-ב ח, ז.
18) שמות א, יו"ד.
19) שם, יב (ובפרש"י).
20) משלי יט, כא.
21) ראה שהש"ר פ"א, ד (א). תנחומא ויגש ב.
22) תנחומא (באָבער) בשלח יג. וראה תו"ש עה"פ (אות רמ). וש"נ.
23) ראה גם מכתב י"ד שבט שנה זו (אג"ק חט"ז ע' רעט ואילך): "וכמדובר גם בהתוועדות דמוצש"ק העבר כו'".
24) בשלח טו, ב.
25) שם, יז.
26) במדב"ר פ"ב, טז.
27) תרומה כה, ח.
28) ראה כתובות סב, ב ובפרש"י.
29) ישעי' סא, ט. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
