בעלה עזבהּ פתאום והניח אותה עגונה, עם שני ילדים רכים. היא כיתתה את רגליה מעיר לעיר כדי למצוא פתרון למצוקתה. הכול אמרו לה כי באין הוכחות למותו של הבעל אין שום אפשרות להתירה מעגינותה. היא ניסתה לחפשו ולהשיג קצה חוט על מקום הימצאו – אך לשווא.
מקום מגוריה של האישה היה לא-הרחק מליאוזנה, וקרוביה הציעו לה לנסוע אל רבי שניאור-זלמן, בעל התניא, שכונה אז 'המגיד מליאוזנה'. בבואה לשם, עם שני עולליה, התברר לה כי רשימת הממתינים ארוכה מאוד ויהיה עליה להמתין כמה ימים עד שיגיע תורה.
נכבדי החסידים ראו בצרתה וניסו לפעול למענה. הם שטחו את סיפורה לפני הרבי ושאלו מה יוכלו למסור לאישה המסכנה. הרבי נשען על ידו כמה רגעים ואמר: "עצתי שתלך לווילנה, שם נמצא ר' מאיר רפאל'ס, והוא יאמר לה היכן בעלה".
התרגשה האישה למשמע התשובה המפורשת, ורצתה מיד לצאת לווילנה. לא היה בידה כסף בעבור הוצאות הנסיעה, ושוב נרתמו החסידים למענה ושכרו לה עגלה שתיקח אותה לווילנה.
בערב שבת הגיעה האישה לווילנה והחלה לשאול על ר' מאיר רפאל'ס. הסבירו לה כי הוא גביר נכבד, אחד מפרנסי העיר. היא וילדיה התייצבו בפתח ביתו. באותה שעה היה הפרנס בבית-המרחץ, ואשתו קיבלה את העגונה ושמעה את סיפורה.
אשת הגביר מיהרה להגיש לאישה ולילדיה ארוחה חמה, ולאחר מכן הושיבה אותם בחדר צדדי, להמתין לבעלה.
כאשר שב ר' מאיר רפאל'ס מבית-המרחץ, החלה העגונה לבכות לפניו שיעזור לה ויושיעה, כי הרבי אמר שרק הוא יכול לומר לה היכן בעלה. האיש שמע אותה בתמיהה רבה. הוא לא הבין כלל מה האישה רוצה ממנו וגם לא שמע על אותו רבי ששלח אותה אליו. הוא נמנה עם המתנגדים לחסידות, והעניין כולו הכעיסו. הוא אמר לאישה שאין בכוחו לסייע לה וביקש ממנה לעזוב את ביתו.
תקוותה של העגונה התנפצה לנגד עיניה. היא פרצה בבכי מר ופתאום התעלפה. ילדיה הקטנים פרצו אף הם בבכי נסער. בני הבית החלו לטפל באישה וניסו לעוררה מעלפונה.
אשת הגביר החלה להפציר בבעלה כי ירחם על האישה האומללה ויסכים לארחה בביתם עד שיתבררו הדברים. הגביר נענה באי-רצון, והאישה מיהרה לעודד את רוחה של העגונה ואמרה, כי אולי כאשר בעלה יירגע ייזכר היכן בעלה.
גם לאחר שהודלקו נרות השבת עדיין התהלך הפרנס אנה ואנה בלי יכולת להירגע. הוא לא היה יכול לשאת את העובדה שרבי של חסידים, שאין הוא מכירו, שלח אליו את הצרה הזאת.
אחרי התפילה, כששב הפרנס לביתו ועמד לקדש על היין, ביקשה אשת הגביר כי ירחם על העגונה וילדיה ויזמינם לסעודה. בכעס עצור הסכים הגביר, אך בתנאי שהאישה לא תעלה את צרתה ולא תבכה בשום אופן. הסעודה עברה בשקט ולאחריה שכבו כולם לישון.
שנתו של ר' מאיר רפאל'ס הייתה טרופה ומקוטעת. לפנות בוקר החליט לקום ממיטתו ולצאת לטייל באוויר הצח. לפתע ראה מולו את אחד ממפקדי הצבא, החונה סביב וילנה. הוא הכיר את המפקד והיה מיודד עמו.
"לאן אתה ממהר בשעה מוקדמת כל-כך?", שאל הפרנס. המפקד השיבו, כי הוטל עליו לערוך היום משפט-ראווה לחייל שערק משורותיו ונתפס, ולהלקותו חמישים מלקות. הוא אף הזמין את ר' מאיר לבוא לצפות באירוע.
מתוך סקרנות הלך הפרנס אחריו אל כיכר השוק. שם כבר ניצבו שתי שורות חיילים זו מול זו, והנאשם עומד באמצע, ממתין לעונשו. האות ניתן והאוחזים בשוטים החלו להצליף בחייל.
עם הינתן המכה הראשונה החל החייל לזעוק: "שמע ישראל... ה' אחד". המפקד והחיילים לא הבינו את פשר הקריאה, אך בשרו של הגביר נעשה חידודין-חידודין. הוא ביקש מהמפקד לחוס על הנידון ולהפחית מעונשו. המפקד ענה כי הוא חייב למלא את הפקודה, אך לבקשתו יצווה להחליש את עוצמת המכות.
חבול בכל גופו נלקח החייל היהודי להתאוששות, והפרנס החליט להתלוות אליו. בהיותו לבד עם החייל הפצוע שאלו ר' מאיר רפאל'ס לזהותו ולמעשיו בצבא.
האיש החל לספר כי בעבר התגורר ליד העיירה ליאוזנה והיה נשוי ואב לשני ילדים. בעוונותיו עזב את אשתו לאנחות והלך אחר אישה נוכרית. ואז אחיה נקרא לצבא ואביה שיחד את הממונים המתאימים והם לקחו אותו לצבא במקום הבן. הוא ניסה להימלט מהמחנה, נתפס ונענש. "יודע אני כי כל מה שעברתי מגיע לי", אמר בבכי.
הפרנס האזין לדבריו בתדהמה. הוא מיהר אל ביתו וביקש לקרוא בדחיפות לעגונה. בבוא העגונה לפניו שאלהּ לשמו של בעלה ולתיאורו, וכשהשיבה לו הודיע לה כי מצא את בעלה. ואכן, למחרת הובא החייל לפני בית-דין ומסר לאשתו גט כדת וכדין.
לא היה גבול לשמחת האישה. בטרם יצאה לשוב אל ביתה אמר לה הפרנס: "בבואך לליאוזנה אמרי בבקשה לרבי ששלחך, כי אני מתחרט על שבתחילה כעסתי עליו. עתה ידעתי כי איש אלוקים הוא, ובזמן הקרוב אבוא אליו בעצמי".
לא עבר זמן רב ור' מאיר רפאל'ס נהפך לאחד מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן והיה לאחד מתומכי החסידות בעיר וילנה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
