החסיד ר' אבא פרסון נמנה עם מקושריו של האדמו"ר רבי דובער, השני בשושלת חב"ד. מצעירותו התעניין מאוד בסיפורי חסידים, ואף הצטיין בכישרונו המיוחד לספרם. דייקן גדול בפרטים היה, והסיפורים שסיפר היו מלאי צבע וחיות. לכל סיפור ידע להקדים דברי רקע ואף היטיב לתאר את האווירה הכללית שבתוכה התרחש המאורע.

פעם אחת, כאשר חסידים צעירים הקיפוהו כדי לשמוע מפיו עוד אחד מסיפוריו, פתח ר' אבא ואמר: "חיבתי הטבועה בי לסיפורי-חסידים התחזקה מאוד כאשר השתדכתי עם נכדתו של החסיד הנודע ר' זאב וילנקר".

ר' זאב זה היה גביר גדול, תושב ויטבסק, ומגדולי חסידיו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך (שנסתלק בכ"ד בטבת תקע"ג).

"מדי שבת בשבתו, בשעת הסעודה השלישית, היו מתכנסים חסידי ויטבסק בביתו של ר' זאב ומחליפים ביניהם דברי תורה וחסידות. לאחר מכן היו מספרים על רבם, רבי שניאור-זלמן ועל אבות החסידות שקדמו לו - הבעש"ט והמגיד ממזריטש. שם, בהתכנסויות אלה, נפתחו לפניי השערים אל 'היכל הסיפור'"...

לאחר הקדמה קצרה זו פתח ר' אבא וסיפר סיפור כפי ששמעו מסב רעייתו, ר' זאב וילנקר:

"שמחתם של חסידי וילנה בייסורי הגוף ומסירות-הנפש שלהם למען החסידות, הם שקירבוני אל רבנו הגדול, רבי שניאור-זלמן. בוודאי תוהים אתם לדעת למה ירמזו דבריי. ובכן, הסכיתו ושמעו.

"מנהג נקוט היה בידי מקדמת דנה, לצאת מדי פעם בפעם לסיבוב בערים ובעיירות שבסביבה, כשבאמתחתי צרור כסף. בכל מקום ומקום הייתי תר אחרי העניים והאביונים, כדי לסייע להם ולקיים את מצוות צדקה.

"פעם אחת – זה היה לפני שנים רבות, קודם שנעשיתי חסיד - הגעתי לעיר וילנה. כהרגלי, פניתי אל אזור העוני, שבפאתי העיר. בעודי פוסע באחת הסמטאות, מצאתי את עצמי ליד בית חרב, שחלונותיו נמוכים מאוד, בגובה הארץ כמעט. מן החלונות בקע קול שירה עליזה. אמרתי בליבי: ודאי יש כאן שמחה כלשהי - ברית-מילה או פדיון-הבן.

השתהיתי ליד החלון. ניגון השמחה פסק. מישהו מהיושבים בבית אמר דבר-מה, ומיד אחר-ך החלו היושבים לשורר ניגון דבקות מעורר-לב. החלטתי להיכנס פנימה.

"בתוך הבית ראיתי כעשרים איש, יושבים צפופים בחדר קטן, סביב שולחן חשוף. על השולחן היו מונחים לחם שחור, בקבוק יי"ש וכוסות. רוב המסובים לבשו קרעים ופניהם היו צנומות. הם אפילו לא הבחינו בכניסתי, משום שעיניהם היו עצומות בשעה שהיו שקועים בנגינתם. התיישבתי ביניהם.

"את תשומת-ליבי משך מיד איש גבה-קומה וצנום, שישב בין כולם וראשו עטוף תחבושת. מצד אחד היה נראה כי הוא סובל כאבים, ומדי פעם אף נפלטה אנחה מפיו; מצד שני, פניו נהרו באור עילאי.

"פניתי אל היושב לצידי. 'סעודת מצווה?', שאלתי.

"האיש הרהר לרגע. 'בוודאי, סעודת-מצווה!', ענה.

"'ומיהו בעל השמחה?', הוספתי לשאול.

"'שמשון!', ענה לי והפנה מבט אל האיש הגבוה, שראשו עטוף תחבושת.

"כשפסקו מלשיר, החלו המסובים לברך ולהתברך בברכת 'לחיים'. אז הבנתי כי נקלעתי למסיבה של חסידים. מכיוון שידעתי כבר כי גם אחי, ר' משה, נתפס לחסידות, שמחתי בליבי על ההזדמנות להתוודע מקרוב לעולמם של החסידים.

"נתכבדתי בכוס של יי"ש. בירכתי 'שהכול', ומכיוון שלא ידעתי את סיבת השמחה פניתי אל אותו שמשון ואיחלתי לו 'מזל טוב'. 'ברוכים תהיו', השיב לי, והמסובים שבו ונתנו את קולם בשיר. בתום השיר הבעתי את רצוני להשתתף בסעודת-המצווה ושמתי על השולחן כמה מטבעות, לקניית כיבוד נוסף לסעודה הדלה.

"האנשים סירבו לקבל ממני את הכסף באמרם כי אינם רוצים לאבד את הטוב. 'איזה טוב אפשר לאבד על-ידי טעימת מאכלים טובים בסעודת מצווה?', תמהתי. את ה'טוב פת חרבה ושלווה בה', ענה לי אחד מהם.

"ישבתי בחברתם עוד כשעתיים, ובמהלכן שמעתי דברי תורה וחסידות לרוב, בשמו של רבם, רבי שניאור-זלמן. רק לבסוף נודעה לי הסיבה האמיתית של המסיבה. ובכן, האיש החבוש בראשו הוא תלמיד-חכם גדול, ממצוייני האברכים בווילנה, וקרוב-משפחה של ר' מאיר רפאל'ס, פרנס הקהילה בווילנה. לפני כמה שנים חבר אל החסידים ומאז נגררו אחריו אל החסידות עוד אברכים בעיר. יום קודם למסיבה ארבו לו כמה צעירים והפליאו בו את מכותיהם, על 'חטאו' בהיותו חסיד ועל 'פשעו' במשכו אחריו עוד אברכים. סעודה זו - כך נודע לי - נעשית לרגל הזכות להיות מוכה בשביל החסידות.

"הוא אשר אמרתי", סיים ר' זאב את סיפורו, "השמחה והייסורים למען החסידות, והאהבה והאחווה ששררו בין החסידים בווילנה, הן שחוללו מהפך בגישתי השלילית אל החסידות, והן שגרמו לי לעשות את צעדיי הראשונים בהתקרבותי אל רבנו הגדול, עד שזכיתי להיות אחד מחסידיו".