בבוא ההילולא של כ"ק אדמו"ר הזקן, "מאיר חסד ה' מעולם עד עולם... ופועל ישועות בקרב הארץ" * אף-על-פי שנמצאים במעמד ומצב ד"צרה", הנה לא זו בלבד שמבטלים את עניין הצרה, אלא יתרה מזה - ברגע כמימרא מהפכים את ה"צרה" ל"ישועה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע לכללות העניין דיום הילולא - כותב אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש (סימן כ"ח), "שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו למעלה" [שהרי על-ידי "מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" - "נזרעו בחקל תפוחין קדישין (למעלה) אורות עליונים מאוד" (שם סז"ך)], "מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה בעת פטירתו".

וממשיך שם: "והנה על-ידי גילוי הארת תיקון ונוצר חסד בפטירתן, מאיר חסד ה' מעולם עד עולם על יראיו, ופועל ישועות בקרב הארץ כו'".

ומזה מובן שכל האמור לעיל (אודות יום ההילולא) נפעל גם ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן עצמו - כפי שמבואר באגרת-הקודש שלו.

[ועל-דרך תורת הבעש"ט (כתר-שם-טוב הוספות אות פט) על מאמר המשנה (אבות פרק ג משנה טז) "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו":

כאשר האדם פוסק "מדעתו" מהו העונש המגיע לפלוני עבור מעשה מסויים, הנה כאשר נכשל בעצמו בעניין דומה, "נפרעין ממנו שלא מדעתו", מאחר שכבר פסק "מדעתו" מהו העונש המגיע עבור עניין זה.

ועל-דרך זה מובן בנוגע לענייננו:

מאחר שאדמו"ר הזקן כתב וביאר באגרת-הקודש את גודל העניין הנפעל ביום הילולא של צדיק, ועניין זה נכתב "מדעתו" [ובלשון הרבנים בני הגאון המחבר בהקדמתם לשולחן-ערוך של אדמו"ר הזקן - שההסתלקות היתה "אחר שהתפלל תפילת ערבית והבדלה בחונן הדעת בדעה צלולה ומיושבת כו'". ועל-אחת-כמה-וכמה שכתיבת אגרת הקודש הנ"ל הייתה "בדעה צלולה כו'" - "מדעתו", הרי על-ידי זה יודעים כבר את גודל העילוי הנפעל ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן - על-פי דבריו שנכתבו "מדעתו"].

והנה, כל ענייניו של אדמו"ר הזקן, ובפרט ספריו והאגרות קודש שלו הם באופן ד"מאוד עמקו", וכידוע סיפורי רבותינו נשיאינו אודות גודל הדיוק של אדמו"ר הזקן בכל תיבה כו', בתכלית הדיוק. ועל-פי זה מובן בנוגע לענייננו - שהלשונות דאגרת הקודש הנ"ל (אודות העילוי דיום ההילולא) הם בתכלית הדיוק, כדלקמן.

ב. באגרת הקודש הנ"ל מבואר שהגילוי דיום ההילולא הוא באופן ד"פועל ישועות בקרב הארץ". והביאור בזה:

"ישועות":

מבואר בספרי קבלה שהעניין ד"ישועה" ("כובע ישועה בראשו") מורה על המשכת ש"ע נהורין (ראה אגרת-הקודש סימן ג') - למעלה לגמרי מכללות סדר ההשתלשלות.

"בקרב הארץ":

הלשון "בקרב הארץ" מובא בפרשת השבוע (וארא ח,יח) - "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". והמדובר הוא אודות האותות ומופתים (גילוי אלוקות) שהראה הקב"ה במצרים, שהגילוי שלהם היה לא רק בגבול הקדושה, בבית-הכנסת ובית-המדרש כו', ולא רק בכללות העולם, אלא אפילו "בקרב הארץ", היינו, במקום הכי תחתון שבארץ מצרים.

דהנה, כללות ארץ מצרים נקראת "ערות הארץ" ו"מעשיהם של מצריים כו' מקולקלים מכל האומות" (פרש"י אחרי יח,ג), ובפרט בעיר הבירה של מצרים (ששם היה היכל המלכות של פרעה מלך מצרים) - כמובן מפירוש רש"י על הפסוק "כצאתי את העיר" (וארא ט,כט), "מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה עבודה זרה" [ומפני יראת ה'צנזור' נכתב - "מלאה גילולים"], זאת אומרת: אף-על-פי שגם כאשר יצא מחוץ לעיר היה עדיין בתחומה של ארץ מצרים, אף-על-פי-כן, ישנו חילוק גדול ביותר בין מצבה של כל ארץ מצרים למצב ש"בתוך העיר" שבה היה נמצא פרעה מלך מצרים.

וזהו החידוש באותות ומופתים שהיו בארץ מצרים - שהגילוי אלוקות על-ידי האותות ומופתים היה "בקרב הארץ", במקום הנמוך והירוד ביותר שבארץ מצרים - "בתוך העיר" שבה היו פרעה מלך מצרים, חרטומי מצרים, היכל המלכות וכו'.

והמשכת ה"ישועות" "בקרב הארץ" היא באופן ד"פועל ישועות בקרב הארץ":

מבואר בספרים המבארים את החילוק שבין שמות הנרדפים - שהלשון "פעולה" (לעומת הלשון "עשייה") מורה על ריחוק מהאדם הפועל פעולה זו, היינו, שלא ניכר בגלוי בפעולה זו כוח האדם הפועל.

דהנה, כוח המחשבה קשור ומאוחד עם נפש האדם, וכוח הדיבור - עם היות שבעת הדיבור יוצא הבל פיו מחוץ הימנו, הרי בעת הדיבור ניכר בגלוי מציאותו של האדם המדבר. אבל כוח העשייה הוא בריחוק יותר מנפש האדם - שהרי גם אצל בהמה ישנו עניין העשייה.

ובעניין העשייה גופא ישנם חילוקי דרגות בנוגע לריחוק הערך שבין המעשה לאדם העושה מעשה זה (לפי ערך השכל שהושקע במעשה זה) - והלשון "פעולה" מורה על ריחוק גדול יותר מהאדם הפועל (מאשר הלשון "עשייה"), היינו, שלא ניכר בגלוי כוח הפועל בפעולה זו.

וכפי שמצינו חילוקי דרגות בנוגע לכללות העניין דבריאת העולם:

"בעשרה מאמרות נברא העולם" - בחינת הדיבור, "וירא אלוקים את כל אשר עשה" - בחינת המעשה, ולמטה מזה - "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" - בחינת פעולה בלבד.

זאת אומרת: הלשון ד"פעולה" ("כל פעול") מורה על גודל ההעלם וההסתר דמציאות העולם, שמציאות הבריאה היא באופן של פעולה בלבד, היינו, שאין נראה בגלוי כוח הפועל בנפעל, ודרושה מחשבה והתבוננות כו' כדי להגיע למסקנה שבהכרח לומר שישנו כוח הפועל בנפעל.

וזהו הדיוק - "פועל ישועות בקרב הארץ":

המשכת וגילוי ה"ישועות" "בקרב הארץ" היא - לא רק בכוח המחשבה, היינו, שמבין בשכלו שזהו עניין של "ישועות", ולא רק במידות שבלב, בכוח הדיבור (שלמטה מכוח השכל והמידות), אלא גילוי ה"ישועות" חודר עד לבחינת "פעולה" ("פועל ישועות"), היינו, גם כאשר נמצא במעמד ומצב שאצלו מתגלה רק כוח העשייה, ובזה גופא - באופן של "פעולה" בלבד, הנה גם שם חודר ומתגלה גילוי ה"ישועות".

ג. וזהו גודל העילוי הנפעל ביום הילולא של צדיק, ובענייננו - יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, שאז "מאיר חסד ה' מעולם עד עולם על יראיו, ופועל ישועות בקרב הארץ כו'".

ובפשטות: אף-על-פי שנמצאים בימים האחרונים דזמן הגלות, שאז גובר והולך החושך כפול ומכופל שבעקבתא דמשיחא [וכידוע המשל (שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בכמה מקומות) שבזמן הסמוך לעלות השחר, נץ החמה וזריחתה - גובר והולך חושך הלילה] - הנה כאשר מגיע יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, "מאיר חסד ה' מעולם עד עולם... ופועל ישועות בקרב הארץ" (כפי שנתבאר לעיל גודל העניין ד"פועל ישועות בקרב הארץ").

ובלשון הכתוב (ירמיה ל, ז) "ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", היינו, אף-על-פי שנמצאים במעמד ומצב ד"צרה", וכמו שכתוב בדניאל (יב,א) שבסוף זמן הגלות תהיה "עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא" - הנה לא זו בלבד שמבטלים את עניין הצרה, אלא יתירה מזו: ברגע כמימרא מהפכים את ה"צרה" ל"ישועה", וכתורת הבעש"ט (כתר-שם-טוב הוספות אות ח) "דלא זו בלבד שייפטר מן הצרה, אלא עוד כי וממנה יוושע, דמן הצרה ההיא תצא לו עוד ישועה", כיתרון האור מן החושך וכיתרון החכמה מן הסכלות.

ד. ההוראה מזה בעבודת האדם:

אצל כל אדם (הראוי לשמו) ישנם זמנים שבהם נמצא בעולם השכל - היינו, בעת לימוד התורה (ועל-דרך זה בלימוד שאר החכמות, להבדיל), שאז נמצא בעולם השכל, כי במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא.

ומובן בפשטות שכאשר נמצא בעולם השכל - קל לו להתבונן ולהכיר את הניסים והנפלאות של הקב"ה - "פועל ישועות בקרב הארץ".

ועל-דרך זה כאשר נמצא בעולם המידות שבלב - היינו, בעת עבודת התפילה, כמאמר רז"ל (ריש תענית) "לאהבה את ה' אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הווי אומר זו תפילה" - הנה אף-על-פי שעולם המידות הוא למטה מעולם השכל, אף-על-פי-כן, מאחר שאינו שקוע בגשמיות העולם (ובוודאי שאינו שקוע בחומריות העולם), מובן, שביכלתו להגיע לידי הכרה שהקב"ה "פועל ישועות בקרב הארץ".

והחידוש הוא - שגם כאשר עוסק בענייני העולם [כפסק-דין השולחן-ערוך שסדר העבודה הוא - "מבית-הכנסת לבית-המדרש" (עבודת התפילה ולימוד התורה), ואחר-כך "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"], בענייני עשייה, וכמו שכתוב "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה" - הנה גם בהיותו במעמד ומצב זה נמשך לו הגילוי ד"פועל ישועות בקרב הארץ".

ויתירה מזו:

אפילו אם ישנם זמנים ביום שהמעשה שלו הוא בבחינת פעולה בלבד, היינו, שאין ניכר בפעולה זו שהיא נעשתה על-ידי אדם המתנהג באופן שכלי כו' (כדלקמן).

[ולדוגמה: פעולת האדם בעת השינה - היינו, אף-על-פי ש"אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן" (בבא-קמא ג,ב), זאת אומרת, שהאדם הוא אחראי גם על פעולה הנעשית בעת השינה, אף-על-פי-כן, מובן בפשטות ריחוק הערך שבין מעשה הנעשה בהיותו ער לפעולה הנעשית בהיותו ישן],

הנה גם בהיותו במעמד ומצב כזה - מתגלה העניין ד"פועל ישועות בקרב הארץ", היינו, שגילוי ה"ישועות" חודר גם בהיותו במעמד ומצב שמעשיו הם באופן דפעולה בלבד.

ה. ביאור הדברים:

כל בני-ישראל הם "מאמינים בני מאמינים", וכמו שכתוב בפרשת שמות [שזוהי הפרשה שקראו ביום השבת שלפני כ"ד טבת, ש"מיניה מתברכין כולהו יומין"] "ויאמן העם" (ד,לא), היינו, לא רק "בני מאמינים", אלא "מאמינים" גם בכוח עצמם.

ולכן, כאשר הנהגתו של יהודי היא באופן המתאים, הנה גם בעת שעוסק ב"מנהג דרך ארץ" אינו מאבד ח"ו את ה"צלם אלוקים" שבו, שמשום זה נקרא "אדם", על שם "אדמה לעליון", היינו, שגם אז ניכר שהנהגתו היא על-פי שכל אמיתי, ועל-פי המידות הטובות שבליבו, ולכן, משאו ומתנו באמונה, ונזהר בתכלית אפילו מאבק השגת-גבול וכיוצא בזה. ובכללות - הנהגתו היא באופן של עשייה, "בכל אשר תעשה", היינו, שבמעשה זה ניכר שהאדם העושה זאת הוא בעל שכל, בעל מידות טובות וכיוצא בזה.

אבל לפעמים ייתכן (מסיבות שונות ומשונות) שהנהגתו אינה באופן המתאים: התעסקותו בענייני "דרך ארץ" היא באופן שהוא שקוע ומובלע ביותר בענייניו הגשמיים, באומרו תמיד "הב הב", ובאופן שכאשר "יש לו מנה רוצה מאתיים וכו'", ועד כדי כך שמעשיו הם באופן של פעולה בלבד, היינו, שאין ניכר לגמרי שזהו מעשה של אדם שכלי, בעל מידות אנושיות וכיוצא בזה! כי ציור האדם ("אדמה לעליון") שבו נבלע לגמרי בתוך הבהמיות שלו!

ויתירה מזו: מעשיו אינם מתאימים למעשיה של "בהמה נורמלית" - בהמה נורמלית אינה קופצת לתוך האש, וכאשר רואים בהמה הקופצת לתוך האש, הרי זו הוכחה שהבהמה אינה נורמלית [ונפקא-מינה - בנוגע לדיני שומרים כו'], ועל-דרך זה בנמשל:

אפילו מצד נפשו הבהמית (אם היא "נורמלית") צריכה הנהגתו להיות באופן המתאים - כי זוהי טובתו הגשמית, וכמו שכתוב בתורה שבכתב [שאפילו הצדוקים מודים בה] "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם" (כללות העניין דלימוד התורה וקיום מצוותיה), אזי "ונתתי גשמיכם בעתם גו'", "ונתתי שלום בארץ", ובזה כלולים כל הברכות, "אם שלום כאן הכל כאן" - ואם כן, הנהגתו צריכה להיות באופן המתאים אפילו באופן דשלא לשמה!

ועל-פי זה מובן שכאשר הנהגתו אינה באופן המתאים - הרי מעשיו הם באופן של פעולה בלבד, היינו, שאין ניכר בזה שזהו מעשה של אדם, ויתירה מזו: למטה יותר ממעשיה של בהמה נורמלית!

ו. וזהו החידוש ד"פועל ישועות בקרב הארץ":

המשכת וגילוי ה"ישועות" "בקרב הארץ" (ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן) מגיעה וחודרת גם אצל אלו הנמצאים במעמד ומצב שאין ניכר אצלם אלא עניין של פעולה בלבד (כנ"ל בארוכה).

ובדוגמת גילוי האותות ומופתים שבארץ מצרים - "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", היינו, שגם בארץ מצרים, "ערות הארץ", ו"בתוך העיר" - עיר הבירה דארץ מצרים - "בקרב הארץ" ("מלאה גילולים"), היה שם גילוי אלוקות באותות ומופתים כו'.

ועל-דרך זה מובן בנוגע לכל הדורות כולם:

הקב"ה שומר את כל אחד ואחד מבני-ישראל באיזה מעמד ומצב שיהיה, כמו שכתוב "לא ינום ולא יישן שומר ישראל", והשמירה היא - הן מפני ה"שבעים זאבים", והן מפני ה"מלך זקן וכסיל" שבחלל השמאלי.

והשמירה היא באופן ד"פועל ישועות בקרב הארץ" - אפילו כאשר נמצא במעמד ומצב שמעשיו הם באופן של פעולה בלבד (כנ"ל), ובאופן ד"ממנה יוושע", היינו, לא זו בלבד שמתבטל גודל ההעלם וההסתר שבעולם, ומתבטל ההעלם וההסתר שהיה במעמדו ומצבו (כנ"ל), אלא אדרבה: "והוי' יגיה חשכי", היינו, שהחושך נהפך לאור, "וממנה יוושע", "מן הצרה ההיא תצא לו עוד ישועה", כיתרון האור מן החושך וכיתרון החכמה מן הסכלות.

ז. "והימים האלה נזכרים ונעשים":

בעמדנו ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן - יום סגולה - "מאיר חסד ה' מעולם עד עולם... ופועל ישועות בקרב הארץ" (כמבואר באגרת הקודש הנ"ל).

וגילוי זה שייך לכל אחד ואחד מישראל, אפילו כאשר מדובר אודות יהודי הנמצא "בקרב הארץ" - כידוע ריבוי הסיפורים ("מעשה רב") אודות השתדלותו של אדמו"ר הזקן בנוגע לכל אחד ואחד מבני-ישראל, באיזה מעמד ומצב שהוא, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך", ועל-דרך זה מובן ש"אף להלן עומד ומשמש", היינו, שמשפיע "ופועל ישועות" אצל כל אחד ואחת מישראל, גם אצל אלו הנמצאים "בקרב הארץ" - "כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (כמבואר באגרת הקודש שלפני זה (סעיף ז"ך) שגם בה מבואר העניין דיום הילולא).

ובפשטות: אצל כל אחד ואחד מישראל נפעל עניין של "ישועה" בנוגע למלחמה נגד היצר, ובצירוף ה"ישועה" דכל אחד ואחד מישראל - נפעלת "ישועה" כללית לכללות עם ישראל (הנמצאים בגלות - "בקרב הארץ") - בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

זאת אומרת: מבלי הבט על זה שברגע שלפני זה היה גופו של היהודי, רגליו, או העקב שברגל [בדוגמת העניין דעקבתא דמשיחא] - "בקרב הארץ", נפעל תיכף ומיד כללות עניין הגאולה, "מיד הן נגאלין", ובאופן ד"ממנה יוושע" (כנ"ל בארוכה) - החל מהגאולה והישועה הפרטית, ועד לגאולה וישועה הכללית - גאולה אמיתית ושלימה על-ידי משיח צדקנו.

וכללות עניין הגאולה והישועה באה על-ידי הקב"ה - "הוא מושיענו, הוא יושיענו ויגאלנו כו'", ולכן "לישועתך קיווינו כל היום" - כאשר יקויים היעוד "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא", "מבשר טוב".

ולאחריו בא משיח צדקנו - מושיע ישראל, שעל-ידו נפעלת גאולתן של כל בני-ישראל, "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו", ובאופן ד"מיד הן נגאלין".

וכללות עם בני-ישראל - ומשיח צדקנו, מושיע ישראל, בראשנו - הולכים לארץ-הקודש, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

ו"שמחת עולם על ראשם" - כי נפעל העניין ד"והוי' יגיה חשכי", היינו, שחשכת הגלות נהפכת לאור, "לילה כיום יאיר", ולכן הולכים בני ישראל באור ה' - "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", על-ידי תורתו ומצוותיו, "נר מצוה ותורה אור" - באופן ד"שמחת עולם על ראשם", במהרה בימינו ממש.

(קטעים משיחת אור ליום ג', כ"ד בטבת ה'תשמ"ב;
 'תורת-מנחם -  התוועדויות' ה'תשמ"ב כרך ב עמ' 682-689 - בלתי מוגה)