הקבוצה עשתה את דרכה בשקט מהעיר צפת אל קבר הנביא הושע בן-בארי. אלה היו האריז"ל ותלמידיו. רגילים היו ללמוד בין ההרים, ומפעם לפעם היה האר"י מזמין את בני החבורה להשתטח עמו על קברות הצדיקים הפזורים באזור. הם כבר ידעו שעל-ידי השתטחות כזו אפשר להתחבר לנשמת הצדיק ולהשיג סודות עליונים בתורה.
הארי"זל עמד ליד קבר הנביא בתפילה ארוכה וחרישית, וסביבו תלמידיו. לאחר מכן ישבו והאזינו למוצא פיו, דברי תורה וקבלה הנשגבים מבינת אדם.
לפתע הבחינו התלמידים כי פני רבם השתנו. השמחה השורה עליו תמיד פינתה את מקומה לארשת מתח ודאגה. זמן-מה היה האריז"ל מהורהר, ולאחר מכן פנה אל תלמידיו: "הודיעו לי עכשיו כי גזֵרה קשה מרחפת על תושבי צפת. מכת ארבה תבוא בגבול צפת, אשר תאכל את כל עשב הארץ ותכלה את כל פרי העץ, עד שלא יישאר דבר למחיה בכל הסביבה".
נבהלו התלמידים מאוד ושאלו: "רבנו, עונש חמור כזה על שום מה? במה חטאו תושבי צפת?".
ענה להם האריז"ל: "כל זה בא עלינו בגלל יהודי אחד, ר' יעקב אלטרין שמו. עני מרוד הוא ואיבד את מקור פרנסתו, ובא בתרעומת כביכול לקב"ה על מצבו הקשה. כשראו מן השמים שאין איש מיושבי צפת בא לעזרתו, נגזרה הגזֵרה".
"אבל, רבי", קראו התלמידים, "אולי עוד אפשר לעשות דבר-מה ולהציל יישוב שלם מצרה חס-ושלום. מה עלינו לעשות?".
ציווה האריז"ל שכל אחד מתלמידיו ינדב סכום מסויים, והצטבר בידם סכום נכבד. קרא האריז"ל לרבי יצחק הכוהן, תלמידו, מסר לו את צרור הכסף וציווהו לגשת לבית האיש העני ולהעניק לו את הצרור.
יצא רבי יצחק וחיפש במבואות העיר, עד שאיתר את ביתו של האיש. מראה הבית מבחוץ היה עלוב ביותר. הקיש התלמיד על הדלת ולא נענה. רק קולות של מרירות ובכי נשמעו מתוך הבית. אזר התלמיד עוז ופתח בעצמו את הדלת, והנה הוא רואה את ר' יעקב אלטרין יושב במרכז הבית, סביבו בני משפחתו, והוא מדבר כלפי מעלה, ובוכה...
כניסתו המפתיעה של תלמיד האריז"ל השתיקה באחת את בכיו של ר' יעקב. הוא הביט באורח בפנים תמהות, כשואל 'מה רצונך?!'. אמר לו רבי יצחק כי תלמיד האריז"ל הוא, וזה עתה שמע מרבו כי ר' יעקב שרוי בצרה ויש לעזור לו. "מה אירע לך ומדוע תבכה?", שאלו רבי יצחק.
ר' יעקב שפך את מר ליבו לפני האורח. הוא סיפר על פרנסתו שעסק בה מדי יום ביומו כדי להביא לחם לביתו. כד גדול של חרס היה לו, ובו היה מוביל מים לחצרות השכנים באזור. מהמעט שהשתכר הצליח להחיות את צאצאיו. עתה נשבר הכד ועמו מטה לחמו. באין לו כד, אין הוא יוצא לעבודתו, ואין לו ממה להאכיל את ילדיו.
"בצר לי פניתי אל הקב"ה", הוסיף היהודי הפשוט לספר, "וטענתי: האם כך ראוי לי?! האם עונש של רעב חלילה נגזר עליי ועל בני משפחתי?! וכי רשע אני יותר מכל העולם כולו?! והלוא הוא זן את כל העולם בחן בחסד וברחמים, ומדוע לקח ממני את מקור פרנסתי?"...
השתאה התלמיד לראות כמה צדקו דברי האריז"ל. הוא הוציא מחיקו את צרור הכסף שאספו התלמידים, פנה אל היהודי ואמר: "שמע-נא ר' יעקב, הנה שמע ה' את תפילתך, ומעתה לא תדע עוד מחסור. אנו, תושבי צפת, נתמוך בך ובמשפחתך, ככל שיידרש".
פני האיש אורו והוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא הביט באושר בבני משפחתו ובמטבעות שהתגלגלו לידיו, ולא חדל מלהודות לה' ולהביע את תודתו לפני האורח שבא ברגע הדרוש, להציל את משפחתו מחרפת רעב.
אולם רבי יצחק לא שת לבו לדברי התודה. פניו הרצינו, והוא פנה אל היהודי בנימה של תוכחה: "הידעת שבעבורך כמעט התחייבו כל תושבי צפת בסכנת כליה ורעב?! כאשר באת בטענות כלפי הקב"ה, הביטו בשמים וראו שאין לך עוזר מקרב אחיך ושכניך, ונגזרה עליהם גזֵרה – אילולא רבנו הקדוש, ששמע זאת ובזכותו ניצלו כל תושבי העיר"...
התחרט האיש מאוד על הדברים שאמר בתוך צערו, והבטיח כי להבא ישים את מבטחו בה', ולא יתלונן עוד. הוא נפרד מרבי יצחק בהתרגשות, והלה שב אל חבריו לספר להם את סיפורו של ר' יעקב.
שאלו החברים את האריז"ל אם אכן סרה הגזֵרה ונתבטלה. השיב להם, כי אכן כסף הצדקה שנתנו לעני המרוד פעל להסרת הגזֵרה מעל תושבי צפת.
עבר זמן-מה ופתאום נראה ענן כבד של ארבה מתקרב להרי צפת. אימה נפלה על פני כול. פנו התלמידים אל רבם ושאלוהו אם חלילה לא נתבטלה הגזֵרה. פני האר"י הקדוש היו מאירות ושלווֹת, והוא לא נראה דאוג כלל. "הוסיפו לעסוק בתורה, בניי", אמר, "ודאגתכם תחלוף".
עברו כמה רגעים, ורוח עזה הופיעה והדפה את ענן הארבה כולו אל הים, עד שלא נשאר אחד.
הסיפור נפוץ והִכה גלים, ונודע לכול כי בזכות ראייתו הקדושה של האריז"ל ניצל כל האזור ממכת הארבה.
(לרגל ה' במנחם-אב, יום ההילולא של האריז"ל) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
